מלך הרייטינג
4 ביוני, 2009 | מאת שירלי בכר | קטגוריה: כלליבתגובה לדיון בדבר הצגת ציוריו של רפי לביא בביתן הישראלי של הביאנאלה הנוכחית בוונציה, ובעיקר לראיון המצוין שערך רונן אידלמן עם דורית לויטה, אני מבקשת להוסיף הערה קצרה ומספר מושגים לשיח(ה) הער(ה). לאחר שסיימתי שנה של מחקר אינטנסיבי על פועלו ויצירתו של רפי לביא, אני חשה צורך לשתף את הפועלים בשדה בממצאיי הצנועים; והנה, הונחה [...]
באחת מתשובותיה, גורסת לויטה כי בעבודותיו של לביא קיימים ערכים אוניברסאליים וישראליים. האם שרה חינסקי זיכרונה לברכה לא לימדתנו כבר כי ערכים אוניברסאליים מסווים אידיאות אירופוצנטריות "נאורות" של ליברליזם מתנשא והירארכי? חינסקי הלא הדגימה במסירות כיצד טשטשה האמנות הישראלית בניצוחו של לביא תכנים ציוניים-קולוניאליסטים תחת המעטה ה"אוניברסאלי." אכן צודקת לויטה, לביא הוא "ישראלי ואוניברסאלי"; אולי אני כלואה במגדל השן האקדמי, אך לתומי חשבתי כי שרה חינסקי, אריאלה אזולאי ואחרות כבר שמטו את הקרקע תחת פרדיגמת ה"ילד התל-אביבי" וחשפו את ההגמוניה האמנותית הציונית במלוא בושתה הנרקיסיסטית. הטקסטים שלהן נעדרו עד כה מדיון זה; אינני מבינה אם כך כיצד אידלמן, שוודאי מסכים עמי לא מעט, חושב שמשהו יכול להיות "אנטי-אידאולוגי" או "בלתי פוליטי." אין דבר, אף לא הטקסטים של קלמנט גרינברג, שאינו פוליטי; וודאי לא ציוריו המרתקים ומלאי הסתירות של לביא – לא רק "הערבי" וה"כתם של רבין," אלא כל קו, דיקט וגרניום.
לאור הדברים שנכתבו לעיל, אני חוששת שהדיון העכשווי מנכיח, משמר ומחזק את הצהרותיו של לביא בדבר עבודותיו, הצהרות שעליהן התבססו ואותן אימצו בחום רבים מהכותבים עליו. הם קראו לו "רפי"; הם האמינו שהוא מוחק דימויים; הם השתחוו להחלטיות (המילולית בלבד!) שבה הפריד בין התנגדותו ללאומנות בן-גוריונית לטעמו הפורמליסטי. הגיע הזמן להניח להצהרותיו ולאלו של מעריציו – הלא הם הפרשנים המרכזיים בשדה האמנות – ולהפסיק להכפיף את הקריאה בעבודותיו אליהן. אם יש מקום להמשיך ולהחיות את עבודותיו של לביא, אזי חייב להיות מקום להמשיך ולהחיות את יצירתה של חינסקי. קריאה מחודשת של יצירותיו והצהרותיו של לביא, על הקשר ביניהן ומטענן האידיאולוגי-פוליטי, תאפשר לחתור תחת הנחות היסוד הגועשות של מדורת השבט הזו.
לרוב, הגמוניה גברית ישראלית נוסח לביא לא נעזרת בשכירי חרב על מנת לשאוב את כוחה; אנו מעניקות לה אותו ומבטיחות את מיסודו בחפץ לב. אולי הצגתו של רפי לביא בביתן הלאומי הגיונית פשוט משום שהיא מייצגת נכונה את יחסי הכוח בשדה האמנות הישראלי, אני חושבת במרירות. אמן צעיר אחר אשר יצירותיו מבקרות את ישראל בהחצנה יתפקד בדיוק כמו אחינועם ניני ומירה עוואד: הוא יחפה על ישראל הכוחנית במסווה "תרבותי" של "קידמה ביקורתית." אדרבא, הבה לא נעמיד פנים; אנחנו הממסד הציוני, נקודה, וכדברי שרון רוטברד, מי שטוען אחרת, מסתכן בצביעות.
אני חושבת דווקא שאפילו עיסוק ביקורתי מוסיף שמן לשיח של "מדורת השבט הזאת", כפי שנוסח כאן בצורה קולעת מאוד. אפילו מי שמעלים את לביא על נס, הן כצייר והן כקומיסר תרבות, מנכסים את מה שכתבו חינסקי ואזולאי לתוך איזשהו מהלך גדול יותר (לדעתם), שחוטא לא פעם במיסטיקה נלוזה (ראו מקרי לוסקי ושפירא). הדיון בלביא הוא מבוי סתום: החיבור הפרשני בין ציוריו ובין מהלכיו בסצנה ממילא אינו מעשיר במיוחד, ומכיוון שזה מנוגד לבון טון להתייחס רק לציורים או רק למהלכים, אולי עדיף פשוט לתת לנושא לביא לנוח כמה שנים. עדיף לעזוב קצת, להניח לזמן לעשות את שלו ואז לגלות שוב את לביא בממדיו הריאליים.
בהחלט הגבתי. לא במחמאות לעורך אידלמן שפשוט צינזר".אי מייל לא יוצג אך חובה-"והנה הוא מוצג.איך זה?
1: מה את מבלבלת את המוח? התגובה שלך לא צונזרה. הנה היא. אנחנו לא מצנזרים תגובות, למעט ביטויים פוגעניים וכאלו העשויים להוות עילא לתביעות דיבה.
2: כתובת המייל שלך אינה מוצגת. יתכן שהמחשב האישי שלך זוכר את תגובתך הקודמת וחוסך לך הקלדה מחדש, ולכן נדמה לך שהכתובת גלויה.
לא הבנתי שירלי, כאילו… את יכולה להסביר לי?
אם רפי לדברייך הוא הוא הציונות האמיתי על מאפייניה הגבריים אשכנזים כוחניים וכו
אשר נעשה נסיון כן או לא להתמודד איתם
אז למה את אומרת שזה טוב ששלחוהו בכדי לייצג את ישראל?
מה זו ציניות זה קבלה של כללי המשחק, זה, מה זה?
ומה זה "אמן צעיר אחר אשר יצירותיו מבקרות את ישראל בהחצנה"?
ומדוע אני שומע אצלך צל של ביקורת ותלות בנשים אחרות למשען ומרירות, מדוע לא תכתבי ישר במקום בזיגזג
תאמרי: רפי לביא הוא ביטוי ברור של תרבות אומללה ששוביה עדיין מחלקים פרסים ומנהלים את כל המוסדות החשובים בנפוטיזם אוריינטאלי תוך דחיקה ושמירה וניכוס מתמידים של כל חריג של כל אחר
או במילים אחרות: רפי סירס אותנו יחד עם ביבי ברק רבין בגין ובן גוריון וביניהם היו עוד ועוד רפולים משוכפלים
ולסיכום תאמרי ברור וישר: הצגתו של רפי לעולם כמוה כהצהרת עצמאות נוספת
(של מי ששולטים בהזייה הרעה שעוברת עלינו מיום הוולדנו וזו מדינת ישראל על תרבותה ומוסדותיה)
ואין מצב שאני (את) תברכי על זה אלא נהפוכהו ונשה זאת לבמה בכדי לקרוא בקול: המלך הוא עירום ונתיניו פחדנים ועוניים לא כזה גדול, בטח לא ביחס לסופרים או אמנים אחרים במדינות טולריטריות ודמוקרטיות ופאשיסטיות אחרות
והדיקטים עלובים והשומן נוטף והפחד אחז ברבים מאוד אף אחד לא יעיז שלא להתכופף
והשקר ממשיך יום יום והתקווה מתה, תנו לי קצת רפי לביא ונשמע איזה קטע כי מפה כבר לא נלך לשום מקום.
ולטובה אוסמן שלום
חחח