מיה אסקובר (Escobar) היא ללא ספק אחד הדברים ה"חמים" ביותר המתפתחים בסצנת האמנות היהודית-האמריקאית. אסקובר מגדירה את עצמה "אמנית רשת דיסלקטית", וכדי לצפות בעבודותיה לא צריך להרחיק נדוד. עבודותיה נוצרות ברובן בפורמטים המקובלים ברשת, ומוצגות לעיתים קרובות ביוטיוב.
אסקובר, בת לאם יהודיה ולאב ממוצא אינדיאני-גואטמאלי, מגדירה את עבודותיה כתרגום של מחקר אנתרופולוגי וסוציולוגי אישי מתמשך לשפה נרטיבית העושה שימוש במדיומים עכשוויים. העבודה “Acciones Plasticas” כוללת סרטונים קצרים המציגים סדרת דמויות ומונולוגים משכנעים ומהוקצעים הנוגעים בשאלות של זהות. בסרטון הראשון בסדרה היא מופיעה מחופשת לאמנית המקסיקנית פרידה קאלו, שהפכה לאיקון בשיח הפמיניסטי. מקובל לטעון שלקאלו היו גם שורשים יהודיים. אסקובר מחופשת ומאופרת באטריבוט המפורסם של קאלו – הגבה המחוברת – כשהיא צועקת "אני פרידה קאלו, אתה פרידה קאלו, אנחנו פרידה קאלו". באקט עצבני או אקסטאטי היא מורטת את תחפושתה, מפזרת את שערה, ומוחקת את האיפור שעל פניה וחוזרת להיות עצמה. בסרטון אחר בסדרה היא נושאת מונולוג של יהודיה האורתודוקסית. הטקסט כאן הוא כל כך מדויק עד שלרגע הגבול בין אירוניה וסלפסטיק לרצינות תהומית מטשטש. בסרטון אחר עולה התפיסה האופיינית של האישה הלטינית כאובייקט סקסי וחושני, כשגם כאן הטיפול בנושא נע בין ניכוס הסטריאוטיפים לפירוקם. אסקובר מציגה התייחסויות שונות שחוותה על בשרה, ונוגעות לזהותה ההיברידית כאשה, כיהודיה וכלטינו-אמריקאית.

עבודה אחרת של אסקובר היא "השטריימל שלי" – עבודת וידאו-בלוג המוצגת גם היא ב-YouTube. בעבודה מופיע צעיר בשנות העשרים לחייו כשהוא יושב בחדרו מול מחשב ומדבר על טקסי השבת שלו. המונולוג מתאר עולם יהודי אמורפי, שבו היהדות מכוננת ומתממשת ללא מחויבות לממסד ובמסגרות אישיות בעיקר. חלק מרכזי בעולם זה הוא ההומור העצמי: הצעיר מציג את השטריימל שלו בחיבה ומציין שהשטריימל, שנראה ככובע מסורתי, הוא למעשה כובע פרווה חדש שנקנה בחנות לכובעי נשים.

בעבודה "עירוב" מתייחסת אסקובר לעובדה שבברלין אין עירוב למרות שבעיר חיה קהילה יהודית תוססת. בסדרת ראיונות מצולמים עם תושבי העיר היא מעבירה את המושג "עירוב" טרנספורמציה: ממושג הלכתי-משפטי היוצר המרה של המרחב הציבורי למרחב פרטי, לערבוב – יצירת ערב-רב של דמויות ועולמות. העירוב הופך למושג תרבותי שחוגג את השונה והייחודי. היחידים יוצרים פסיפס מרהיב שמרכיב מחדש "ציבור" כמושג חברתי. הטיפול של אסקובר בנושא אופייני לעולם האמנות היהודי-אמריקאי, שנוהג להזיר מושגים מתחום הפרקטיקה ההלכתית ולהעבירם לעולם אחר, וכך הם הופכים למטפורה למצב אישי או חברתי. ההווי האישי משמעותי לאסקובר: "כמו ריטואלים יהודיים אחרים, השבת מכילה פרקטיקות המממשות הווי פרטי במרחב הפרטי. אלא שתפיסת המרחב הפרטי והמרחב הציבורי נזילה ומשתנה בכל עת. אני חושבת שחשוב מאוד שאנשים יכוננו את השבת שלהם כחוויה נעימה, מוגדרת ואישית. מנהגי השבת מתפתחים כל הזמן – לא כמסורת מחייבת וקשיחה העוברת מדור לדור, אלא כתוצאה של הבחירה הפשוטה של כל פרט לייצר לעצמו מנהגי שבת נחמדים ונעימים. לכולנו יש מנהגים אישיים כאלה".

http://mayaescobar.com/website/berlinseruv.html

השימוש חוצה היבשות באינטרנט הוליד דור של יחידים היוצרים לשם היצירה, והמושג אמנות לשם אמנות מקבל כך משמעות חדשה. מדיום האינטרנט מחבר גם את היחידים ותורם להשפעות הדדיות בין אנשים הפועלים בנפרד במקומות מרוחקים. העשייה הצעירה ברשת מאתגרת את ההגדרות הישנות ביחס למה שנחשב אמנות ומה לא. בדומה, היא מאמצת צורות תצוגה חדשות שאינן מקובלות במיינסטרים האמנותי, ומשיבה רוח חדשה בשדה האמנות.
****
הדיון ביצירה של אסקובר מוליך לדיון רחב יותר אודות ההבדלים בין תפיסות היהדות בשיח הישראלי לתפיסות חדשות בעולם האמריקאי. העיסוק האמנותי-יהודי בארה"ב מושפע מחדירתם של רעיונות ניו-אייג' למרכז השיח, ומשתלב במאמץ ליצור זיקה בין תרבות עכשווית למסורת ולזהות יהודית. בקרב יהודי ארצות-הברית מסתמן מעבר מהבעה יהודית במסגרת קהילתית מסודרת להבעה אישית ייחודית המבטאת חוויה אישית. יוצרים אלה מנכסים מחדש את המסורת בתנאיהם שלהם, ובכך תורמים תרומה לא מבוטלת להגדרת היהדות האמריקאית הלא-אורתודוקסית והניאו-אורתודוקסית מחדש. הקשר שבין תרבות יהודית וזהות יהודית לאמנות תופס מקום מרכזי בשיח הזה.
הדיה של מגמה זו ניכרים גם בישראל (בתרבות היידיש הצעירה המתפתחת בתל-אביב למשל), אך בדרך כלל קיים עדיין נתק עמוק בין התפיסות הדומיננטיות בישראל ובארה"ב. בישראל מקובל לקשר בין יהדות למסורת מאורגנת ולקשר דם המבוסס על המשכיות גנטית. לעומת זאת, צעירים יהודים אמריקאים רבים נישאים בנישואי תערובת, ועם זאת רואים עצמם כחלק מהעולם היהודי ומצפים שלא להיות מודרים ממנו. בניגוד לישראלים החווים את יהדותם במונחים של שבר ובעקבותיו כינון מחדש, היהדות האמריקאית מייצרת ענפים חדשים שהמטאפורה של צמיחה ובניין מתאימה להם יותר.
השילוב בין תרבות ואמנות עכשווית לעשייה יהודית מתבטא במאפיינים אופנתיים כגון קעקועים, מוזיקת היפ-הופ, יצירה באינטרנט וכיוצא באלה, ונתפס לא אחת כשבירה של הדיכוטומיה הבינארית המקובלת שבין קודש לחול. על כן גורמים שמרניים רואים בענף יצירה זה פרובוקציה מסוכנת. תפיסות תרבותיות חדשות אלה משתלבות בשיח באמצעות עימותן עם הישנות. בשפה פילולוגית ניתן לומר שהתקת סימנים מעולם אחד למשנהו משבשת את המערכות הסמיוטיות. בעגה קבלית נאמר שהאנרגיה המשתחררת מהחיכוך שיוצר פירוקם של הכלים המקובלים מייצרת "אור חדש".

תודה לצחי מזומן ולדבורה ליס.