בתגובה לדיון בדבר הצגת ציוריו של רפי לביא בביתן הישראלי של הביאנאלה הנוכחית בוונציה, ובעיקר לראיון המצוין שערך רונן אידלמן עם דורית לויטה, אני מבקשת להוסיף הערה קצרה ומספר מושגים לשיח(ה) הער(ה). לאחר שסיימתי שנה של מחקר אינטנסיבי על פועלו ויצירתו של רפי לביא, אני חשה צורך לשתף את הפועלים בשדה בממצאיי הצנועים; והנה, הונחה לפני הזדמנות פז לעשות כן, אם כי מתוך דאגה והתקוממות. את מחקרי עשיתי בתוכנית משולבת ללימודי מגדר וישראל, ובמשך השנה הזו היוותה לי עבודתו של לביא מצע פורה להדגמת הבניות של גבריות ישראלית הגמונית. לביא, לבד מהיותו צייר, היה אמן המילה. הצהרותיו הסמכותניות כתבו והכתיבו את הטקסט היסודי סביבו מתמרכז שדה האמנות הישראלי. הדיון בייצוגו של לביא בביאנאלה משכפל ומחזק טקסט יסודי זה בדרכים אותן אדגים כעת. לא בעבודותיו הוויזואליות של לביא עסקינן; עבודות הציור המורכבות והמרובדות, אז כהיום, נותרות תפאורת רקע חיוורת למצג המילים הרפיטטבי דרכו מונצח לביא המנצח.

באחת מתשובותיה, גורסת לויטה כי בעבודותיו של לביא קיימים ערכים אוניברסאליים וישראליים. האם שרה חינסקי זיכרונה לברכה לא לימדתנו כבר כי ערכים אוניברסאליים מסווים אידיאות אירופוצנטריות "נאורות" של ליברליזם מתנשא והירארכי? חינסקי הלא הדגימה במסירות כיצד טשטשה האמנות הישראלית בניצוחו של לביא תכנים ציוניים-קולוניאליסטים תחת המעטה ה"אוניברסאלי." אכן צודקת לויטה, לביא הוא "ישראלי ואוניברסאלי"; אולי אני כלואה במגדל השן האקדמי, אך לתומי חשבתי כי שרה חינסקי, אריאלה אזולאי ואחרות כבר שמטו את הקרקע תחת פרדיגמת ה"ילד התל-אביבי" וחשפו את ההגמוניה האמנותית הציונית במלוא בושתה הנרקיסיסטית. הטקסטים שלהן נעדרו עד כה מדיון זה; אינני מבינה אם כך כיצד אידלמן, שוודאי מסכים עמי לא מעט, חושב שמשהו יכול להיות "אנטי-אידאולוגי" או "בלתי פוליטי." אין דבר, אף לא הטקסטים של קלמנט גרינברג, שאינו פוליטי; וודאי לא ציוריו המרתקים ומלאי הסתירות של לביא – לא רק "הערבי" וה"כתם של רבין," אלא כל קו, דיקט וגרניום.
לאור הדברים שנכתבו לעיל, אני חוששת שהדיון העכשווי מנכיח, משמר ומחזק את הצהרותיו של לביא בדבר עבודותיו, הצהרות שעליהן התבססו ואותן אימצו בחום רבים מהכותבים עליו. הם קראו לו "רפי"; הם האמינו שהוא מוחק דימויים; הם השתחוו להחלטיות (המילולית בלבד!) שבה הפריד בין התנגדותו ללאומנות בן-גוריונית לטעמו הפורמליסטי. הגיע הזמן להניח להצהרותיו ולאלו של מעריציו – הלא הם הפרשנים המרכזיים בשדה האמנות – ולהפסיק להכפיף את הקריאה בעבודותיו אליהן. אם יש מקום להמשיך ולהחיות את עבודותיו של לביא, אזי חייב להיות מקום להמשיך ולהחיות את יצירתה של חינסקי. קריאה מחודשת של יצירותיו והצהרותיו של לביא, על הקשר ביניהן ומטענן האידיאולוגי-פוליטי, תאפשר לחתור תחת הנחות היסוד הגועשות של מדורת השבט הזו.

לרוב, הגמוניה גברית ישראלית נוסח לביא לא נעזרת בשכירי חרב על מנת לשאוב את כוחה; אנו מעניקות לה אותו ומבטיחות את מיסודו בחפץ לב. אולי הצגתו של רפי לביא בביתן הלאומי הגיונית פשוט משום שהיא מייצגת נכונה את יחסי הכוח בשדה האמנות הישראלי, אני חושבת במרירות. אמן צעיר אחר אשר יצירותיו מבקרות את ישראל בהחצנה יתפקד בדיוק כמו אחינועם ניני ומירה עוואד: הוא יחפה על ישראל הכוחנית במסווה "תרבותי" של "קידמה ביקורתית." אדרבא, הבה לא נעמיד פנים; אנחנו הממסד הציוני, נקודה, וכדברי שרון רוטברד, מי שטוען אחרת, מסתכן בצביעות.