התערוכה "חשבון נפש" בגלריה הייטאצ' – מקום לאמנות עכשווית בהרצליה, היא חגיגה לאוהבי יהדות ואמנות, שכן מאז "כן תעשה לך – תחיית היהדות באמנות הישראלית", התערוכה הגדולה והחשובה שאצר גדעון עפרת בשנת 2003 בגלריה "זמן לאמנות" בתל אביב, לא הוצגה תערוכה בסדר גודל כזה, שבמרכזה המפגש בין יהדות לאמנות (בהקשר זה ראויות לציון גם התערוכות שמציגה קרן עדי בשיתוף עם מוזיאון ישראל).
התערוכה הקבוצתית בהייטאצ', בה משתתפים כארבעים אמנים, מהווה מעין סיכום של שמונה תערוכות יחיד שהוצגו הגלריה בשנה וחצי האחרונות. תערוכות היחיד כללו עבודות של אמנים הלוקחים חלק בשיח האמנותי העכשווי בהקשרו היהודי. "אף שעולם היהדות הוא מוקד ההתעניינות שלנו בפרויקט הזה, לא חיפשנו אצל האמנים המשתתפים בתערוכה מצע משותף", אומרת אוצרת התערוכה, דפנה נאור, "דווקא השונות עניינה אותנו".
התערוכה נעה על ציר מקובל מאוד בעולם היהודי, שבו הזמן והמעשה נקשרים זה בזה (כך, למשל, יוסמך "דבר תורה" הנאמר באירוע מסוים, לפרשה הנקראת באותו שבוע). התערוכה הייתה אמורה להיפתח בחודש אלול אך נדחתה מסיבות שונות. הוצאתה של התערוכה מהקשר הזמן הספציפי (חודש אלול), דווקא מגלה ומדגישה עד כמה המושג "חשבון נפש" רלוונטי לכל עת.

א. כלים שבורים
אבקש להציג כמה עבודות מהתערוכה, תוך הרחבת הדיון סביבן ותיאור הרקע והמצע שעל גביו נוצרו. כך אבקש לעסוק בהן תוך השוואה לעבודות אחרות של אותם אמנים שאליהם אתייחס:
בסדרה של 25 ציורים שנעשו בעקבות לוקאס קראנאך, קורבה, ולסקז ואמנים אחרים, משתמשת חדווה אטלס–בן-דוד בצבע הצהוב, הדומיננטי בעבודות רבות שלה, ומערבבת תחושות של התעלות, ניתוק מהמציאות ומעין איבוד הכרה זמני. הדמות הנשית המופיעה אצלה ממשיכה את דמות המורה והתלמידים שהציגה בתערוכה "סלינו על כתפינו" בגלריה הקיבוץ בשנת 2003. אטלס–בן-דוד מטעימה כי: "מאז התערוכה נעשתה דמות המורה יותר ויותר דומיננטית ביצירתי, ואיתה אני מזדהה בעקבות שנות הוראה רבות שקדמו ליצירתי האמנותית". בעבודה "ברכות" מציגה האמנית מעין תצלומי חתונה משפחתיים, בהם דמויות הנראות כמנותקות זו מזו. לדברי אוצרת התערוכה, "באצטלה של טקסיות ומסורת יהודית מתמקדת האמנית בהרהורים הפרטיים העולים מתוך מציאות יום-יומית ומוכרת, וחושפת את רגעי המבוכה, הכורח והפער בינם לבין מראית העין של החגיגה המשפחתית המשותפת".

נחמה גולן עוסקת לא פעם ביחס שבין התרבות היהודית לתרבות המוסלמית. בעבודות שעסקו בתימה זו ונוצרו בשנת 2007, עשתה האמנית שימוש בטכניקה המערבת בין צילום מטופל במחשב לבין טכנולוגיות פיסוליות. כך, בעבודה "הרי את מקודשת", אותיות עבריות הממולאות בטקסט בערבית, מעוצבות כטבעת על האדמה ומרכיבות את המשפט: "הרי את מקודשת". עבודה זו מזמינה פרשנויות מגוונות, כאשר גולן מעמתת את קדושת ברית הנישואים עם קדושת האדמה. מקדמת דנא התקשרו הנישואים עם בניית האומה. קדושת האדמה והאקט המטפורי של בעילתה היו דימויים נפוצים בתרבות היהודית והישראלית, וסימלו הערצה, כיבוש ובנייה. השימוש בשתי השפות, עברית וערבית, משקף את המציאות המורכבת של שני עמים הטוענים לקניין על אדמה אחת. בעבודה אחרת של האמנית, חופת אותיות מכסה את פני האדמה ומזמינה למחשבה על אודות חשיבות הקניין לעומת שלמות הבניין. ב-"אב המון גויים נתתיך…" (על-פי בראשית י"ז, ה') בוחנת גולן את הקשר המיתולוגי בין הדתות. העבודה מאזכרת את מיתוס האבות והאמהות המשותף לשתי האומות. הכתפיות, המשמשות להחזקת המכנסיים הן מטפורה לבניין משותף של מסורת, שעלולה להתרופף בלי אחיזתם החזקה והמשותפת של שני הצדדים.
שמה של העבודה "דמעות של אדמה" המוצגת בתערוכה, מזכיר את שירם של דן מינסטר ויוני רכטר "דמעות של מלאכים", שהפך למעין המנון בטקסי יום הזיכרון. בעבודה שני מלאכים עשויים פוליאסטר ושברי זכוכית, שחבלי תאורה חשמליים מושחלים בהם. מגן דוד וסהר עם כוכב מבחינים בין המלאך ה"יהודי" למלאך ה"מוסלמי". המלאכים משמשים כאן כמתווכים המרחיקים את העדות מן הספירה האנושית לספירה השמימית, שבה מתאחדים זיכרון וגורל היסטורי של שני עמים שנידונו לחיות יחד. המלאכים מופיעים גם בעבודות אחרות של נחמה גולן. פעמים שהם שלובים זה בזה, ופעמים שהם ניצבים "פנים אל פנים" (כשמה של אחת היצירות שלה, שמזכירה את המשמעות שייחס הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס למושג זה), ונעים בין מפגש ונראוּת הדדית לבין עימות חזיתי.

בכדי ליצור את העבודה "שהחיינו", רקמה אמנית המיצג אדווה דרורי מלים על גבי שבע מצות. על כל מצה היא רקמה מלה או שתיים מן הברכה "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". זוהי ברכה הנאמרת במועדים ובחגים, והיא משמשת גם לציון חוויות של חידוש (כמו אכילת פרי חדש או לבישת בגד חדש). כל מצה רקומה בחוטי רקמה, ועל שוליה תפורה תחרה לבנה. הפורמט כאן מזכיר מפות קידוש רקומות לשבתות ולחגים. בתוך עבודת הרקמה שזורים אובייקטים שונים – תחבושות, גפרורים שרופים, פתילי נרות, פרחים יבשים ופרגמנטים של איברי בובות מפלסטיק (עיניים, ידיים ועוד). חומרים אלו אוחו בתוך המצה על ידי טפטוף שעוות נרות וצביעה בלכה לציפורניים בגוונים שונים.
העבודה יוצרת חיבור בין מרחב ציבורי קולקטיבי ובין מרחב אישי ביוגרפי העולה מן החומרים המשולבים במצה. כך שוזרת האמנית בעבודה מגע נשי עמלני כמו תפירה ומעשה תחרה. אופן הטיפול במצות על-ידי תפירה והמפגש בין שפת הסמל, שפת החומר ומעין שאריות גוף אנושי, מבליטים תחושה של שבירות, התפוררות והתפרקות. הדקונסטרוקציה שעושה האמנית לברכה, מותירה אותה מפורקת במרחב (ובזמן) לפריימים ומסגרות, דבר המבליט את היחסים בין חלקי השפה לברכה השלמה. בחירתה של האמנית לעסוק בברכה זו נובעת לדבריה מכוחה הפרפורמטיבי והמאגי, ההופך זמן ומקום רגילים לזמן ומקום מקודשים. המוטיבים הפולקלוריסטיים שבעבודה (כגון השימוש במגן דוד) מתכתבים בין השאר עם חפצי יודאיקה, ומאתגרים את הגבול שבין אמנות וקישוט לפולחן. דרורי, אמנית מיצג היוצרת עבודות עם אמירה פוליטית וחברתית, מנסה לדבריה להציג כאן את מורכבותם של המושגים "להיות שייך" ו"להיות חלק" מהקולקטיב החברתי והפוליטי, כאינדיבידואל, כאישה וכאמנית. במבט ראשון העבודה נדמית כפרגמנטרית, דקורטיבית ומתאימה לסטיגמה "מתוקה" של תחביב נשי ארכאי. מבט בוחן יותר מגלה את הצד הביקורתי שבעבודה. לא בובות שלמות ומתוקות מופיעות כאן, אלא חלקי גוף – פרגמנטים של בובה.
האמנות הפמיניסטית החייתה לא פעם את העיסוק ברקמה ובמלאכת יד בניסיון לשחזר תרבות נשית שהודחקה לשוליים. הקישוטיות והיופי, תימות שבעבר שויכו לתחום ה"נשי" ונקשרו לסטריאוטיפ נמוך ולא נחשב, שוחררו הודות לפמיניזם, והיופי חזר לקבל מקום במרכז ההתעניינות האמנותית. השילוב של חלקי גוף של בובה מזכיר עבודות של אמניות המשלבות בין הרך לקשה. השילוב בין תיאורי גוף לרקמה, נוכח למשל בעבודתה של קרלה סולנו (Karla Solano, קוסטה-ריקה), שרקמה על גופה תיאורי בתים בסגנון ילדותי. עבודותיה של סולנו מזכירות את הפצעים המדממים העשויים רקמה על גבי תיאורי גוף פורנוגרפיים של האמנית המצרית ראדה עמר (;Gada Aamer נולדה במצרים ופועלת בניו-יורק). השוואה זו מעלה את האפשרות לראות במצות של דרורי מעין גוף מקודש (הלחם כגופו של ישו) שחלקי פלסטיק, רקמה ושעווה מותכים לתוכו.

עבודתו של שמעון לב מבוססת על צילומים של דפי מחברת ובה דוגמאות לסריגת כיפות של אחותו. מחברת זו המכילה דוגמאות שהעתיקה האחות מחברותיה לכיתה ולתנועת הנוער, נשמרה שנים רבות גם לאחר שכבר הפסיקה האחות להיות דתייה. לב מספר כי "לכולן היו מחברות עם דוגמאות שהועתקו אחת מהשנייה ועל פיהן סרגו הבנות בשיעורים, בפעילות בבני עקיבא בנסיעה באוטובוסים ובכל זמן פנוי אחר. אחיות סרגו כיפות לאחים ונערות סרגו כיפות לנערים. זו מעין דרך 'להתחיל' בין הבנים לבנות. לכן (בדומה לסריגת כובע הצמר בפלמ"ח. ד.ש) היה חבוי בסריגה ממד ארוטי מרגש. סריגת כיפה הייתה לעיתים הצעת חברות או היענות להצעת חברות".
הכיפה מופיעה לא פעם באמנות המקומית כאטריבוט לאחר הדתי. אלא שהעיסוק בה בעבודתו של לב, ייחודי. יצירתו היא מבט על ה"חוזרים בשאלה", אלה "שהורידו את הכיפה". לב מציין כי "בניגוד לחזרה בתשובה שארגונים אינטרסנטיים חזקים ופעילים, חדורי תחושת שליחות ואידיאולוגיה מעודדים אותה ומהווים גב חזק ל"חוזרים" – עזיבת הדת נעשית בצנעה ובבדידות מכבידה, כמעט בהיחבא. רגשות האשם כלפי המשפחה וההתמודדות מול אשמת 'הכישלון החינוכי' הם החלק הקשה של הסיפור". המחברת האישית הופכת אם כן לסמל פרטי לעזיבת הדת. בתוך האיקסים והעיגולים משרבוטיה של האחות, שילב האמן טקסטים של נשים וגברים, דתיים לשעבר, העוסקים בתהליכים הקשורים להורדת הכיפה הסרוגה. הטקסטים נבחרו מתוך ראיונות שקיים האמן, שחלקם פורסמו בספר "ושיודע לשאול" (הוצאת חרגול, 1988).

בית הכנסת בפוזנן הפך לאחרונה לאתר עליה לרגל במסעות זכרון לפולין, ומככב בתקופה האחרונה ביצירות שונות. בית כנסת זה נבנה על ידי האדריכלים קרמר וולנשטיין מברלין ונחנך בשנת 1907. המבנה הפך לבית מרחץ ובתקופת הכיבוש הנאצי בפולין שימש כבריכה ציבורית עבור קציני הוורמכט. כיום הוא עדיין משמש כבריכה, אבל גם כחלל לאירועי זיכרון וקונצרטים. לאחרונה הוצג המבנה בעבודה של האמן השוויצרי (אשר חי ופועל בציריך ובלונדון) אוריאל אורלו (Uriel Orlow). עבודת הוידיאו "1942 (פוזנן)" שלו, הוצגה במרכז המדיה במוזיאון היהודי בניו-יורק. את העבודה צילם אורלו במהלך מסע שורשים שערך במזרח אירופה בשנת 1995. העבודה החלה בקלוז-אפ מופשט שהתבהר במהרה כצילום תקריב של רצפת החרסינה של הבריכה בבית הכנסת. המצלמה נעה באיטיות עד שנתגלתה במקום בריכת השחייה גדולת המימדים, ובתוכה שוחה אדם בודד. ברקע נשמע קולו של חזן השר בלחן מסורתי את תפילת "אל מלא רחמים", שחוברה באשכנז לאחר מסעות הצלב. השירה הוקלטה על ידי האמן בבית כנסת בסיגט (Sziget) שבטרנסילבניה. "בעל התפילה" הוא חזן לשעבר ומאחרוני ניצולי השואה החיים עדיין במקום.
בדומה לעבודה זו, מוצגת בתערוכת "חשבון נפש" עבודת וידאו ותצלום של דורון פורמן בשם "לשחות עם אלוהים". כמו אורלו, גם פורמן מתחיל בהצגת המקום כבריכת שחיה רגילה, ובה נערך באותה שעה שיעור שחיה לבנות. בחלקה השני של העבודה מתעד האמן קונצרט זיכרון שהתקיים שם לאחרונה. למעשה כל שנה ב-17 לינואר, יום הדיאלוג היהודי-נוצרי, מתקיים קונצרט מעין זה בבית הכנסת. אירועים מעין אלה מנסים להשיב למקום את תכליתו הפולחנית.
המעברים בין יום ללילה ובין שיעור שחיה לאירוע זיכרון, מדגימים את השימוש הדו-קוטבי שנעשה במקום. לאורך כל הסרט מצוטטים דבריה של אילונה קוזין – יושבת ראש יהדות פולין בישראל, המתארת את פעילותה למען השבת המקום לשימושו המקורי. פורמן מספר כי "מה שנשאר מהעבר הם המקומות בלבד, הנגיעה בעבר יש בה כאילו הוצאת המתים מן ההריסות".
בעידן של דיסקולריזציה של התרבות, מוחזרים לא פעם בתי כנסת שהפכו למבני תרבות וספורט לשימושם המקורי כבתי תפילה, אלא שבעבודה המדוברת נראה שגם אם ניתן לשחזר את המבנים ואף להחזיר להם את תכליתם הטקסית, הם תמיד יישארו מונומנטים של זיכרון. את התרבות שהוכחדה לא ניתן יהיה להשיב לעולם.

ז'וזף דדון, אמן אוטודידקט, התפרסם בעבודות וידאו ארוכות, קשות ומאתגרות שצולמו בחלקן במוזיאון הלובר בפריס. הסאונד מהווה חלק מרכזי ביצירות אלה, וכך בעבודותיו קול ותמונה נארגים במעין אקט נבואי של "ראיית הקולות" (שמות כ', ט"ו). ניכוס מחדש של עולם פולקלוריסטי בו משמשים ריטואלים ופולחנים, הוא תמה מרכזית החוזרת ונשנית ביצירתו. ככלל, לאחרונה מקבל "הרוחני" מקום כמושא לבחינה מחדש. במסגרת זו עולה גם בשדה האמנות דיון סביב עולם הריטואל והמאגיה שהודרו והודחקו. שיח זה מתחבר לשיח ה"מזרחיות" שהפך לדומיננטי מאוד בשנים האחרונות כאן בארץ. כך הופך תחום הפולקלור, שנחשב בעבר מוקצה, לנושא מרכזי באמנות העכשווית. לדוגמא, התערוכה "מכשפי הארץ" ("Les Magiciens de La Terre"), שהוצגה במרכז פומפידו שבפריז בשנת 1989, הציגה אמנים אנשי "העולם השלישי" שיצירתם נטועה במיתוסים ופולחנים "פרימיטיביסטים". במוזיאון P.S.1 Contemporary Art Center הוצגה באחרונה התצוגה "NeoHooDoo, Art for a "Forgotten Faith, שבחנה את השפעת התרבות הילידית הטקסית ביבשת אמריקה על היצירה העכשווית. בתערוכה זו הוצגו עבודות במדיומים שונים של כחמישים אמנים מרחבי יבשת אמריקה, והעיסוק במגיה ובטקסיות לא מערבית עולה ברבות מהן. התערוכה הציגה תפיסות חדשות ביחס לדת וביחס לתרבות הילידית, שנתפסה בעבר בשיח המערבי החילוני כפגאנית-אלילית וכלא-רציונאלית, ועל כן כנחותה לעומת התרבות והדת הנוצרית-מערבית. הנושא הזה, בהקשרו היהודי, יעמוד גם במרכזה של תערוכה שתוצג בעתיד במוזיאון היהודי בניו-יורק.
ככלל, הגישה האירוצנטרית העדיפה תפיסות מופשטות של האל, ועקב כך הדחיקה שיח מיתולוגי חי וענף. בתחום התרבות החזותית, ההנחה האירוצנטרית והקולוניאליסטית היא שהאמנות הילידית הייתה יכולה לעשות שימוש בכלי הביטוי העצמי של האמנות האירופית, לו רק ניחנה בתחכום שהיה מאפשר לה לעשות זאת. שפתו האחרת של השדה השבטי לא נתפסת כביטוי עצמי מובחן, אלא כשימוש לא מתקדם בשפה פרימיטיבית המעידה, לדידה של הגישה הקולוניאליסטית, על נחיתותה של תרבות זו. למעשה, השיח האתנוגרפי, ששלט בחקר התרבות השבטית יצר תצוגות מוזיאליות המדירות את החפצים עצמם ואת סיפורם ההיסטורי, ומכוונות במהותן לאשר את התפיסה העצמית הליניארית של תרבות המערב כתרבות נאורה השועטת קדימה.
בעבודותיו מנכס דדון מחדש עולם פולחני שהודר והודחק. במסעו אל עולם דימויים פנימי הוא שובר תפיסות דיכוטומיות של חילוניות מול אמונה ודת. התייחסותו של דדון ליהדות אינה אילוסטרטיבית אלא כזו השואפת לבטא את הרבדים העמוקים יותר – בבחינת פרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד).
בתערוכה מוצג צילום אחד מתוך הסדרה "עולמים" (סדרה של 9 תצלומים). זוהי עבודה שצולמה בשנת 2003 בחוף חדרה לפני שקיעת החמה. דדון צולם עוטה מעיל צבאי (אירופאי) ארוך, לאחר שביצע אקט של טבילת טהרה עם שקיעה במי הים. הפרחים שבידיו מזכירים שימוש מקובל באמנות בפרחים לבנים כאטריבוט של טוהר. אלא שכאן הם מציינים לדברי האמן דווקא את הייאוש מהעדר טוהר הלב במובן של רגש אהבה טהור. דדון מציין כי "המקום שבו הייתי נפשית בעת צילום העבודה היה מרחב של ערגה, אבלות, נחמה, טוהר, אהבה". הוא מוסיף: "חשבון נפש הוא רגע של דממה. של רגש גדול הצף בערבוביה עם השכל. מין הצפה, שמתמזגת בצורך להיות מוצף במי הים וב"מקווה ישראל".

ב. "התנערי מעפר, קומי…"
בקטלוג התערוכה מופיע טקסט של מריאנה רוח-מדבר (מרצה וחוקרת בתחום הרוחניות האלטרנטיבית והיהדות העכשווית), שבו ציטוטים מהתלמוד הירושלמי ומדברי ברל כצנלסון והרב קוק. הטקסט מאפיין מאוד את שיח "ארון הספרים היהודי" וה"ניו-אייג'" המתחדש, הנגוע לא פעם בקלישאות רבות. רוח-מדבר מצרה על כך ש"את חשבונות הנפש שלנו ערכנו, כשערכנו, ב"שפה זרה", ולא מתוך העולם היהודי", ומסיימת את דבריה בקריאה הנרגשת "הבה נתנער מעפרנו, לעולם של יצירה מחודשת ממקורות היהדות. בואו".
מעבר ליצירות ולאמנים הטובים המציגים בתערוכה, ההתבוננות בה מעלה מחשבות בדבר היצירה היהודית העכשווית. לתחושתי, יוצרים בתחום זה לרוב אינם מחדשים הרבה; לא ביחס לעולם היהודי, לא ביחס לחברה, לא ביחס לעולם האמנות ואף לא ביחס לחיבור שבין כל אלה. חילופי תרבויות (יסוד שהשפיע רבות על יצירת אמנות מודרנית) כמעט אינם מתקיימים כאן. בעבר, מרדכי ארדון, אריה ארוך, אברהם אופק ואחרים, יצרו שפה אמנותית חדשה ומאתגרת שאוגדה בעולמם האינטלקטואלי והרוחני כ"תלמידי חכמים". אפילו מארק שאגאל, שלא נחשב כ"תלמיד- חכם", יצר שילוב שובה לב בין עולם פולקלוריסטי יהודי לשפה סוריאליסטית מודרנית. למרבה הצער מרבית היצירה היהודית העכשווית אינה מחדשת הרבה לא בתחום ההגות ולא בתחום הצורות. לרוב היא לא מצליחה ליצור אצל הצופה חוויה משמעותית שמאגדת בתוכה יהדות ואמנות.
העדרו מן התצוגה של אחד האמנים המקומיים הבולטים, ואולי הבולט ביותר בתחום – בלו סימיון פיינרו (כמו גם אמנים רבים אחרים), אמנם נובעת ממחלוקת קשה שהתגלעה בינו ובין הגלריה בעבר, אך לעניינינו היא מעלה שאלות בדבר המושג אמנות יהודית עכשווית. תצלום של עבודה שיצר פיינרו בשיתוף עם גלריה הייטאצ' ועליה נתגלעה המחלוקת אמנם מוצג במקום, אבל לא כחלק אימננטי מהתערוכה (וללא כתוביות הסבר הנלוות לשאר היצירות בתערוכה). פיינרו נחשב ללא ספק אמן ה"יידישקייט" הקאנוני ביותר באמנות המקומית. מאידך לא פעם עולה הטענה שעבודתו למעשה אינה נסמכת על עולם או מחשבה יהודית מובחנת ולמעשה היא יצירה עכשווית מינימליסטית לרוב ונקייה, שיותר משהיא קשורה ליהדות היא מתקשרת לעולם מערבי מודרניסטי ולתפיסה נוצרית מובהקת.
לדעתי הטענות לכאן ולכאן אינן מוליכת לשום מקום. העיון בשיח הזה מחדד את חוסר התוחלת שבו – זהו דיון עקר ולא מפרה. דומני שראוי לזנוח את השיח סביב ה"אמנות יהודית" כקטגוריה מהותנית, ולהמירו בדיבור סובייקטיבי שמתייחס להתבוננות, לקריאה ולכתיבה על היצירות. בהתאם לכך המונח "אמנות בהקשר היהודי" – ביטוי שנעשה בו שימוש בטקסט של אוצרת התערוכה (בעקבות כותב שורות אלה), יחליף את המושג הקלאסי "אמנות יהודית".

רבות מהעבודות בתערוכה עוסקות בחשבון הנפש הקולקטיבי שלנו. בשונה מהתערוכה שאצר גדעון עפרת והוזכרה בתחילת המאמר, שהציגה תיזה אוצרותית ברורה ומובחנת בהקשר היהודי, ב"חשבון נפש" קשה לזהות שילדה יהודית רחבה וחזקה. אולי המושג היהודי כל-כך "תשובה" הוא היסוד הדומיננטי כאן. לצד עבודות קנוניות (כמו יצירתו של חיים מאור), מוצגות בתערוכה יצירות שנוצרו לאחרונה, וחבל שהעבודות מוצגות ללא כתוביות מדויקות המציינות את שנת היצירה והחומרים. דומני, שראוי היה לשלב בתצוגה גם תוצרים של היצירה הפלסטינית בארץ, באשר חשבון הנפש הלאומי של חברת הרוב כאן חייב להיות ארוג בחשבון הלא פתור שיש לחברת המיעוט כאן, כלפינו. שילוב מעין זה היה מוסיף מתח בריא לתצוגה וגם מותח עד הקצה את גבולות המושג "אמנות בהקשרה היהודי".

עוד משתתפים בתערוכה: נונה אורבך, נעה ארד יאירי, אן בן אור, אהרלה בן אריה, אבנר בר חמא, חיה אסתר, גרי גולדשטיין, יואל גילינסקי, ניסן גלברד, מרב דביש בן משה, אשר דהן, נטע אדן דור, בת עמי הלרמן, ז'אק ז'אנו, לנה זידל, ורד חרותי, בעז טל, ליהיא טלמור, יובל יאירי, דורית יעקבי, צביקה לחמן, סילביה ליכט, חני לרון, חיים מאור, ארנה מילוא, עינב עוזיאל, דורית פלדמן, צילה פרידמן, אסנת רבינוביץ, ישראל רבינוביץ, עמרי רוח מדבר, שוני ריבנאי, עתליה שחר, דינה שנהב ודורון סולומונס, דרורה שפיץ וערן שקין.

תודה רבה לאחותי שושנה שפרבר על עזרתה בעריכת המאמר.