תחילה מעט נוסטלגיה: אמצע שנות השמונים במחלקה לקרמיקה בבצלאל, מאחורי מחנה שנלר בירושלים. בבית היתומים הסורי של פעם, תנורים מוסקי נפט, קומות מדפים על הקירות מאפשרים לעובדי הלילה ללון ליד יצירותיהם. עובדי הלילה, משמע סטודנטים שבאים לעבוד כשיש מעט אנשים בסביבה. בלילה הריכוז גבוה יותר. לחם עם גבינה צהובה וזיתים, מזון קבוע ומשמין שנקנה במכולת בגאולה בדרך ל"מחלקה".
השומר קולמן, גיבן ומפחיד עם סיפורי אימים שהוא אינו חוסך מאיתנו, גר שם. שומר על מה? מישהו נדיב מאפשר לניצול מחנות הריכוז הבודד הזה ללון שם, ואנחנו, שעובדות הלילה, מקבלות ממנו מתנה: פסלוני קופים, דומים לו דמיון רב. יום אחד, אחרי מותו, נערכת תערוכה של כל אותם פסלונים שפוזרו בין התלמידים לדורותיהם.

עירית אבא

כל סוף שנה נערכת ביקורת עבודות וניפוי תלמידים. שיטה שמשמשת עד היום בתי ספר לאמנות, ומהווה סיוט ופרידה מחברים. שנה אחרונה, רק שמונה נותרים וביניהם עירית הצעירה מכולנו, מוכשרת, מופנמת ויפה. נורית, גרסיאלה, שולה, מירה, דבורה, תניה ואנוכי. שלב הסיום. 20 שעות עבודה, 4 שעות שינה. המורים: גדולה עוגן (תיל"א),לידיה זבצקי ז"ל, קלדרון ז"ל. מורים ואמנים משובחים וחדי עין. קלדרון הוא מי שמנחיל לי את הפרקטיקה למיומנות ומקצוענות שעליה אני רוצה לכתוב ולהרהר כאן.

35 שנה אחר כך במוזיאון תל אביב, אני ניצבת נרגשת מול עבודותיה של עירית אבא שזכתה השנה בפרס אנדי ברונפמן לאומנויות עכשוויות, והזיכרונות צפים.

עירית עוסקת מזה שנים רבות בחומר הנפלא והפלאי פורצלן. ללא תעתועי דרך. עם השנים הפכו עבודותיה לאובייקטים מרניני לב ומענגי עין,  פרט להיותן שימושיות. שם התערוכה "גלגל. נקודה" (אוצרת מאירה יגיד חימוביץ'). זהו שם טיפוסי לעירית אבא. נקודה. כשזכתה השנה, הרגשתי שהבחירה מצוינת ואמיצה. בכירת הקדריות.
עירית מרשה לעצמה להפליג על האובניים הקרויים "גלגל" בשפת הקרמיקאים, למחוזות נועזים יותר מבעבר. העבודות בגוף התערוכה המרכזי בנויות שכבות של חומרים קראמיים שונים בטקסטורה וצבע, חיבורים לא צפויים, מפתיעים, נועזים ושמחים. מיומנות בגלגל, בחומר ובצורה.שליטה מקצועית בשירות נפשה של האמנית. משמח לראות שאבא לקחה את ההזדמנות שניתנה לה ויצאה לחופשי. לא שקודם לכן שפתה האישית לא ניכרה בעבודותיה, אבל היו ימים שעבדה יחד עם הצייר אסף בן צבי, שהעניק משהו ורבלי לעבודות. נראה שאין בכך צורך יותר. העבודות החדשות משדרות שפת חושים ולא נרטיב ומילים, וזה ייחודן. שפה של טבע, שפה של לפני השפה, ואפשר גם שפה שלאחר עודף המלל המלווה אמנות בדרך כלל.

אלי שמיר

התערוכה של אבא מוצגת בגלריית ג'נט אסיא, אולם שמשמש את מוזיאון תל אביב פעמים רבות לתערוכות עיצוב, אומנות-אמנות או מיצבים והוא יפה ומכובד. העבודות אינן מוצגות בצפיפות רבה מדי. הן מוצבות בתצוגה מרוכזת ומוארת היטב. ציער אותי לראות את הסדקים בעבודות הראשונות. ידוע שקשה ליצור משטחי פורצלן שלמים שקופים, דקים ושטוחים. ובכל זאת מגיע כבוד גם לעבודות העדינות של אז ואני בטוחה שיש דרך ליצור אותן שלמות מחדש, אם לא נותרו. לפעמים קשה לאוצר לשכנע אמן לבצע מחדש עבודות ישנות כשנפשו נמצאת בחדשות. חבל.

בתערוכתו של אלי שמיר "עמק-בדרך לכפר יהושע" (אוצר ד"ר דורון לוריא) מורגשת שליטה מופלאה בציורי נופים על בדים גדולים. שם התערוכה מתאים לתחושה: החזרה לכפר כמו החזרה הביתה, בלתי אפשרית. זרות החוזרים, כמו גם זרות המייסדים (למשל בציור "שרים לעמק"). מולם בכל זאת עומדות מעט דמויות החקלאים של פעם, שמתמזגים בנוף. כל ההעמדה ב"פוזה" של אנשי המשפחה על רקע הנוף הכפרי לבושים חגיגית, בצבעוניות אחרת, מנתקת אותם מן הנוף. אם מתבוננים בתמונות יותר ישנות שלו, אפשר לראות את האודים המוצלים ממחנות הריכוז על אותו רקע, בולטים עוד יותר ושונים בשל ההדגשה הציורית הרבה. העמדה דומה הייתה נפוצה ולא מודעת לעצמה בצילומי ההתיישבות והחלוצים. פתאום משהו נראה לא מחובר. האם אנחנו כצופים השתננו ועינינו הפוסט-ציוניות קולטות את הנתק הזה מהקרקע, הנוף והארץ, או ששמיר צייר מודע ומיומן שמעצים אותו בכוונת מכוון פוליטית. הציורים בעלי הגוון האימפרסיוניסטי, פיגורטיבי וריאליסטי, נראים ברובם כמצוירים מתמונות. התחושה משרתת את רעיון הזרות. הדיוקנאות, ציורים ורישומים, תלויים אם כקבוצה ואם במפוזר, ורמתם אינה שווה. חבל שלא סוננו היטב. אני מסתייגת מן הנטייה שראיתי לא מעט ממנה במוזיאון תל אביב, למלא את החלל בכל מחיר. יש לו לאלי שמיר כזו יכולת הבעתית, ציורית ורעיונית, שיד מנפה הייתה מועילה לו יותר.

בתערוכתו של יעקב דורצ'ין "קפלים בברזל ומחוות של קווים" (אוצר מוטי עומר), צחקתי. עמדתי מול תבליטי ברזל ענקיים, ונדמה היה שיותר משהקיר נושא אותם – הם נושאים אותו. תלייה "קלילה" של גופים כבדים, עם חיבורים בלתי נראים ושמות מגלגלים מצחוק. דמיינתי לעצמי את האמן בסטודיו מרתך ומלחים בכוחות הפיאסטוסיים (אל האש) חלקי ברזל ענקיים זה לזה תוך כדי חיפוש אחר שם, והשם המרחף באוויר מחפש את הפסל: "בית", "בית עם שביל", "בית עם חלונות מזרחיים", "מלאך", "מלאך שמוט כנפיים"… אני עומדת המומה מול ההחלטיות הברורה, ההומור העצמי, הפשטות השמית והעוצמה של מי שבטוח בדרכו האמנותית ועיניו נעוצות בעבודה ולא בקהל. מאידך, כאמור, אינטליגנציה תקשורתית מלבבת. יש משהו בעבודותיו של דורצ'ין, שמחבר את גבולות החומר הכבד אל הרוח. מיעוט האלמנטים וחיבורים מפתיעים שלהם, המילה, וההומור. דורצ'ין אוהב לטעון שהמילים זרות לאמנותו וההסברים מיותרים. את החלק השני של הטענה אני מקבלת. באמת לא מסובך להבין ולחוש, אבל ללא שמות הייתי נותרת חסרת הבנה. רק לאחר כל הסיבוב התחלתי לנחש אותם מראש.
בתערוכה מוצגים גם רישומים עזים ללא כותרות, שממחישים את ידו הבטוחה והמיוחדת של איש-הברזל דורצ'ין, המתגלה גם כרשם. שום טענות על האוצרות הפעם.

יעקב דורצ'ין - מלאך

על תערוכתה של איריס קובליו "שפת אם" בגלריה נחשון. אוצרת: יעל קיני
חביבות עלי תערוכות שנוברות בזכרון ודולות משם דבר מה. מקום של אוטוביוגרפיות כביכול. למה כביכול? מכיוון שהצופה יכול "להיכנס" לתוך היצירות אם הוא חפץ בחוויה. בתערוכתה "שפת אם" חושפת איריס קובליו ברגישות זיכרונות ורמזי אגדות, בעזרת הבזקי צבע ותלת מימד השוחים בים אקוורלי אפרורי עד אפור כהה. הפס הנוצר מצרוף כל התמונות זו אל זו, עובר לאורך הקירות כמו מעגל מרובע שמתחיל בתמונת ילדה משחקת ומסתיים בתמונת ערום נשי ומתריס. הקו נדמה לסרט. ההחלטה האוצרותית של יעל קיני טובה בעיני, שכן היא מאפשרת התבוננות מרוחקת ומגוננת מפני כאבה ורגישותה של קובליו, תוך התקרבות היוצרת את חווית התלישות, הכאב, והאהבה הרבה המושקעת בפרגמנטים של בני משפחה וזיכרונות ילדות.
קובליו משתמשת בכמה שפות בו זמנית. הראשונה היא שפת האקוורל הציורית, הכוללת מים, צבע ומשיכות מכחול. האקוורל רגיש ו"נפשי", ומתאר את שפת הנפש החשופה והשברירית. הייתי יכולה להשוותו לפורצלן, מפני ששני החומרים דורשים מיומנות ושליטה בחומר קפריזי ועדין למגע, בניסיון לבטא את נימיו הדקים. נוכחותן של דמויות או אובייקטים משמעותיים שמקבלים תוקף צבעוני, תלת מימדי או רישומי, נוגדת את חוקי האקוורל הקלאסיים. בכך משרת הדף בכללותו את כוונת המיקוד של האמנית. לצד האקוורל משתמשת קובליו גם בטכניקה של ציור תלת-ממדי וברישום. נוגעות ללב הדמויות הצצות מן הרקע האקוורלי כמו הבזקי זיכרון. השכחה מיוצגת בשפת האבסטרקט האקוורלי על גווניו האפורים העשירים, הזיכרונות באמצעות הציור התלת מימדי צבעוני וברישום שחור של תנועות היד. כך על דפי הנייר. הקיר עצמו זוכה לביקורה של רקדנית בקו אחד, ספק הדפס ספק רישום ומילים כתובות וציוריות. עד כאן שפות אמנות חזותית.

פרט מעבודה של איריס קובליו

(המשך…)

עבור מירי פליישר, אמנית צעירה בת 62, יריד צבע טרי מהווה אלטרנטיבה למנגנוני הסינון המוגבלים של אקדמיות וגלריות, וכן הזדמנות לחלוק פירורים מנשמתה ולקבל עליהם תגמול הולם.

בצבע טרי כבר לא נמכרת רק אמנות של צעירים. יש גם אמנים חדשים לא-צעירים ומעניינים. יש גם אוצרים כאלה. יש גם חובבי אמנות כאלה. נפש צעירה פוגשת נפש צעירה אחרת.
צבע טרי הוא חוויה מרעננת, יריד אמנות שאינו מתבייש להגיד שהוא כזה ולחשוף את צדם המסחרי ואת צרכי הקיום של אמנים, אוצרים וגלריות, וכן הזדמנות לרכוש יצירה מתוך אהבה של חובבים ולא רק משיקולי אספנים. יש ביריד אוסף גדול ומרגש – צומת דרכים של יצירה (צעירה ולא צעירה אך תמיד פורייה), אוצרים שתומכים ביוצרים ומלווים אותם (וזה לא קל אם אינך בוגר תואר שני במוסד אמנות אקדמי כלשהו), וקונים נרגשים. איזו בלתי אמצעיות בתקשורת בין אמן לקהל הקונים ללא מערכת משומנת מדי. קצת דיבורים והעסקה מתרחשת. לא שאין ביריד גלריות ממוסדות, אבל גם הן, אולי בגלל המצב הכלכלי ואולי בגלל השיטה של היריד, מסתדרות בשורה כדי לחזר אחר הקונה והקהל הרחב, שחייב למרות הכול להיות חובב אמנות. הבלתי אמצעיות הזו באמת פועלת ואפילו מחנכת קהל שהגיע כמעט במקרה, עם המשפחה, לא פעם ללא כוונה. זה המקום להפעיל קצת את מורה הנבוכים שבנו ואת הסובלנות והסבלנות. להתחיל ללמד מנקודה כלשהיא, שכן קונה שרכש עבודה יקבל חסות על יצירת רוחי.
תקווה גדולה מתעוררת בי, כי למרות שישים ושתיים שנותיי למכור עבודות אני עוד לא יודעת. אני לומדת להיפרד מעבודותיי ואם להיפרד אז להפקידן בידיים טובות ושומרות, וגם לקבל בתמורה סכום הוגן ומקובל, ואם להיפרד אז גם בטקס שלם, עם רישום מדויק ואחראי כדי שאדע לאן התינוקות שלי הולכים, כראוי להם. את הפלא הזה של יצירה שכל כולה נשמה שלבשה את החומר ההולם אותה, והיא ניתנת למכירה ומספקת מחייה ואפשרות ליצור עוד שכמותה, אני עוד צריכה ללמוד. לא ניתן רק לאגור אותן, את פרורי הנשמה הללו, בסטודיו. למכור אמנות זה גם לחלוק אותה עם אנשים נוספים ולקבל תמורה, וזה שיעור בפני עצמו.
מבקרים מסתובבים ביריד ותאווה לאמנות בעיניהם. זה מבט מיוחד – התבוננות שכל כולה אהבה ומסירות. כיוצרת, ליבי מתרחב. פתאום זה לא נראה כל-כך מסובך להירשם ולהתקבל לתצוגה בפעם הבאה. עם גלריה או בלי גלריה, עם אוצר או בלי אוצר. תקווה ואופטימיות מתעוררות בי למרות הצטרפותי המאוחרת למעגל המציגים. יש קהל לשיגיונות הרוח.

מירי פליישר היא אמנית קרמיקה ובלוגרית.