כיצד הפך העיסוק בשואה לפרובוקטיבי? – דוד שפרבר

21 באפר', 2009 | מאת דוד שפרבר | קטגוריה: אמנות, כללי

בכניסה לתערוכתו של בועז ארד "ווזווז", שהוצגה בשנת 2007 במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, קיבלו את פני הצופה ארבעה ציורים של צלב קרס, ועל רצפת החדר הוצג שטיח בדמותו של היטלר המזדקן. התערוכה מהווה דוגמא טובה לשיח השואה הפרובוקטיבי הרווה באמנות הישראלית מאז אמצע שנות התשעים, הכולל דימויים נאציים המככבים בקביעות ובריש-גלי.

בועז ארד, ווזווז

בכניסה לתערוכתו של בועז ארד "ווזווז", שהוצגה בשנת 2007  במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, קיבלו את פני הצופה ארבעה ציורים של צלב קרס, ועל רצפת החדר הוצג שטיח בדמותו של היטלר המזדקן. התערוכה מהווה דוגמא טובה לשיח השואה הפרובוקטיבי הרווה באמנות הישראלית מאז אמצע שנות התשעים, הכולל דימויים נאציים המככבים בקביעות ובריש-גלי.
דימויים נאצים אמנם הופיעו באמנות המקומית בעבר, אבל פריצתם וקבלתם כנושא לגיטימי ובעל נוכחות היא תופעה חדשה יחסית. דוד וקשטיין, בתערוכתו פיצוץ (מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2003), הציג קריקטורות אנטישמיות שבהן מופיעה דמותו של היטלר. בעקבות פניות נזעמות של מבקרים בתערוכה, רבים מהם ניצולי שואה, הוחלט להסיר מהתערוכה כמה ציורים שבהם מופיע צלב קרס.
שנים ספורות מאוחר יותר, התופעה של אמנים ישראלים המטפלים בשואה באופן פרובוקטיווי הפכה שגורה. כך האמנית דינה שנהב הציגה  בביתן הלנה רובינשטיין דמויות קצינים נאצים העשויים  מחרוזים, יואב בן דוד הציג ציורים  בהן מופיעה "אליס בארץ הפלאות" מלווה בשני חיילי אס. אס. דב אור נר רשם סצנות מיניות בכיכובו של היטלר, ואליהם ניתן להוסיף כמובן גם את רועי רוזן, זויה צ'רקסקי ותמי בן תור.
ההמולה שחלה סביב תערוכתו של וקשטיין בעבר, מול השקט ושוויון הנפש  בו התקבלה  תערוכתו של ארד מאוחר יותר, מעלה תהיות בדבר השינוי המהיר ביחסה של החברה לנושא הנדון.

כבר לפני כעשור ביקש רועי רוזן מהמבקרים בתערוכתו חייה ומות כאווה בראון (מוזיאון ישראל, 1997), לדמיין עצמם כפילגשו של ה´פיהרר´. כמו בתערוכות אחרות שיוזכרו ברשימה זו, גם בתערוכה ההיא הוצגו עבודות שבמבט ראשון ולא חקרני עלולות להיראות כתעמולה ניאו-נאצית. ואכן, חבר הכנסת לשעבר יוסף לפיד דרש להסיר את התערוכה מן התצוגה במוזיאון. כך גם דרשה חברת הכנסת לשעבר ענת מאור משר החינוך זבולון המר להביא לביטול תערוכתו של רם קציר "בתוך הקו" (מוזיאון ישראל, 1997) – מיצב שכלל חוברות צביעה תמימות למראה, שלאחר צביעתן מתגלים בהן דימויים מכרזות נאציות. הרעיון שעמד מאחורי פרובוקציה זו הוא הסבת תשומת הלב לאופן שבו תעמולה עושה שימוש בכלים תמימים לכאורה.

דוד וקשטיין, חנל'ה מראשון לציון

מגמת העיסוק האמנותי הפרובוקטיבי בשואה החלה להסתמן באופן מובהק בגל תערוכות שראשיתו בתערוכה הסנסציונית "שיקוף הרוע: דימויים נאציים באמנות החדשה", שהוצגה במרץ 2002 במוזיאון היהודי בניו-יורק. התערוכה עוררה כעס רב, בין השאר בגלל עבודות כגון זו שכללה ערימת גוויות מבובות של אנשי ס"ס. בתצוגה זו לא התמקדו האמנים בקורבנות, אלא עימתו את הצופה דווקא עם הנאצים ועם מנגנוני הכוח והתעמולה שלהם.
בתערוכה "שנות הפלא" שהוצגה בשנת 2003 במרכז NGBK בברלין, הוצגו עבודות של אמנים צעירים העוסקים בשואה ובגרורותיה. גם שם נוצר רושם של מעין קלילות פרובוקטיבית. סקנדל מעין זה נוצר גם כשהאמן הפולני פיוטר אוקלנסקי הציג תצלומי שחקנים מפורסמים בתפקידים נאציים – אירוע שגרם לפיטוריה של מנהלת המוזיאון לאמנות בוורשה, בו הוצגה התערוכה. מאוריציו קטלאן הציג עבודה בה נראית דמות נמוכה בתנוחת כריעה קתולית, כשראשה מופנה כלפי מעלה. הפסל הוצג בגבו לצופה, ורק לאחר סיבוב סביבו התגלתה דמותו של היטלר. היצירה, שענתה  לשם "הוא", חיברה בין רוחניות ורשע, וזביגנייב ליברה הפולני בנה את "אושוויץ לגו" – דגם  של מחנה ריכוז וערמות של גופות מאבני לגו.

מאוריציו קטלאן, הוא. מיצב, 2001

הצגת בובת שעווה של היטלר בשלוחה הלונדונית של מוזיאון השעווה "מאדאם טוסו" ובשלוחה של המוזיאון בברלין, העלתה גם היא שאלות רבות. "עשינו סקרים בקרב ברלינאים ותיירים כשתכננו את התצוגה, והתוצאה הברורה הייתה שהיטלר הוא אחת הדמויות שהם רוצים לראות במוזיאון", נמסר מטעם המוזיאון. "כיוון שאנחנו מתייחסים להיסטוריה של גרמניה, ברור למדי שקשה להשאיר אותו מחוץ לתערוכה… אנחנו רוצים להראות את המציאות".
בידיעה שפרסמה סוכנות הידיעות הצרפתית AFP, צוטט המזכיר הכללי של מועצת היהודים בגרמניה, סטיבן קריימר, שטען ביחס לתצוגה זו כי אמנם היא יכולה להיות פוגענית כלפי הניצולים, אבל  "מחיקת היטלר  מההיסטוריה לא תחזיר את המתים, לא תמחק את הנזק שעשה ולא את הפשעים שביצע. זה יהיה לא פרודוקטיבי".
בעקבות  הסקנדלים פורסמו ביקורות רבות בעיתונות. ברובן נבחנו התערוכות מנקודת מבט פוליטית, ובהקשר לחופש האמנותי המוגזם-לכאורה שלקחים לעצמם האמנים ומנהלי חללי התצוגות. במיוחד עלתה שאלת רגשותיהם של הניצולים וההשוואה הבעייתית והמקוממת שבין הנאציזם לציונות. הכתיבה סביב הנושא הדגישה את היעדרה של שפה משותפת בין האמנות לבין דיסציפלינות אחרות, ואת חוסר רצונם של אמנים ושועי תרבות לתרגם תכנים אמנותיים מופשטים, לכדי אמירה קונקרטית.

אבנר בר-חמא, נזכור

בשדה האמנות הישראלי עכשווי, שילובים והקבלות בעלות מסר פוליטי ברור בין המציאות המקומית המסוכסכת לזוועות השואה הם עניין שגור – מימין ומשמאל. אבנר בר-חמא עשה שימוש בג´סטות (תנוחת הידיים) הדומות שבין דמות הילד היהודי מהתמונה המפורסמת מגטו ורשה (בה נראים יהודים שהוצאו מהבונקרים לאחר שהנאצים הזרימו גז פנימה), לבין תמונה שמצא האמן באתר אינטרנט פלסטיני. בתמונה מופיעה ילדה פלסטינית במעין מיצג, כשהיא טובלת ידיה בצבע אדום ומושיטה אותן אל-על, על רקע דגם כיפת הסלע. בתווך מהדהדת האיקונוגרפיה של הצלוב המשלבת בין קורבניות לעוז הרוח. שילוב התמונות זו בזו  משמש את  האמן להקבלה בין התרבויות השונות הרואות את  עצמן כקרבנות של מערכת תרבותית-שלטונית. השאלות  הבלתי נמנעות העולות  למראה העבודה קשורות  בדבר היחס הבלתי פתור בין הטרגדיות השונות, ויותר מכך  ההבדלים שמנביעה תחושת הקורבניות בתרבויות השונות.  האמן מעיד על עבודתו: "אני מציג את הצד שלי – שלנו". טענתו הגזענית משהו של בר-חמא, היא שחיבור התמונות "מחדד את ההבדלים בינינו לבינם, יהדות מול אסלאם.  מחד הזיכרון שעליו אנחנו מחנכים הוא "לא עוד!", ומאידך החינוך של הילדה הפלסטינית הוא  לעוד הרג ועוד רצח". כוונתו האסוציאטיבית של האמן מתגלה בהמשך העבודה, כאשר הוא מעמת בין תמונת הילדה הפלסטינית המניפה ידיים צבועות באדום, לבין התמונה העיתונאית המפורסמת של  עזיז צלאחה המניף את ידיו המגואלות בדם (והפעם דם אמיתי ולא רק צבע), לאחר שהשתתף בלינץ´ שנעשה בשני חיילי המילואים הישראלים יוסי אברהמי וואדים נורז´יץ,   בשנת 2000 ברמאללה.
מצדה השני של המפה הפוליטית ניצב האמן אלן שכנר, שעשה שימוש בצילום האיקוני מגטו וורשה, לצורך הצגת מסר פוליטי  הפוך. בתצלום עיתונאי המתאר ילד פלסטיני עצור על ידי שוטרים ישראלים, שתל האמן את הצילום ההיסטורי. הילד הפלסטיני שהפחד נראה בפניו (ובמכנסיו הרטובים), מחזיק את תמונת הילד מן השואה; במקביל גם הילד מתמונת השואה האיקונית מניף את התצלום העיתונאי המסמל, לדברי האמן, את הטרגדיה של ילדים במציאות העכשווית הקשה.

אם בעבר דומה שחוסר היכולת להתמודד עם הפלצות הביא לדגם זיכרון "מודחק", שהתבטא בין השאר בשימוש גובר באמנות מופשטת (הדחקה זו יכולה להסביר את הצבת האנדרטה הגיאומטרית, מעשה ידיו של האמן  יגאל תומרקין, בשנת 1975 בכיכר רבין (אז כיכר מלכי ישראל) בתל אביב. פסל חוצות זה, שאמור היה לייצג את השואה והגבורה, בורח מן הזוועה למחוזות ההפשטה, ועוסק אך ורק בצורות גיאומטריות של משולשים (המסמלות מגן דוד וטלאי צהוב) ובחדירת האור דרכן! לפי תומרקין, ההפשטה היא הדרך היחידה להתמודדות אמנותית עם נושא כה קשה), הרי שכיום מתחדדים מאפייניו החדשים של העיסוק בזיכרון השואה בקרב אמנים צעירים. אמנים בני הדור השלישי מציגים עיסוק בזוועות המלחמה בצורה כביכול-קלילה ופרובוקטיבית, ועושים שימוש אירוני בסמלים ובדמויות נאציות. היצירות כיום מתאפיינות באירוניה מוחצנת ובישירות בוטה. ריחוקם של אמני הדור הצעיר מהחוויה האינטימית של השואה, מאפשרת להם הסתכלות ישירה וספקנית במפלצתי, מבט שלא היה אפשרי בעבר. בנוסף לכך, דומה שבעבודות מעין אלו, יש הודאה שקטה בקסם האפל של ייצוגים נאציים מעוותים אלו. גם למדיום שבוחר האמן יש חלק ביישור המבט. שפת הציור של  דוד וקשטיין, כפי שהוצגה בתערוכתו במוזיאון תל-אביב, היא שפת הקומיקס. בכך ממשיך וקשטיין במהלך שהחל בו צייר הקומיקס היהודי-אמריקאי ארט ספיגלמן בשנות ה-90. ספיגלמן פרסם קומיקס על השואה בשם "עכבר" (במהדורה עברית ב-הוצאת זמורה ביתן, 1990). החיבור כשלעצמו בין קומיקס לשואה, נתפס אז על ידי רבים כחילול הקודש.

המבט הישיר בנאציזם בכלל, ובדמותו של היטלר בפרט, מאפשר לאמנים לבחון את הרוע כיסוד אימננטי ואישי. וקשטיין הציג את היטלר ומוסוליני המבקרים בסטודיו שלו. הרוע, לדידו, יכול לפרוץ לכל יצירה ואפילו לעולמו הפנימי של האמן עצמו. חשוב להדגיש שתפיסה כזו אינה גוררת בהכרח טריוויאליזציה של השואה, ויש בה משום הפיכת השואה לארכיטיפ (אב-טיפוס) של  הרוע, שניתן למוצאו בכל אדם ובכל מקום.
כך גם מנקודת מבט לאומית: האלימות של השואה נכרכת אצל הוגים עכשוויים פעמים רבות עם מה שנתפס כאלימות הישראלית. שתיהן נתפסות כטראומות שהודחקו בעבר ויכולות כיום להשתחרר אט אט ולהפוך לנושא לשיח עכשווי ומעמיק. בעניין זה זכורה התבטאותו הפרובוקטיבית של הפרופ´ ישעיהו לייבוביץ: "יודונאצים". מעבר לסגנון הבוטה, ניכרת בה תפיסה הרואה בשואה אב-טיפוס לכל רוע ואלימות.

שימוש דומה באב טיפוס זה, בהקשר אחר, יצר האמן הישראלי ממוצא מרוקאי פנחס כהן-גן. בתערוכה "הארכיטקטורה של הרוע" שהוצגה בעבר  בגלריה גבעון בתל-אביב, הציג האמן תמונות של היטלר שגררו תגובות קשות. כהן-גן הסביר את עיסוקו כמרוקאי בשואה כך: "הייתי הקורבן של הקורבן. היהודים שהקימו את המדינה היו קורבנות של השואה באירופה, ואנחנו היינו הקורבנות שלהם". בדברים אלו מרמז האמן על האפשרות לעסוק בשואה לא רק מתוך נקודת המבט של ההזדהות עם הקורבן, אלא מתוך פתיחות לאופציה שהקורבן אינו רק קורבן אלא גם רודף.

הבנת תופעת הפרובוקציה האמנותית בנושא השואה בתקופה האחרונה, לא תהיה שלמה מבלי שנעמוד על נקודה נוספת: רבות מהיצירות העכשוויות העוסקות בשואה שואבות את מקורותיהן מטקסים ממלכתיים ומזיכרונות קולקטיביים. יש בהן קריאת תיגר על הייצוג הממלכתי של השואה. בני הדור השלישי חווים את השואה דרך טקסטים, נאומים ומנגינות של מערכת חינוכית ממלכתית. ביצירותיהם אנו מוצאים תגובת-נגד לעיצוב הזיכרון המגמתי שיצר דרך רשמית אחת וסגנון אחיד לעיצוב זיכרון השואה. מארגני התערוכה "שנות הפלא בברלין", בה הוצגו יצירות של אמנים ישראלים צעירים העוסקות בשואה, היו מודעים מאוד לפן זה, והטעימו ביחס לתערוכה  כי "כמו שהציונות הוכרזה בבזל, הפוסט-ציונות תוכרז בברלין".
דומה שיש מקום להקביל בין חוסר היכולת של אמני הדור הראשון והשני לשואה להביט נכוחה בדמות התוקפן הנאצי, לבין הפנמת בני דורות אלה את התפיסות האנטישמיות. העבד כאילו התבייש להסתכל בפני אדונו; המשועבד תפס את עצמו כפי שהכתיב לו משעבדו. ולענייננו: העיסוק העכשווי הישיר בנאציזם נארג בתקופה האחרונה בעיסוקם של אמנים ישראליים במאפיינים אנטישמיים שהופנמו על ידי היהודים עצמם. מדור מיוחד בתערוכה "כן תעשה לך" (גלריה "זמן לאמנות", תל אביב 2003), שעסקה בנושא תחיית היהדות באמנות הישראלית, הוקדש, למשל, לסוגיית האף היהודי באמנות זו.

בלהט הוויכוח החוץ-אמנותי שמעוררות הפרובוקציות בנושא השואה, נשכחת לרוב התובנה הבסיסית שיצירות אלו מוצגות במוזיאונים מתוקף היותן אובייקטים אמנותיים ולא חומרים  עיתונאיים. ככאלו,  ראויות היצירות לניתוח בעיקר מתוך פרספקטיבה של תולדותיה והתפתחותה האימננטית של אמנות השואה עצמה. דומני שבחינה מעין זו מסיטה את הדגש מהפרובוקציה כשלעצמה ומן הדימוי כפשוטו, לעבר הבנה רחבה יותר של  הגלום ביצירות. בנוסף, הצגת הקשר בין עיסוק אמנותי זה לבין הרעיונות האופייניים לעיסוק העכשווי בשואה, בשדות קרובים ובמדיומים אחרים, ובפרט השימוש הרב שעושה התרבות הפוליטית בסמלים מן השואה, יכול לתת תשובה בדבר השינוי המהיר כל כך של יחסה של החברה לתצוגות מעין אלה. דומה ששוויון הנפש שהציג הציבור ביחס  לאובייקטים הפרובוקטיביים שהוצגו בתערוכתו של ארד,  לעומת השיח הרגשי  הענף שגררה בעבר תערוכתו של וקשטיין, נובע משימוש יתר, חילון, ורידוד של השיח.  תופעות אלה נוצרו בעקבות  השימוש הפוליטי במהותו בדימויים מהשואה, שהפכו את המדיום והשיח לטריוויאלי וחסר משמעות.

דוד וקשטיין, ידיים

ולסיום: בתערוכה "פיצוץ" במוזיאון ת"א הציגו וקשטיין ותלמידיו הצעירים מעיירות הפיתוח גם כמה פסיפסים בנושא "עקידת יצחק". דמותו של "אברהם הפוסט-מודרני" (על אחת הדמויות יש כתובת: "FIFA") הופיעה שם שוב ושוב כשהיא – בין השאר –  בעלת פנים המזכירות קריקטורה אנטישמית. אותה עקידה שייצגה בעבר את השואה, ויחד עם זאת תרמה להדחקתם של אספקטים מסוימים בזיכרון הטרגדיה (כמו למשל, את הנאצים עצמם), הוצגה בתצוגה זו כמבט חודר וישיר בסטיגמות אנטישמיות, ובכך מהווה פתיחה וסיום (היצירות הוצגו בתחילת התערוכה שהיא גם סופה) וכן סגירת מעגל היסטורי נאה לסוגה המישירה מבט לרע באשר הוא.

אודות דוד שפרבר

חוקר אמנות יהודית.

9 תגובות
הוספת תגובה »

  1. רהוט ומרחיב אופקים

  2. עוד מאמר שמטרתו הוא ניים דרופינג.
    סקירה של מי התעסק בשואה , מי היה הראשון ומי יצא יותר פרובוקטיבי.
    אם כבר ניים דרופינג ,היה אפשר להזכיר את תערוכתו של אורי צייג בברלין "העגילים של אווה בראון" מתחילת שנות התשעים. קצת מחקר ודיוק לא יזיקו."חיה ומות כאווה בראון" של רועי רוזן היא תערוכה מ1997 ולא מ1991 כפי שציינת

    אז מי היה ראשון מי

    תודה על התיקון.
    המערכת.

  3. Y הפך את מארב לאתר הבית שלו, הוא מהווה דוגמה ומופת לכל ישראלי תרבותי (חוץ מהערותיו הלא רלוונטיות)
    שום פלפל ושמן זית

  4. מאמר מצוין.
    אבל אולי גם העבודות של גרשוני משנות ה-80 שוות אזכור ?

  5. בכתבה שהתייחסה לאחת מעבודותיי,נוספה הערה שלא מן העיניין ואין לי ספק שהיא לא הופיעה בכתבה המקורית של דוד שפרבר שאני מכיר את כתיבתו היטב-וכך נכתב "האמן מעיד על עבודתו: "אני מציג את הצד שלי – שלנו". טענתו הגזענית משהו של בר-חמא, היא שחיבור התמונות "מחדד את ההבדלים בינינו לבינם, יהדות מול אסלאם".
    האם לעורך שוודאי הוסיף את ההערה העוקצנית על דעתו קשה לקבל שיש אמנים שלא מתביישים להציג בגאווה את הצד הישראלי? וזאת במיוחד מול רצח מתועב של חייל ישראלי בלינץ ברמאלה?
    אם אני מציג את הצד שלי-שלנו-זו "טענה גזענית משהו" ?-אולי יואיל העורך להסביר לקוראים מה הקשר?או להתנצל לסירוגין?

    ההערה שמדובר בגזענות אכן נוספה על ידי, אך הדבר נעשה על דעתו של כותב המאמר על רקע דברי האמן כי הוא "מחדד את ההבדלים בינינו לבינם, יהדות מול אסלאם. מחד הזיכרון שעליו אנחנו מחנכים הוא "לא עוד!", ומאידך החינוך של הילדה הפלסטינית הוא לעוד הרג ועוד רצח".
    בדיעבד יתכן שלא היה צורך להוסיף את ההערה, שכן הדברים מדברים בעד עצמם.
    יונתן אמיר

  6. ממליצה למחבר המאמר לעיין במאמרה של תמי כץ-פרימן "אל תגעו לי בשואה" (באנגלית – יש לינק באתר שלה) בו היא מסבירה בין השאר את ההבדל בתגובה הסוערת לתערוכות מסוימות שנוגעות בנושא השואה לתגובות אדישות לתעורוכת המטפלות בנושא בצורה לא פחות פרובוקטיבית. (רמז: התשובה היא במוסד המארח).
    אכן, קצת מחקר לא היה מזיק, ויש כמובן עוד מאמרים ומחקרים בנושא, ועוד אמנים חוץ מאבנר בר חמא, הגיבור הנצחי של הכותב.

  7. קנטרנית – זה שאת מכירה עוד מחקר בנושא לא אומר כלום ביחס למאמר.
    יש המון מחקרים בנושא אזולאי הורןןיץ חוקרת אותו, וגם מיזליש מהאוני' העברית
    לדעתי דווקא כסקירה של הנושא שלא מתיימרת ליצג את הגישות השנות במחקר זה מאמר טוב וגם הבחירות בדוגמאות לא ראות. אני היתי מעדיף עוד דוגמאות.
    הטענה הידועה שהשיח הציבורי בעניין רק פורץ כאשר מוזיאון לאומי מציג אמנות כזאת לא מחזיקה מים.
    יש המון סקנדלים סביב תערוכת שמוצגות בגלריות פרטיות ר' ערך זויה צ'רקסקי

  8. הו הקנטרנות הבזוייה.
    הידד לשטחיות! תחי אמנות הבידור הקל! כל הכבוד למאריב!

    למה לעשות אמנות ברצינות אם אפשר לעשות קריירה מפרובוקציות זולות עם כותרות יפות בעתונות ומאמרים מסוג זה. למה להתייחס לשואה ברצינות אם אפשר להשתעשע בפרובוקציות זולות עם כותרות מרעישות בעתונות, וכו'.
    אמני ישראל! למה להתאמץ אם אפשר ללכת בדרך הקלה? היטלר עושה לכם קריירה! ואם לא קריירה אז לפחות כותרות עסיסיות, מאמר 'מלומד' וכו'.
    הזדרזו! יש עוד שנה עד יום השואה הבא.

  9. אין ספק שרוב "אמני השואה" הם פרובוקטורים או מניפולטיבים ברמות בלתי נסבלות ועל חשבון כל דבר אחר ויצירתם לרוב פלקטית
    כמובן שישנם יוצאים מהכלל כמו גרשוני למשל שבעבורם השואה היא חלק ממכלול ועבודותיהן אינה זועקת פרובוקציה אלא סוג של רגישות ולא עלינו אמת וכנות וקשה להגדירם ולא צריך
    בכל מקרה השואה היהודית על כל סמליה היא נקודת התייחסות בעייתית וצרה ורוב האמנים נופלים לפח שלה ויוצאים כמו קלקרים

הוספת תגובה