השנה תארח הביאנלה בונציה לראשונה ביתן פלסטיני. בג’רדיני, כידוע, כבר מזמן אין מקום לביתנים נוספים, עירית ונציה מתעקשת לא לאשר בניית ביתנים חדשים, ומדינות רבות נאלצות למצוא תחליפי ביתנים ברחבי העיר. בדרך כלל זה פתרון בכלל לא רע: פאלאצו מקסים ומתקלף פה, כנסיה ישנה (ותמיד מקסימה) שם. הביתן הפלסטיני ימוקם במנזר מהמאה ה- 15 בכיכר סן קוסמו (S. Cosmo) באי גו’דקה, מעברה השני של התעלה הגדולה.

את הביתן אוצרת סאלבה מיקדאדי (Salwa Mikdadi), אוצרת אמריקאית-פלסטינית, אשר פועלת מזה שנים לקידום אמנות ערבית. היא למדה בבירות, אחר כך נסעה להמשך לימודים בארה”ב ומתגוררת בברקלי. כיום היא בירושלים, שם היא יועצת מטעם מחלקת הפיתוח של האו”ם לגלריה אל-חואש (Al-Hoash), בה היא רואה צעד ראשון לקראת הקמתו של מוזיאון לאמנות פלסטינית.

סיפורו של הביתן הפלסטיני החדש מרתק: השילוב של אמנות ופוליטיקה שקוף ונוכח על פני השטח, השחקנים הראשיים מתמרנים בין עולם האמנות לעולם הפוליטי. ממה שנמסר עד כה בהודעות לעיתונות, במנזר בונציה יציגו 7 אמנים פלסטינים, חלקם פעילים ומוכרים, חלקם פחות. הכוונה היא לפתוח במקביל לתערוכה בונציה 6 תערוכות זהות במוסדות תרבות ברחבי הגדה המערבית (גלריה אל-חואש, מרכז אל מ’מאל, שניהם בירושלים המזרחית, המוזיאון לאמנות באוניברסיטת ביר זית ועוד). בתערוכות הנילוות יוצגו העתקים של העבודות המקוריות מונציה, למען האוכלוסיה הפלסטינית תחת כיבוש (כך בהודעה הרשמית של הביתן), למען אלה שאינם יכולים להגיע לונציה אך מעוניינים להשתתף בחגיגה של האמנות הפלסטינית. ללא ספק רעיון מקורי, ממנו נובעת העדפה ברורה של המסר הפוליטי על פני אחד הערכים הבסיסיים של האמנות – המקור. (המשך…)

עלים ופרחים, ציפורים וחרקים, קורי עכביש, עובש ואבקנים, אדמה ואפר – כל אלה הם גיבורי העבודות החדשות של מיכל שמיר. כמובן, גיבורים הם לא. הפרחים עברו ייבוש, החרקים והציפורים מתים, כל מה שהיה פעם רענן וחי, עכשיו מאובק ונטול חיים.
ההתחלות היו אחרות. מה שהתחיל לפני כארבע שנים כסריקות רבות יופי של פרחים מיובשים, מאורגנים כמו זרים בהשראת ציורי פרחים מהמאה ה-17, הפך בהדרגה לדימויים של התפוררות וקמילה. סידורי הפרחים המוקדמים של מיכל שמיר (בתערוכה מוצגות שתי דוגמאות מהשלב הזה) כמו שימרו את קיומם בתוך אגרטל. הייתה בהם משמעת, צורה, הכלה וסדר. בהדרגה החלו הזרים להתפזר, והקומפוזיציות להתפרק. הסריקות המאוחרות לבשו מראה כאוטי, מפורר וחסר צורה. הפרחים איבדו ברק ורעננות; קשה להאמין שאי פעם הם היו פרחי גינה או פרחי שדה, שנשאו שמות (היביסקוס, קאלות, פרגים או כלניות) ושמות משפחה (משפחת המצליבים, משפחת המורכבים). הצילום האחרון בסדרה קרוב יותר לשאריות של זרים המונחים על קברים מאשר לזרי הפרחים המפוארים באגרטל: אדמה ועובש מכסים שרידי פרחים במצב ריקבון, נמלים וחיפושיות מאיימים לכסות עליהם, חול דבוק לקצות העלים.

אבל גם במצב הסופני הזה, פה ושם מבצבץ הלובן של נייר הצילום. המוות נוכח ממילא במלוא עוצמתו, זוהי המלאכותיות של הסצנה אותה יש להדגיש. כנפיים ועלי כותרת, קורי עכביש וגרגרי חול – את כל אלה מארגנת מיכל שמיר על הסורק. היא עובדת עם פינצטה וזכוכית מגדלת, גוזרת את החרקים המתים ומדביקה אותם, מוסיפה קורי עכביש ומלכלכת את העלים בחול. הטבע מלאכותי לחלוטין. גם במצבו הרענן, גם במצבו הקמל. (המשך…)