כל הפוסטים מאת מחבר זה

אלי, אלי, למה שבקתני

5 באוג', 2009 | מאת עמוס קינן | קטגוריה: מארב וינטאג'

משיחי שקר

כל משיחי השקר היו משיחי אמת: אלוהים הוא זה שלא שמע את זעקתם לגאולה. ראשון משיחי השקר והגדול מכולם היה ישוע. ישוע ניבא את מלכות השמים, שלא קמה וספק אם אי-פעם תקום.
ישוע וכל המשיחים שבאו אחריו החזיקו באמונה שיש אל ומשכנו של האל בשמים והוא מנהל את העולם שברא.
הראשונים שהעזו להטיל ספק בטיבה של ההשגחה האלוהית, ולו בצורה מצועפת ולא ישירה, היו נביאי ישראל.
כאשר מנבא מיכה את אחרית הימים שבהם יגור זאב עם כבש, משתמע מדבריו שהבריאה הראשונה לוקה בחסר.
זעקתו של ישוע, "אלי אלי, למה עזבתני", הצמיחה דת מונותיאיסטית חדשה, שבה ישוע הוא בנו של אלוהיו שעזב אותו.
ולא רק עזב: "אלי אלי, למה שבקתני" מצייר את ישוע כמי שאלוהים, אביו, הרגו.
מרידות העבדים הגדולות של ימי קדם, וגם של ימינו אנו, מכוונות גם נגד הגזירה הקדומה שלה חלק במציאות ובמצבו של האדם. כאשר אלוהים מתעלם מהאדם ואינו לוקח חלק במצבו, האדם מורד בו; דת חדשה היא מרד, אבל הואיל והמורד הוא האדם, גם הדת החדשה מתמסדת, והכל חוזר חלילה.
כל משיח הוא מורד.
הגעגועים למלכות השמים הם מרד בארצי, בחומרי, ואולי גם בבריאה עצמה. מרד במי שיצר אותה כפי שהיא.

מתוך הספר "תולדות הייאוש", הנכתב בימים אלה ומתאר את תולדות האנושות מזווית אחת בלבד: הייאוש. עמוס קינן הקדיש את שבע השנים האחרונות לנבירה בכתבים עתיקים וחדשים – החל ב"קהלת" ובספרות הגנוסטית וכלה בספרות היהודית המודרנית, החל בטרגדיות וב"דון קיחוטה" ודאנטה וכלה לדוסטוייבסקי, קאפקא, בקט וצ'נדלר – כדי לנסות להבין את המצב האנושי כמצב של חוסר מוצא ושל געגועים לגאולה.

עמוס קינן - אריה, 1993

עמוס קינן - אריה, 1993

נבואה ומשיחיות, מציאות ומטאפורה

קשה היתה הגלות ולא אחת נחשבה יוון מצולה, אבל בחשכת המצולה הארצית היה אור מטאפורי: אורו של האדם המרוד שהפך למורד.
נביאי ישראל, אף שישבו בארץ קטנה שמעולם לא היתה אימפריה, היטיבו להכיר וגם להבין את המציאות המדינית העולמית.
אשר להכרה ולהבנה של האדם, זו הרי אינה תלויה בגודל הטריטוריה אלא בעוצמת ההסתכלות – ובכל זאת, הבדל ענק שהוא קו שבר נח בין הנבואה ובין כל התנועות הרוחניות שקמו ליהדות בגולה.
הנביאים באו מקרבו של עם היושב על אדמתו, והמציאות היא שהיתה הבסיס לחזיונותיהם.
חלום וחזון אחרית הימים, אף שהם מבטאים אי-נחת מהבריאה ואף שכולם כמיהה אל מעבר למציאות ובריחה ממנה, עדיין מבטאים רצון בריחה, חריגה והמראה ממציאות.
התנועות הרוחניות של הגולה, מבוססות על מטאפורה של מציאות. המקדש הוא מטאפורה למציאות שנחרבה מאות שנים קודם לכן, העיסוק בהלכות המקדש הוא מטאפורי, וכמוהו העיסוק בשדה ובכרם, בשור מועד ובחוקי השקיית השדה; אם מתחילת קיומם הם מציאות הזויה, בהמשך תהליך ההפשטה הם נהפכים למטאפורה של מטאפורה.
כאן גם ההבדל בין התנועות המשיחיות שצמחו בגולה ובין הנבואות המשיחיות של נביאים שישבו על אדמתם. שום נביא לא הכריז על עצמו כעל משיח, כי עדיין לא היה חורבן ועדיין לא היה צורך בגאולה, וכדי להביא את הגאולה לא היה צורך במשיח.
הנביאים באו מן הנ?גלה, שפסגתו במטאפיזיקה. המקובלים והמשיחים באו מן הנסתר, השואב מן הלא-מודע, שתחתיתו יוון מצולה. שם, בתחתית ההוויה, שם המקום שבו ייאספו רסיסי האור הגנוז. זה האור שנשפך מן הכלים שנשברו במעשה הבריאה הראשון, שנפגם.
בעולם הנגלה, הארצי, של הנביאים, ניהל אלוהי ישראל את הבריאה, ולאדם הישראלי או הנוכרי היה תפקיד של ניצב במערכת האלוהית.
בעולם הנסתר, שהתפתח בעיקר בגולה, קיבל האדם תפקיד חיוני בחידוש מעשה הבריאה.
קשה היתה הגלות ולא אחת נחשבה יוון מצולה, אבל בחשכת המצולה הארצית היה אור מטאפורי – אורו של האדם המרוד שהפך למורד, שותף במעשה הבריאה המחודשת.
אין זאת אומרת שהסבל הנורא והמצוקה הקשה והשואות שהומטו על העם היהודי בגולה היו הזויים. הסבל היה ממשי והשואה נמדדה בדם ואש, אבל חזון הגאולה המריא היישר מיוון מצולה, שהוא עצמו ממשי, אל ספירות הזויות.
המשיח מעולם לא היה נביא. המשיח היה מנהיג של עם בדרכו מעבדות לחירות.

עמוס קינן - משיח, 1966

עמוס קינן - משיח, 1966

עושי הנפלאות

מאז משה, מנהיגו של עם משועבד בדרכו הארוכה אל החירות, ועד הגלות הסופית של ישראל מאדמתו, כמעט לא היו לעם הזה בעלי-מופת.
אחרי משה, שהניף את מטהו על הסלע והוציא ממנו מים, בטלו הנסים.
הושע ועמוס, עובדיה ומלאכי ושאר נביאי ישראל, לא חוללו נסים.
רק מתוך הלחץ הקיומי הבלתי נסבל, משלהי האימפריה הרומית דרך הגלות, שוב הגיעה שעתם של בעלי המופת, מחוללי הנסים, בעלי השם טוב.
דוד אלרואי, משיח יהודי מהמאה ה-12, היה – כמו מרבית המשיחים לפניו ואחריו – גם יפה תואר וכריזמטי, גם בקי בתורת הסוד והכשפים. כך, על-פי המסורת, כאשר נפל בשבי הסולטן הסלג'וקי, במעשה קסמים ונס נחלץ משביו.
האר"י מצפת, במאה ה-16, ביקש לחולל את נס קפיצת הדרך עם תלמידיו בערב שבת ולעשות את השבת בירושלים.
בשלהי ימי-הביניים, לפעמים לא היה קל להבחין בין המקובלים מבקשי הגאולה ובין האלכימאים שחיפשו את אבן החכמים שבכוחה להפיק זהב מכל חומר שהוא.
רבי חיים ויטל, תלמידו הגדול של האר"י, עסק שנתיים באלכימיה בטרם חבר אל רבו הגדול. לאחר מותו של האר"י חזר ר' ויטל אל ההשבעות, הלחשים, הקמעות ושאר עיסוקי מאגיה.
האלכימאים הלא-יהודים של ימי-הביניים למדו את השימוש בגימטריה, בצירופי אותיות עבריות ובמובאות מתורת הספירות הקבלית כדי לנסות להפיק זהב.
המהר"ל מפראג, בן דורם של מקובלי צפת, יצר על-פי האגדה את הגולם, שהשם המפורש ניתן תחת לשונו.
הבעל שם טוב היה עושה נפלאות.
ומאז הבעל שם טוב, לא חדלו בעלי מופת מקרב החסידות.
מתחת לפני השטח, בהוויה התת-הכרתית הקשה של הגלות, התערבבו זה בזה עושי הנפלאות עם מחשבי הקץ, מבקשי גאולה עם אלה שהכריזו על עצמם כעל מלך המשיח.
מימי הסיבילה של רומי, דרך הספרים החיצוניים והכתות היהודיות למיניהן, כולל כת קומראן, לא חדלו חוזי האפוקליפסה, חוזי הקץ אשר בסופו תבוא הישועה והגאולה. מאז שמעון מגוס, היהודי השומרוני המוכר מ"הברית החדשה", שבסופו של דבר אף הכריז על עצמו אלוהות, לא חדלה הכפירה התת-הכרתית באל יחיד שאין בלתו ואין החולקים עמו את תכונותיו האלוהיות.
גם אליהו הנביא של הקבלה, בפמליה של מעלה, הוא שליח אלוהי שאינו בשר ודם.
באשר קיימת השניות, שם גם הסטרא-אחרא.
באשר השדים, שם גם מגרשי השדים. באשר הדיבוק, שם גם מגרשי הדיבוק. ובאשר הגאולה מבוששת לבוא, שם המשיח.
וללא הוויית הגלות הנוראה הזאת וללא התורות המיסטיות שפרחו בתוכה, אין כל אפשרות להבין את צמיחתה ולידתה של שיבת ציון.
מבחינה מסוימת, תיאודור הרצל הוא משיח בן דוד.
מבחינה מסוימת, יאיר של לח"י, הקדוש שנרצח, הוא משיח בן יוסף, מבשר הגאולה שנהרג.

"נבואה ומשיחיות – מציאות ומטאפורה" ו"עושי הנפלאות" ראו אור בספר "שושנת יריחו" (זמורה-ביתן 1998).

פורסם לראשונה במוסף "כיכר הגאולה", אפריל 2004.