כולם מסביב מסתובבים עם תיקים. תיקי בד שחולקו להם בביתנים השונים, ושנושאים קטלוגים, דפים, תמונות והזמנות. במהלך היום צובר כל אחד מהמוזמנים לפתיחה עוד ועוד תיקים, והעינים מסביב מתחילות להתרוצץ ולראות למי יש את התיק הכי שווה. יש כמה פרמטרים למדד התיקים – מה התיק הכי יפה, מה התיק הכי מושקע, ומה התיק שהכי קשה להשיג. המדד האחרון הוא החשוב ביותר בימי הפתיחה העליזים. לדוגמא – התיק של יוקו אונו, שמציגה תערוכה כחלק מהביאנלה בעיר עשוי מחומר עמיד, הוא עשוי היטב, והתמונה שעליו – צילום מוגדל של פטמה – עובר אצל רוב האנשים כאקט אמנותי אקסצנטרי. הוא חולק בפתיחה של אונו, שנערכה כמה ימים מוקדם יותר, מה שהפך אותו לפריט ייחודי, אבל אז, אבוי, הוא חולק לכולם בכניסה לג'רדיני ביום רביעי, יום העתונאים והפרוטקציונרים (והישראלים, שאיך שהוא מצליחים להגיע לכל מקום).

התיק של סטיב מקווין בביתן הבריטי הוא אחד התיקים הכי יפים והכי קשים להשגה בחינם. הבחורות הנוקשות בביתן שומרות בקפדנות על הכניסה לסרט הארוך (30 דקות) – הן מעניקות מדבקות שמאשרות כניסה לסרט במרחק שלוש שעות קדימה ולא מכניסות לביתן הקטן והמכוסה בספוג אפור ומבודד אנשים שאיחרו בשלושים שניות. לא בטוח שהסרט עצמו שווה את ההמתנה הארוכה. הן מתנצלות שהן לא יכולות לחלק את התיק יחד עם ערכת העתונאים "יש לנו מספר מאד מוגבל", מה שהופך אותו מיד לפריט נחשק, אבל אז מתגלה שבצד השני הוא נמכר יחד עם הקטלוג, במחיר של 10 יורו, מה שהופך אותו מיד לפריט שכל אחד יכול לקבל.

בביתן הצרפתי יש תיק שחור ויפה של האמן קלוד לבק. הוא לא מוצע לכל אחד שמקבל תיק עתונות. אבל ביציאה מהביתן הכסוף שבארבעת פינותיו מתנוסס דגל שחור, אני פוגשת את קאמל מאנור, הגלריסט של לבק, ואחרי חיבוקים ונשיקות הוא אומר "חכי רגע, אני מאד רוצה לתת לך תיק שלנו". שלושה אנשים לפחות עצרו אותי ושאלו איפה השגתי אותו.

תיק שחור יפה ושנון שייך לביתן הנורדי – מצד אחד שלו יש את סמל הביתן: "האספנים". הביתן כולו סודר כמו בית שלם שנעזב במהירות על ידי תושביו ומוצע למכירה על ידי שני מתווכים שמעניקים הסבר משעשע לעבודות. מהצד השני אספה שרה ת'ורנטון רשימת ציטוטים על צפיה באמנות:

"In Venice you can fall in Love with a lamppost"

"sometimes you see all the work together – BANG BANG BANG – and it doesn’t make things better"

והחביב מכולם – התיק של האמירוית – זו השנה הראשונה שהאמירויות מציגות בתערוכה. הביתן שלהם נמצא בארסנל, בסוף המסדרון הארוך של התערוכה של דניאל ברנבוים. הביתן שלהם מודע לעצמו ואירוני כמעט יותר מדי, ומציג "אודיו טור" – אוזניות שמספרות לך את סיפורו של הביתן, את ההתלבטויות שעמדו בפניהם ואת המוצגים – ביניהם דגם של ארבעת מוסדות התרבות הגדולים שהולכים להפתח באמירויות בשנים הקרובות. "It’s not you, it’s me" נקראת התערוכה, וגם התיק נושא את אותו הסלוגן באנגלית ובערבית. דבר אחד בטוח – האמירויות ממשיכות לעשות עבודה טובה בלגרום לעולם להבין שזה דוקא לא הם, זה אנחנו שרואים אותם בצורה מיושנת. והם דוקא חדים, מתוחכמים, ומכירים טוב, אולי טוב מדי, את שפת עולם האמנות.

לעוד פוסטים על הביאנלה….