"[...]
חָלָב שַׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבׂקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים
הוּא קוֹרֵא הַמְתִּיקוּ יוֹתֵר לְנַגֵּן אֶת הַמָּוֵת הַמָּוֵת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה
הוּא קוֹרֵא הַאפִילוּ יוֹתֵר לִפְרֹט עַל כִּנוֹר וְאַחַר תַּעלוּ כֶּעָשָׁן בָּאוִיר
וּבוֹר קֶבֶר לָכֶם בֶּעָנָן שָׁם שׁוֹכְבִים לׂא צָפוּף
[...]"
פאול צלאן, מתוך "פוגת-מוות" (תרגום: שמעון זנדבנק)

שִחֵק המזל לג'אן פיינרו, אביו של האמן בלו סימיון פיינרו. האב היה אמור להצטרף לאנית המעפילים "סטרומה" אלא שלא היה לו די כסף להצטרף להפלגה שהפכה למסע-מוות. הוא גורש למחנה-כפיה בטרנסניסטריה בהיותו סטודנט באקדמיה לאמנות בבוקרשט. במשך כשלוש שנים צעד עם יהודים אחרים ממחנה למחנה, חי בתנאי עוני וסבל, סלל כבישים, נשא אבנים בעבודת פרך ובתנאי מחיה ירודים ביותר. גבר על הקור, החולי והרעב שהפילו חללים רבים ושרד. מזון, אם היה, היה במשורה, למד הבן מסיפוריו של האב ואת הקמח, ללחם שֶאָפו, הפיקו משערות-קש של מטאטא. חווית הפחד היתה מתמידה. מעולם לא ידעת את סיומו של יום. מתוך רכבות שחלפו על פני קבוצות העובדים היו נורות לעברם יריות ופוגעות בהם. והורגות. ג'אן נצל בנס. נפצע רק ברגלו. הוא נשאר ברומניה, דבק בדרך הקומוניסטית, באשליה שהיהודים יזכו לשוויון-זכויות תחת משטר זה. ברוח זו לא המשיך אחרי המלחמה בלימודי אמנות אלא בחר באדריכלות– זהו זמן בניה, סבר. בשנת 1973, כשהיה בלו כבן 13 שנה, עלתה המשפחה לארץ.

בלו פיינרו למד פילוסופיה ואמנות באוניברסיטת חיפה, בעל תואר M.F.A. מאוניברסיטת שיקגו. למד ב- Domus Academy , במילנו וב- Academie Royale des Beaux-Arts, בבריסל. את חייו נהג לחלק בין ישראל ובלגיה.
עם סיפור חייו של האב, שאת מילותיו ינק ועם תחילת השפעתו של שלטון צאושסקו על החיים ברומניה עוצב פיינרו למרוד. את זוועות השואה היהודית העלה בתערוכותיו "מזכרות מליל הבדולח" בגלריית אבנגרדה (Avantgarde Gallery) באנטוורפן, בלגיה (1989), "הלב צריך יותר מקום כדי לנשום" בגלריית אקוויליבריסט (Equilibrist Gallery) בסנט-ניקלאס, בלגיה (1990), ב"בית", במוזיאון להברוק (Wilhelm Lehmbruck Museum) בדיסבורג, גרמניה (1998), ובארץ בתערוכות "מטבח יהודי – טקסט חזותי", במוזיאון הרצליה (2003) ו"חופה שחורה – קדיש לילד שלא נולד", במוזיאון בר-דוד, קבוץ ברעם (2006).
פיינרו הוא אמן מוחה. הוא מוחה נגד כפיה, נגד רוע, נגד צביעות, נגד השלכותיו של הפחד כמו גם נגד השכחה. מחאה זו אנו פוגשים בתערוכה "עשן ואפר". זו תערוכה מורכבת. פיינרו יצר חמש עבודות אשר כל אחת מהן בכחה לעמוד בפני עצמה. העבודות מתאחדות לאמירה מצטברת בחלל משותף תחת נושא אחד. המורכבות נגזרת הן מהיות ה"דברים" מנותקים מחפציותם הראשונית ומחיבורם למשמעות אחרת והן מן ההפכים שהאמן מציג. אך אלה הם הפכים משלימים; קיומו של האחד מותנה בקיומו של ניגודו. אנו פוגשים באור ובאפלולית הקודרת עד חשכה, בארצי ובשמֵימי, בחיים ובמוות, בטוהר מול הזוהמה, במה שייך לתנועה ולזרימה ובקפיאתו, במּכיל המרוקן, בגדול המוקטן עד אבסורד ואף במה שהולם מסיבת מרעים וטמון בו הכח המכלה.

פיינרו נוקט מינימליזם. הוא אוצר זכרון בקו ומשגיבו בקרן אור; הוא לוכדו בקופסא קטנה ומנפישו ברוחו של המתבונן. הקווים נקיים, ישרים, מדודים במדויק, באופן מדעי; באותו המדע השיטתי שחישב את המוות. יש משהו המצמית את הלב כשאתה רואה את הזוועה חפה מכל סרח, כתם דם, צלקת, נפש קרועה. בתקופה זו, שבה כל כותרת צבועה אדום והקווים מתזזים מול עיניך כדי למשוך את תשומת-לבך, כאשר הנוכחות המרשימה והיוקרתית נקבעת ביחס ישר אל הגודל, אתה צריך לסגל את רוחך כדי להרגיש את ערכו של חפץ קטן שדווקא הוא אוחז במרובּה. פיינרו מעיד על עצמו ועל יצירותיו שדרך זו של העמדה חגיגית-כביכול של עבודות, נקיון זה המקפיא מצב ומנציחו, כל אלה הינם אמצעי ליצור בצופה סוג של ריגשה, להעביר בו חלחלה, צמרמורת. מעשה אמנות באורח כזה מאפשר, לנו הצופים, לראות את הדבר ואת ניגודו המשלים לו. התערוכות של פיינרו אינן מאפשרות לנו לנוח ולהרגע אלא הן מעוררות שאלות ותהיות. עתים אנו נשארים בלא תשובה.

פיינרו אינו לבד בהנגדה המשלימה הזו; באוקסימורונים שהוא מציג. האמן משוחח כאן עם המשורר היהודי בן רומניה, פאול צלאן– עם נפש שיריו. צלאן, בשירו "פוגת-מוות", מתאר את החלב ששותים היהודים. זהו חלב של שחר והוא שחור מראשיתו; זו מהותו– שחור. שחור זה עולה מן העבודה "חלב שחור". החלב קרוש. חסר-חיים. מת. אין בו תנועה. הוא נותר כזכרון של עבר. החלב מוקף בלובן-הצלחת העגולה השלמה. הצלחת הלבנה מציגה כמשלימה את מה שהיה אמור להיות תוכנה. היא שברירית ועדינה הצלחת. זהב שערה של מרגריטה הארית. בתוך השחור סירה זעירה שצבעה בגון הורוד ואשר חומריותה הכמו-רכה נראית כעשויה רקמות-אדם. התורן עשוי גפרור שרוף והמפרש הינו פיסת-ניר שצורתה משולשת. סך כל הסירה נראה כמעשה-ילד בונה-סירות, לשעשועו בונה. ילד-אמן זה נוטע את הסירה ומקַבְּעָהּ במקום אחד. יש משהו מתסכל בעובדה שהסירה הגודרת תחום, שהיא גוף מכיל ומגן, גוף עוטף האמור להוביל אדם ממקום אחד לאחר, תקועה בתוך כל השחור הזה שאמור להיות ים-החיים, שכאן הוא הופך לשלולית של דם שנתקרש. אך יש דבר נוסף בעגוליותה של צלחת. יש בסבוביות שבה מחזוריות. מחזוריות שכאן בכוחה, מתוך מוות-חסר-תנועה-וחיים זה, ליצור ולהוליד-חדש ואחר; או שמא תאמר, רשעה זו היא העלולה לשוב ולהיות נוכחת באנושות. והיא אכן שבה ונוכחת. יש רוע באדם, אומר פיינרו. זהו רוע טהור המלווה את החיים מראשית המין האנושי ויש תקופות בהן הוא פורץ. ויש שאינו שוכך. זוועה, עינוי, אונס, המתה, רצח-עם, קורים ברגעים אלה ממש. סבלם של בני אדם מידי רשעה של אחרים עודו שריר וקיים. פיינרו מעלה אותו בהקשר היהודי.

אנו יכולים לשמוע את הקולות העולים משירו של צלאן והרועמים על היהודים שכלבים שוסו בהם, להמשיך ולכרות את בור-קברם ופוקדים עליהם "פִּצְחוּ בִּנְגִינוֹת לַמָּחוֹל". פיינרו מדמים את הרקוד. הוא מציג זוג נעליים שצבען שחור. נעלי ילדה קטנה עם קישוטי פרחים. אלו נעליים מן הסוג שילדות נהגו לנעול אותן בימי חג עד שנתבלו-משהו וננעלו בימי חול; כאז כן היום. הוא ממלאן בגבס. בחומר הממלא את הנעל אות חרותה בצבע שחור. בנעל אחת האות ש ובשניה האות ם. יחד נוצרת המלה שם. זהו גם שמה של העבודה ואנו יכולים לקראו כ'שֵם' והוא שם ה', אף כ'שֵם' המצביע על קיום של דבר; אפשר לקרוא צמד-אותיות זה כ'שָם' כאשר ה'שם' הוא כל מקום שאינו כאן לעת זו, לרגע זה. הוא מֵעֵבר למקום בו אנו נמצאים. הוא מקום אחר– שמֵעֵבר לרקיעים, או כזה לשאוף אליו ולהבדיל, מקום שהוא 'פלנטה אחרת'. הנעליים קפואות. לא-שמישות. הן מלאות בחומר האוטם את פנימיותן ואי אפשר להכניס בתוכן רגליים. והרי נועדו הנעליים להליכה, לרגליים שתרקודנה בהן וכאן הן דוממות, נטועות. מצבות לחיים שהיו.
פיינרו מינימליסט. הוא ממזער רחוב, חיים, תנועה, מבט, משחק, לכדי צילום זעיר, כזה שאתה חייב להתקרב אליו מאד אם רצונך להבחין בפרטים, באווירה, בדמויות. הוא קובעו על קופסת גפרורים. קופסת-גפרורים היא מקום-מכיל-קטן. אתה יכול לשים בתוכה דברים. ובתנאי שיהיו קטנים ויקרים ללבך. היא נישאת, אומר האמן, אתה יכול לקחתה עמך לכל מקום שתלך. אתה יכול לשמר בה זכרון חסר-תחתית. כמו עיירה בפולין מסוף שנות השלושים של המאה ה-20. עבודה זו נושאת את שם התערוכה "עשן ואפר". אתה מתבונן בצילום ויודע באימה ובוודאות כמעט מלאה שאנשים אלה, האשה העומדת עם בתה, וזו הממהרת, התינוקת היושבת בחיקה-של-אם ואחותה, הילדה המשחקת בכדור, גם העיניים המישירות בנו מבט חדלו מהיות. תם ריקודן של הילדות בנעליים שחורות. עלו "כֶּעָשָׁן בָּאוִיר" כדברי המשורר צלאן, בּוֹר קֶבֶר לָהם בֶּעָנָן. שָׁם כבר "שׁוֹכְבִים לׂא צָפוּף" כבאותה צפיפות של גטאות, כבאותה צפיפות של מחנות הרכוז, באותה צפיפות שבמחנה הכפיה שבטרנסניסטריה. על המשקוף השמאלי שעוּן מטאטא-קש, כְּזה שהיו טוחנים את מברשתו כדי להפיק ממנה קמח.

על הקיר תלה פיינרו שמלה לבנה מוארת. שמלה-של-ילדה-קטנה. כיס תפור אל השמלה ובו חול מארץ ישראל, מירושלים. אדמת ישראל מלווה את המתים בגולה בדרכם האחרונה כאילו נטמנים בארץ הקודש. זו שמלה של חג וחול בה. השמלה הלבנה שאור קורן ממנה נראית שמֵימית ובאחת משתלב בה הארצי. היא תלויה כרוח-רפאים. זהו לבוש של גוף-חסר, של קיום שאיננו. הוא מעטפת המספרת על חיים שהיו בה, על תום שחדל לרקוד בשמלה זו. אך פיינרו מצליח לשקף מתוכה את הישות התמה, את המהות השמורה לילדי.

פיינרו יצר מאפרה מברזל באורך 2 מ' וקבע בה 12 מגרעות. אם תרצה מיצג מספר זה את 12 שבטי ישראל, או את חודשי השנה, את 12 המזלות ואת עצם המחזוריות או את כל אלה יחד. בכל אחת מן המגרעות סיגריה דלוקה ומעשנת והאפר נופל אל תוך המאפרה. "אֵפֶר שׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית" כתב צלאן בשירו פוגת-מוות, שולמית האהובה, הרעיה, כנסת ישראל. במאפרה, בנקוף השעות, הולך האפר ונערם. המאפרה נעשית לכלי המכיל את הזמן. זהו זמן שככל שהוא חולף הוא עלול להשכיח מהאנשים את השואה שפקדה את העם. פיינרו עוצר אותנו כדי שנזכור.
קדושות שערותיה של השולמית. הן קיימות-מוּחְיוֹת בכח-הזכר אל מול הזהום הנאסף במיכל האפר, נוכח הסרחון העולה בחלל והרגשת החנק. טוהר מול תועבה; יצירת-אמנות ההופכת לִמְקום אשפה שאתה יכול לאפר בתוכה ולהשליך בה את בדלי-הסיגריות; להותיר שם שרידים. גם שרידים של חברת צריכה הנענית בהתמסרות לפיתויי הפרסום. נַתְּקו את המאפרה הגדולה מחלל הגלריה והציבו אותה באולם בו נערכת מסיבת קוקטייל. מוסיקה למחול מתנגנת ברקע. תזמורת כלי מיתר הובאה במיוחד כדי להנעים לבאים. רְאו את האנשים הלבושים הִדּור שעומדים סביבה, בידם האחת סיגר אשר עשן מסתלסל ממנו ובשניה כוסית יין שקופה שאורות האולם מנצנצים בה בהבזקים; ראשיהם המחוברים בעניבה לגופם קדים קלות לכל עבר; הם מלהגים בהבל פה מעשֵן ספוג מתקתקות של אלכוהול. הכל יפה ונינוח למראית-עין, כמעט עולץ. ועתה, הסט את עיניך אל מצחיהם של האנשים שסביב המאפרה. ראה שמיוזעים הם. שגם הזעה מנצנצת על גבחותיהם. אלה אנשים מדושנים שמתאמצים. מתאמצים לשוות לעצמם פנים של שביעות רצון אך גם של חביבות. הם מעמידים פנים. פיינרו מוחה נגד הצביעות. נגד הריקנות המוסווית בָּהדוּר. גם הם עוטים מעטפת אך מתחתיה גוף גשמי חי, יצרי ונהנתן המשווק עצמו החוצה.
זה כאן ועכשיו.

ושם, במחוזות של צלאן, "אִישׁ גָּר בַּבַּיִת" ומשלח ועוקר בני-אדם מבתיהם-שלהם אל מחנות כפיה בטרנסניסטריה ואל מחנות רכּוז באושוויץ. כי האיש מְנַגֵּן בִּנְחָשִים. הוא קורא לאנשים הכורים בעפר את קבריהם "שִירוּ נַגְּנוּ" "וְאַתֶּם שָם הַמְשִיכוּ נַגְּנוּ לַמָּחוֹל", "הַמְתִּיקוּ יוֹתֵר לְנַגֵּן אֶת הַמָּוֵת [...] הַאפִילוּ יוֹתֵר לִפְרֹט עַל כִּנוֹר".
ואיך נוכל נַגֵּן ואנו תלינו כנורותינו?
אך אנחנו מנגנים.
מנגנים וצורמים. מנגנים ומנעימים. מנגנים את החיים. לחושך ולאור.

המאמר ליווה את תערוכתו של בלו סמיון פיינרו "עשן ואפר" בגלריה דנון, דצמבר 2008.