מיכל שמיר: נאסף – רותי דירקטור
24 במרץ, 2009 | מאת Ruti Direktor | קטגוריה: אמנות, כלליעלים ופרחים, ציפורים וחרקים, קורי עכביש, עובש ואבקנים, אדמה ואפר – כל אלה הם גיבורי העבודות החדשות של מיכל שמיר. כמובן, גיבורים הם לא. הפרחים עברו ייבוש, החרקים והציפורים מתים, כל מה שהיה פעם רענן וחי, עכשיו מאובק ונטול חיים. ההתחלות היו אחרות. מה שהתחיל לפני כארבע שנים כסריקות רבות יופי של פרחים מיובשים, מאורגנים [...]
עלים ופרחים, ציפורים וחרקים, קורי עכביש, עובש ואבקנים, אדמה ואפר – כל אלה הם גיבורי העבודות החדשות של מיכל שמיר. כמובן, גיבורים הם לא. הפרחים עברו ייבוש, החרקים והציפורים מתים, כל מה שהיה פעם רענן וחי, עכשיו מאובק ונטול חיים.ההתחלות היו אחרות. מה שהתחיל לפני כארבע שנים כסריקות רבות יופי של פרחים מיובשים, מאורגנים כמו זרים בהשראת ציורי פרחים מהמאה ה-17, הפך בהדרגה לדימויים של התפוררות וקמילה. סידורי הפרחים המוקדמים של מיכל שמיר (בתערוכה מוצגות שתי דוגמאות מהשלב הזה) כמו שימרו את קיומם בתוך אגרטל. הייתה בהם משמעת, צורה, הכלה וסדר. בהדרגה החלו הזרים להתפזר, והקומפוזיציות להתפרק. הסריקות המאוחרות לבשו מראה כאוטי, מפורר וחסר צורה. הפרחים איבדו ברק ורעננות; קשה להאמין שאי פעם הם היו פרחי גינה או פרחי שדה, שנשאו שמות (היביסקוס, קאלות, פרגים או כלניות) ושמות משפחה (משפחת המצליבים, משפחת המורכבים). הצילום האחרון בסדרה קרוב יותר לשאריות של זרים המונחים על קברים מאשר לזרי הפרחים המפוארים באגרטל: אדמה ועובש מכסים שרידי פרחים במצב ריקבון, נמלים וחיפושיות מאיימים לכסות עליהם, חול דבוק לקצות העלים.
אבל גם במצב הסופני הזה, פה ושם מבצבץ הלובן של נייר הצילום. המוות נוכח ממילא במלוא עוצמתו, זוהי המלאכותיות של הסצנה אותה יש להדגיש. כנפיים ועלי כותרת, קורי עכביש וגרגרי חול – את כל אלה מארגנת מיכל שמיר על הסורק. היא עובדת עם פינצטה וזכוכית מגדלת, גוזרת את החרקים המתים ומדביקה אותם, מוסיפה קורי עכביש ומלכלכת את העלים בחול. הטבע מלאכותי לחלוטין. גם במצבו הרענן, גם במצבו הקמל.
אופן עבודתה מעלה על הדעת פעולות של חוקר ומדען, אבל גם הדבקות של ילדים ומשחקים בבוץ. פעולת הסריקה הטכנית מייצרת הרחקה וניכור: היא משחזרת את פעולת מכבש הצמחים, וגם את הטכניקה הקדם-צילומית של הפוטוגרמה, ומעלה באוב את ייבוש הפרחים הרומנטי בין דפי הספר, בעידן שבו קטיפת פרחים הייתה קשורה לאהבת הארץ. לסריקה מוסיפה שמיר רישומים, אותם היא מציירת לפי מגדירי צמחים וחרקים. במבט ראשון לא תמיד קל להבחין בין שרידי הטבע האמיתיים לבין ייצוגיהם המצוירים. העבודה עם מגדירי צמחים, כמו עצם איסוף הפרחים וייבושם בתוך ספר, מכילים גם את השאיפה לידע, ואת הרצון להבין את הטבע דרך לימודו, וכאמור מכילה נדבך שלם הווי ישראלי-ציוני, הכרוך בטיולים ברגל וקריאה בשם עברי לכל פרח. פעולת הציור מתווספת לשלל הפעולות של איסוף, מיון, ייבוש, וסריקה. משהו נברא, ובה בעת משהו מוקפא ומאובן.
בין כל העבודות המכילות את הריבוי המתפורר והכאוטי, שני דימויים זכו לקיום יחידאי נבדל. עלה ורדרד אחד (עלה כותרת של ורד), וציפור מתה קטנה (אדום החזה) המונחת בתוך ידה של מיכל שמיר. תנוחת היד מגוננת, חומלת, אוספת, גם דוגמת, וספק מנסה להפיח בציפור רוח חיים. בידודם של שני הדימויים הופך אותם למעין מצבות, ומהדהד בעבודת הוידיאו – שם לא נותר אפילו דימוי אחד להיאחז בו. המסך מלא באפור אמורפי, מקומט ומתפורר. לא רואים את האש השורפת את הניירות אלא רק את תהליך ההתפוררות. גסיסה אפורה ורכה, עדינה וקטיפתית כמו פלומה. בציור ההולנדי לקחו הפרחים והחרקים חלק במאגר דימויי הואניטס. יופיים ורעננותם של הפרחים היוו תזכורת לזמן החולף; הנבילה, הכמישה והריקבון נכחו כ"ממנטו מורי" הכרחי. בסריקות הצבעוניות של מיכל שמיר נייר הצילום לבדו משמר פני שטח חלקים ומבהיקים, בניגוד יהיר לכל מה שמתרחש עליו. האביב הישראלי הקצר, והמהירות בה הכל קמל, מוסיפים את נדבך ה"ממנטו מורי" המקומי.
בימים אלה מציגה מיכל שמיר תערוכת יחיד במוזיאון הרצליה ומשיקה את ספר האמן "אסיף".
למה מפרסמים פה טקסט לקטלוג? או כל טקסט פרסומי אחר? למה? ברור כשמש שהטקסט החנפני הזה שנכתב על אמנית גרועה ביותר דחוס באינטרסים כאלו או אחרים. למה למארב לעשות דבר כזה?
ברור שאתה לא מעולם האמנות אחרת לא היית מדבר ככה על רותי דירקטור
צודק האוצר,זהו טקסט מוזמן, פירסומי.לחם וקוטג' למקרר הריק של המבקרת.בדיוק כמו אורי דסאו למאיה גולד.בשם ההישרדות
אני מ"עולם" האמנות וטוען שדירקטור היא רכיכה בינונית.
בערך כמו האתר הזה מספק לינקים לכתבות גועל מאת דנה גילרמן ושאר אפסים
לאוצר ולמגיבים אחרים: טקסטים מקטלוגים מפורסמים במארב מיום שהוקם. ההבדל היחיד הוא שבאתר הישן ובאתר החדש שיבוא יש קטגוריה מיוחדת לטקסטים כאלו, ואילו האתר הזמני פועל על מערכת בסיסית יותר והטקסטים מופיעים בו אך ורק ע"פ סדר פרסומם.
אנחנו חושבים שמאמרי אוצרים ומאמרים מקטלוגים חשובים לא פחות מביקורות, ראיונות ומידע על פתיחות. לא לכל אחד יש גישה לקטלוגים, והפרסום באתר גם מאפשר למי שמתנגד למה שנאמר בטקסט או מעוניין להוסיף לו להגיב ולתרום לדיון.
אתה צודק לחלוטין, אני דווקא בעד הפורמט הזה כפי שהוא, נגיש לכולם בלי היררכיות
סבבה. אין בעיה שמארב יפרסם טקסטים מקטלוגים אבל:
1. שיהיה ברור שהם משם
2. שיהיה בהם עניין לציבור הרחב
3. ושיהיו קצת פחות לקקנים ודוברי "שפת הקטלוגים", כלומר, יומרנים ועלק פואטים.
הטקסט של גברת דירקטור ופירסומו פה לא עומד באף לא אחד מהקריטריונים הנ"ל. חוץ מזה שמארב, וייתכן ואני טועה לחלוטין, אמור להיות פלטפורמה שמציעה משהו קצת אחר מהחנפנות הרגילה. שלא לאמר רדיקלי. אבל אני סתם הוזה. בכל מקרה, התפישה הדמוקרטית של מה שבא בא, לא תופסת. צריכה להיות בקרה ובדיוק בשביל זה יש עורך.
תודה, האוצר