השנה תארח הביאנלה בונציה לראשונה ביתן פלסטיני. בג’רדיני, כידוע, כבר מזמן אין מקום לביתנים נוספים, עירית ונציה מתעקשת לא לאשר בניית ביתנים חדשים, ומדינות רבות נאלצות למצוא תחליפי ביתנים ברחבי העיר. בדרך כלל זה פתרון בכלל לא רע: פאלאצו מקסים ומתקלף פה, כנסיה ישנה (ותמיד מקסימה) שם. הביתן הפלסטיני ימוקם במנזר מהמאה ה- 15 בכיכר סן קוסמו (S. Cosmo) באי גו’דקה, מעברה השני של התעלה הגדולה.

את הביתן אוצרת סאלבה מיקדאדי (Salwa Mikdadi), אוצרת אמריקאית-פלסטינית, אשר פועלת מזה שנים לקידום אמנות ערבית. היא למדה בבירות, אחר כך נסעה להמשך לימודים בארה”ב ומתגוררת בברקלי. כיום היא בירושלים, שם היא יועצת מטעם מחלקת הפיתוח של האו”ם לגלריה אל-חואש (Al-Hoash), בה היא רואה צעד ראשון לקראת הקמתו של מוזיאון לאמנות פלסטינית.

סיפורו של הביתן הפלסטיני החדש מרתק: השילוב של אמנות ופוליטיקה שקוף ונוכח על פני השטח, השחקנים הראשיים מתמרנים בין עולם האמנות לעולם הפוליטי. ממה שנמסר עד כה בהודעות לעיתונות, במנזר בונציה יציגו 7 אמנים פלסטינים, חלקם פעילים ומוכרים, חלקם פחות. הכוונה היא לפתוח במקביל לתערוכה בונציה 6 תערוכות זהות במוסדות תרבות ברחבי הגדה המערבית (גלריה אל-חואש, מרכז אל מ’מאל, שניהם בירושלים המזרחית, המוזיאון לאמנות באוניברסיטת ביר זית ועוד). בתערוכות הנילוות יוצגו העתקים של העבודות המקוריות מונציה, למען האוכלוסיה הפלסטינית תחת כיבוש (כך בהודעה הרשמית של הביתן), למען אלה שאינם יכולים להגיע לונציה אך מעוניינים להשתתף בחגיגה של האמנות הפלסטינית. ללא ספק רעיון מקורי, ממנו נובעת העדפה ברורה של המסר הפוליטי על פני אחד הערכים הבסיסיים של האמנות – המקור.

בין האמנים המשתתפים יהיו חליל רבאח, אשר חי ופועל בראמאללה, סנדי הילאל (Hilal) ואלסנדרו פטי (Petti), אשר חיים ופועלים בבית לחם, והאמנית המפורסמת ביותר מבין השבעה – אמילי ג’אסיר ( Emily Jacir), אשר חיה ופועלת בין ראמאללה לניו יורק. ג’אסיר מצטיירת כחביבת עולם האמנות היום. היא ילידת 1970, וזכתה בפרס הוגו בוס היוקרתי לשנת 2008 מטעם מוזיאון הגוגנהיים. בין המועמדים הסופיים לפרס היו אמנים מוערכים כמו, למשל, כריסטוף בוכל (Buchel) ורומן סינגר (Singer), שניהם שוויצרים. ג’אסיר זכתה ב- 100 אלף דולר ובתערוכה בגוגנהיים (אשר מוצגת החל מפברואר וננעלת ב- 15 לחודש זה). היא מציגה שם שני מיצבים, שניהם הוצגו בעבר. מיצב אחד הוצג בביאנלה הקודמת בונציה, ב- 2007, וזיכה את ג’אסיר בפרס “אריה הזהב” לאמן מתחת לגיל 40. העבודה עוקבת אחרי חייו של וואל זואיטר (Wael Zuaiter), פלסטיני שנרצח ברומא ב- 1972 על ידי אנשי המוסד הישראלי בגלל מעורבותו ברצח הספורטאים במינכן באותו קיץ. ג’אסיר מציגה אותו כאינטלקטואל ואיש רוח, שאיפתו הגדולה הייתה לתרגם לאיטלקית את “אלף לילה ולילה”. העבודה כוללת צילומים, מכתבים, ראיונות ופתקים, ומסמכים שונים המתחקים אחרי חייו. העבודה נקראת “חומר לסרט” והיא ממשיכה פרויקט שהתחילו שני קולנוענים, שרצו לעשות סרט על חייו של זואייטר.

גם המיצב השני בגוגנהיים מתייחס לזואייטר, ונקרא “חומר לסרט” (מיצג), והוא הוצג לראשונה בביאנלה בסידני 2008. העבודה בנויה כחדר בצורת ח’, כולו מדפים בשורות, ועליהם 1000 ספרים לבנים, ריקים. כל ספר מנוקב בכדור שירתה ג’אסיר מאקדח מהסוג שהרג את זואייטר. הספר ה- 10001, החסר, אמור להיות “אלף לילה ולילה”, שאחד הכרכים שלו היה בכיסו של זואייטר כשנרצח, ונוקב על ידי כדור. החדר הוא למעשה אתר הנצחה ל”סיפורים שלא סופרו, למה שלא תורגם, לסיפורים שאף פעם לא ייכתבו”, במילותיה של ג’אסיר עצמה.

באתר של הגוגנהיים אפשר לראות צילום של החדר. עם המדפים הלבנים, המאורגנים בשורות, ויוצרים גריד לבן, קשה שלא להיזכר ב”ספרייה” הריקה של מיכה אולמן בברלין, אותה יצר כאתר הנצחה לשריפת הספרים ב- 1933 על ידי הנאצים. הספרים המנוקבים בכדור מעלים על הדעת גם את כתם הדם על שיר השלום שהיה בכיסו של רבין כשנרצח, רפי לביא (נציגנו בביתן הישראלי בונציה) הפך את כתם הדם של רבין לכתם צבע אדום בעל נוכחות דרמטית בציורים רבים. סמלים מהדהדים. כל עם והטראומות שלו, הזיכרונות שלו, אתרי ההנצחה שלו. וכל האסוציציות וההקשרים שביניהם. מיותר להרחיב.

את ג’אסיר ראיתי לראשונה בביאנלה באיסטנבול 2003, שם הציגה את העבודה “אם אוכל לעשות משהו למענך בפלסטין, מה תרצה שאעשה?” את השאלה הפנתה לעשרות פלסטינים החיים ברחבי העולם, כולל בגדה ובעזה, ואינם רשאים לנוע בחופשיות. כל הבקשות שהופנו אליה היו מהסוג הפשוט והאנושי ביותר, שום דבר מתלהם או בעל אופי פוליטי: לכי ונשקי את אמי בעזה, השקי את העץ שנטע סבי, הסתובבי ברחובות נצרת, הביאי לי ערק… וכו’. הפרויקט הוצג כשורה ארוכה של טקסטים וצילומים ממוסגרים – לצד כל בקשה, עם קורות חייו של המבקש, היה תלוי צילום שתאר את ביצוע הבקשה. הצילומים פשוטים וקטנים, ללא יומרה אמנותית בעליל. העבודה כולה אפקטיבית, חזקה וישירה. “חומר לסרט” שהציגה ב- 2007 מבוסס על אותם עקרונות תצוגה: מראה ארכיוני המורכב מצילומים ומסמכים, תלייה המתפרסת על פני שטח נרחב, והמסע הדידקטי שעובר הצופה תוך כדי התבוננות. ראיתי גם עבודות וידאו שלה, בעלות מסר פחות ישיר, אבל מסך יצירתה עולה בבירור: האמנות מתועלת למען הרעיון, בשם העניין הפלסטיני.

סנדי הילאל ( Sandi Hilal) ואלסנדרו פטי (Alessandro Petti) זכורים כאוצרי פרויקט הדרכונים הפרובוקטיבי בביאנלה בונציה ב- 2003. על השבילים במרכז הג’רדיני הם העמידו פסלים של דרכוני ענק ותעודות מעבר, כולם של פלסטינים: דרכון מתימן, דרכון מסוריה, תעודת מעבר מישראל. הדרכונים מרובי הזהויות הנכיחו בצורה אפקטיבית את העדר הבית הפלסטיני, ובאופן מחוכם ניכסו להם מקום בשבילים, בין הביתנים ה”חוקיים”.

עם פתיחת הביתן הפלסטיני מתוכנן סימפוזיון בהשתתפות אמנים, אדריכלים ואוצרים פלסטינים, ביניהם האוצרת, האמן כמאל בולאטה, והאוצר ז’ק פרסקיאן מי שניהל בעבר את גלריה אנדיל במזרח ירושלים שהפכה בינתיים למרכז אל מא’מאל, מרכז אמנות המקיים גם תוכנית מגורים לאמנים. לקהילת האמנות הישראלית הוא זכור מאז תחילת שנות ה- 90, אז היו גלריה אנדיל וגלריה גימל הגלריות היחידות שקיימו פעילות של אמנות עכשווית בירושלים. מאז הוא אצר פעמיים את הביאנלה בשרז’ח, ומשמש היום כמנהל אמנותי שלה. שרז’ח היא אמירות קטנה באיחוד האמירויות הערביות שמקיימת מאז 1993 ביאנלה לאמנות עכשווית, פועל בה גם מוזיאון לאמנות עכשווית והיא מתגאה ב”יותר מוזיאונים מאשר בדובאי ואבו דאבי יחד”. בביאנלה ה- 9 הנוכחית (המוצגת בימים אלה, ונמשכת עד ה- 19.5) מציג, בין השאר, שריף ואכד, שהציג שם כבר בעבר, ב- 2003, מרבית האמנים הם ערבים, חלקם מוכרים מתערוכות בינלאומיות כמו האמנית המצרייה האלה אלקוסי (Elkoussy), אחרים פחות. האמנים הכוכבים הבינלאומיים היחידים בביאנלה הם לורנס ויינר (Weiner) והאחיות ג’ין ולואיז וילסון (Wilson) הבריטיות.

פתיחת הביאנלה ה- 9 בשרז’ח נקבעה במקביל ל”ארט דובאי”, יריד אמנות שבסס את מקומו בשנים האחרונות כאחד מירידי האמנות הגדולים והפעילים. יחד עם היריד של אבו דאבי, והתוכניות הגרנדיוזיות לפתוח באבו דאבי סניף של הלובר וסניף של הגוגנהיים, ברור שהאמירויות הערביות משקיעות משאבים רבים באמנות, לא רק עכשווית.

על סדר יומו של הסימפוזיון המתוכנן לפתיחת הביתן הפלסטיני יעמדו נושאים כמו תפקיד האמנים בחברה כאקטיביסטים וכמקדמי שיח דמוקרטי, והפיכתם של חללים ציבוריים לחללי תצוגה אלטרנטיביים בהעדר מוזיאונים ובהעדר תמיכה ממשלתית. סביר להניח שהביתן הפלסטיני ימשוך הרבה תשומת לב בימים של פתיחת הביאנלה, אז מתרחשים עשרות אירועים, וכולם מתחרים על תשומת לבו של המבקר. בביאנלה הקודמת היה זה הביתן האפריקאי, שנפתח לראשונה, שהיה יקיר הביאנלה. ההרגשה היא שהביתן הפלסטיני עומד להיות היקיר התורן, ושהביאנלה ה- 53 הולכת להיות אירוע פוליטי מתמיד.

פורסם במקור בהצוֹפָה – רותי דירקטור רואה אמנות