על תערוכתה של איריס קובליו "שפת אם" בגלריה נחשון. אוצרת: יעל קיני
חביבות עלי תערוכות שנוברות בזכרון ודולות משם דבר מה. מקום של אוטוביוגרפיות כביכול. למה כביכול? מכיוון שהצופה יכול "להיכנס" לתוך היצירות אם הוא חפץ בחוויה. בתערוכתה "שפת אם" חושפת איריס קובליו ברגישות זיכרונות ורמזי אגדות, בעזרת הבזקי צבע ותלת מימד השוחים בים אקוורלי אפרורי עד אפור כהה. הפס הנוצר מצרוף כל התמונות זו אל זו, עובר לאורך הקירות כמו מעגל מרובע שמתחיל בתמונת ילדה משחקת ומסתיים בתמונת ערום נשי ומתריס. הקו נדמה לסרט. ההחלטה האוצרותית של יעל קיני טובה בעיני, שכן היא מאפשרת התבוננות מרוחקת ומגוננת מפני כאבה ורגישותה של קובליו, תוך התקרבות היוצרת את חווית התלישות, הכאב, והאהבה הרבה המושקעת בפרגמנטים של בני משפחה וזיכרונות ילדות.
קובליו משתמשת בכמה שפות בו זמנית. הראשונה היא שפת האקוורל הציורית, הכוללת מים, צבע ומשיכות מכחול. האקוורל רגיש ו"נפשי", ומתאר את שפת הנפש החשופה והשברירית. הייתי יכולה להשוותו לפורצלן, מפני ששני החומרים דורשים מיומנות ושליטה בחומר קפריזי ועדין למגע, בניסיון לבטא את נימיו הדקים. נוכחותן של דמויות או אובייקטים משמעותיים שמקבלים תוקף צבעוני, תלת מימדי או רישומי, נוגדת את חוקי האקוורל הקלאסיים. בכך משרת הדף בכללותו את כוונת המיקוד של האמנית. לצד האקוורל משתמשת קובליו גם בטכניקה של ציור תלת-ממדי וברישום. נוגעות ללב הדמויות הצצות מן הרקע האקוורלי כמו הבזקי זיכרון. השכחה מיוצגת בשפת האבסטרקט האקוורלי על גווניו האפורים העשירים, הזיכרונות באמצעות הציור התלת מימדי צבעוני וברישום שחור של תנועות היד. כך על דפי הנייר. הקיר עצמו זוכה לביקורה של רקדנית בקו אחד, ספק הדפס ספק רישום ומילים כתובות וציוריות. עד כאן שפות אמנות חזותית.

איריס קובליו כותבת שירים. ייחודם של השירים הוא בקשר-לא קשר' לפעמים בהיפוך, לציורים. בתערוכה אנו מוצאים משפטים כתובים רומנית באותיות עבריות, ומעט טקסטים בעברית. הרומנית היא אירוע ניסי מתמשך מבחינתה של קובליו, אירוע שבמסגרתו שבה אליה שפת ילדותה.
אכן נס מעורר קינאה למי שגדל עם עוד שפה בבית וניתק ממנה בכוונה ומתוך בחירה כדי להיות חלק מהעם הזה במדינה הזו, וכך גם ניתק משורשיו ומשפת מוצאו התרבותי. קובליו יוצרת אם כך בישראל של ימינו, זאת אומרת שלא בארץ בה "עברי דבר עברית", אלא כזו שבה הישראלי דובר גם רומנית, רוסית, אמהרית וערבית. השירים, שרמזים להם מופיעים על קירות הגלריה, כתובים רומנית באותיות עבריות, והם נקראים כמערכת צלילים קסומה. אם כך רומנית, עברית, אקוורלית, ציורית תלת מימדית ורישומית. מטען רב עוצמה של "שפת האם" הייחודית של איריס קובליו.

בפתיחת התערוכה שרה טובה גרטנר שיר של רחל מיכאל על אם עברייה הדוברת ערבית שפוגשת את בנה לאחר עשרים שנה ויודעת שאת אהבתה העזה אליו תוכל להביע רק בשפתה – הערבית, ואילו הוא – לא יבין. בקולה קורע השמיים והרך בו זמנית ביטאה גרטנראת הבעיה העיקרית של שפת התקשורת הזו - "שפת אם". זוהי שפה הנשכחת עם ההתבגרות. ככל שלא נרצה, הופך הקשר המילולי כמעט אבוד, כאשר הדרך היחידה "לשקמו" היא יצירת מערכת יחסים חדשה ובוגרת. בתערוכתה מנסה קובליו לסמן ציוני דרך של הזיכרון, נוכחויות פיזיות, אגדות אהובות, רגעי משחק וטעמי מזון, הכול צף ועולה מתוך שורת הדפים הפרוסים ועם זאת, עם כל המאמץ הזה שכרוך בדמעות רבות שסימניהן נדמים לכתמי האקוורל האפרוריים המתפשטים על הדפים הסופגים את הכל בנדיבותם האימהית, ניכר היאוש מן הבלתי מושג. האם שפת האמנות אינה אלא אותו ניסיון נואש לשמר? חוסר היכולת לאחוז בעבר ולחיות בתוכו? שטחים אפורים רבים של שכחה? בגרות ותובענותה שאיננה מאפשרת יותר לשחק משחק שאין עימו תכלית? סגירת מעגל התמונות בדמות האישה בעירומה הנשי היפה והמלא, מודיעה לצופה על השלמה ותחילתה של דרך אחרת, זו המתחדשת תמיד.

יש לקובליו גם סדרת ציורי אקוורל על קופסאות של תרופות – חומר זמין אצל אנשים מבוגרים ותזכורת לפגיעות הגוף. הציורים מוצגים בפינת הגלריה, על הרצפה, תחת זכוכית, באופן שמקשה לראות אותם, מרחיק ומקטין אותם אפילו יותר מכפי שהם קטנים באמת. זוהי החלטה אוצרותית שגויה בעיני. עבודות נפלאות אלה צריכות להיתלות קרוב בצורה שתהיה נוחה למתבונן. התקנת יצירות רחוק על הרצפה, במיוחד כאלו שניואנסים עדינים בחובן, מחסלת אותן כמעט לגמרי.

התערוכה "שפת אם" בגלריה נחשון-קיבוץ נחשון
שעות פתיחה: שישי 11.00-15.00 / שבת 11.00-17.00
לזמנים אחרים:יעל 050-8674671