כל הפוסטים מאת מחבר זה

פוסט פרוסקו

14 ביוני, 2009 | מאת ורדית גרוס | קטגוריה: מארבה מכאן

בשוך החגיגות, הבלגן, הפרמז'ן והפרוסקו, כשמחצית מהמבקרים בונציה כבר מבלים ביריד האמנות בבזל, כששיחת היום היא לא אורך התור בביתן ההולנדי של פיונה טאן בג'רדיני, אלא כמה בדיוק שילם בראד פיט על הציור של ניאו ראוך בגלריה זווירנר (והתשובה הנכונה: מיליון דולר), כל מה שנשאר זה ערימת קטלוגים, מצלמה מלאה בתמונות, וכמה עבודות שהולכות איתך הלאה.

רשימה חלקית ביותר של כמה מחשבות ודימויים שממשיכים לרגש גם כשרמת האלכוהול בדם מתייצבת:

מונה חטאום

מונה האטום

מונה האטום – לא תגלית חדשה, ובכל זאת: האטום מציגה ב Stampalia Fondazione Querini תערוכה מקסימה, שהיא בעצם שתי תערוכות. בקומה אחת נכנסת האטום לאוסף האיטלקי הקלאסי ושותלת בתוכו עבודות משלה. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, אבל זה נעשה בעדינות ותחכום מעוררי הערכה. בתיבת זכוכית מוצגת שרשרת ענק, שרק מקרוב מתגלה כשרשרת משערות אדם. באחד הארונות העתיקים מוצגים רימוני יד עשויים מזכוכית צבעונית. בויטרינה אחרת, בין שלל כוסות וצלחות, מוצגות שתי כוסות שהתחברו להן יחד כמו תאומות סיאמיות. החומרים והמגע מתקשרים ישירות לתערוכה שמציגה האטום בקומה למעלה, שהיא תערוכה פוליטית במובהק, ובה היא מתמודדת עם לבנון, פלסטין, והחלומות והזכרונות שלה לגביהן. במרכז התערוכה חוזר דימוי כדור הארץ – פעם אחת בתור גלובוס ענקי שמואר על ידי זרם חשמלי חזק וחשוף, פעם אחרת הוא מוטבע בלבן על לבן, במקום אחר הוא חרוך על גבי שטיח אוריינטלי. אבל משהו נראה לא נכון במפה הזאת, ורק התבוננות וקריאה מסבירים שבעצם המשהו הלא נכון הזה נמצא אצלנו. לפי האטום מפת כדור הארץ שאנחנו רגילים לראות עוותה, והימים צומצמה בה כדי להעניק יותר מקום ליבשות. הגרסה שלה מחזירה את האדמה לפרופורציה הנכונה שלה, או לפחות לפרופורציה כלשהי. כי כשמדובר על המקומות עליהם האטום חושבת, לפרופורציה האמיתית אין שום משמעות. באמצעות שערות היא רוקמת את מפת ישראל/פלסטין על גבי כרית. היא מקפלת קולב לאותה הצורה. רגעי השינה מייצגים את חלום המדינה שהמפה שלה שלמה, אבל בפועל, המפה מלאה בחורים, ובעבודות אחרות בתערוכה האטום קורעת ומחוררת מפות, בעיקר של ערים כמו בגדד, ביירות וקאבול שהרס ובניה מחדש הפכו לחלק ממי שהן. ביירות של פעם היא מקום שמתגעגעים אליו באמצעות גלויות ותמונות, אבל המלחמה משתלטת על הכל – אפילו מנורת הקסם לילד מקרינה במקום כבשים תמונות של חיילים ופצצות.

מונה האטום

מונה האטום

מונה האטום

מונה האטום

שון גלדוול בביתן האוסטרלי – אופנוען לבוש שחורים, בדמותו של מקס הזועם (אוסטרלי גם הוא) עוצר בצד הכביש ליד קנגרו פצוע, ככל הנראה מת. הוא מרים אותו, מלטף אותו ומנקה אותו. עבודות הוידאו האחרות בביתן (שכוללות פעילויות שונות בדמותו של הזועם בדרכים) מרגישות מיותרות אחרי הסצנה החזקה הזו. היא מלאכותית, היא תיאטרלית, היא מנסה יותר מדי, ולמרות כל זאת היא מרגשת בעוצמתה וישירותה. ההזדהות עם הקנגרו, חיה שלעולם לא נפגוש פנים אל פנים באקראי, מפתיעה. האם זה בגלל ששתי הגפיים הקדמיות שלה באמת נראות כמו ידיים? הכיס והתינוק? הקפיצות?

madmax

דימויים מהפרויקט אפשר למצוא כאן – http://maddestmaximvs.com/ (חכו בסבלנות כמה רגעים עד שהסרטון האיטי יגיע לתמונות הקנגרו).

ג'ון ג'ררד בעבודת מציאות מדומה משחזר סערת אבק, בית גידול לחזירים וחווה מבודדת במדבריות של דרום ארצות הברית. ג'ררד העדיף להציב את האסם הענק בו מוצגות שלוש העבודות באי קטן, מרחק כמה נסיעות באוטובוס המים מהתערוכה המרכזית. הגוף נרגע לאיטו מהרעש בגנים המרכזיים, ומתמלא באנרגיות אחרות, חקרניות, אל מול המבנה הענק והנקי. בנקודות החיכוך בין הטבע והטכנולוגיה כמעט שום דבר לא קורה. הכל איטי, זר ומהפנט. המחקר של ג'ררד, שבא לידי ביטוי בעולם אותו הוא משחזר במחשב, כולל את ההסטוריה של הניטרוג'ן, את קצב התקדמות האוכלוסיה בעולם, את מקורות הבשר שאנחנו אוכלים ואת צריכת הדלק שלנו, ואת מה שנעשה כדי שיהיה לנו מספיק מהכל. כדי להמחיש את משך הזמן בעבודה החיה (והעבודה הזו תמשיך לחיות בשרתי המחשב שלה עוד עשרות שנים), מוצבת ליד החווה באחת העבודות דמות אנושית שצובעת את הקירות, לבנה אחר לבנה, פיקסל אחר פיקסל, יום אחר יום. האם האיש ימשיך לצבוע את הקיר גם כשלא נסתכל עליו? האם החזירים בדרום ארצות הברית ימשיכו להשמין עד מותם הצפוי גם כשג'ררד יפסיק לכוון אליהם את מצלמותיו? האם עץ שנופל ביער ואיש לא שומע אותו משמיע קול? האם חוויה שלא תועדה בבלוג אכן קרתה? האם אמנות טובה ממשיכה לחיות גם אחרי שההמון עזב את רחובותיה הצפופים של ונציה? כן, אין לי ברירה אלא להאמין שכן.

ג'ון ג'ררד

ג'ון ג'ררד



והמסיבה המנצחת היא…. הנורדים

6 ביוני, 2009 | מאת ורדית גרוס | קטגוריה: מארבה מכאן

ההודעה על הביתן הזוכה צפויה להגיע רק בשבת בצהריים, אבל ההודעה על המסיבה הזוכה בכל יום מגיעה כבר בסוף הלילה לאחרוני השותים במלון באואר. בערך בשעה שלוש, כשרוב החוגגים מהמסיבות השונות מתנקזים לעוד משקה שפריץ על המרפסת הענקית של הבאואר, אפשר להתחיל לקבל החלטות מושכלות. המסיבה של הדיילי ביסט, גלריית פייס ווילדסטרין הניו יורקית ובנטון (בנטון? כן בנטון) במלון מונקו היתה חנוטה מדי. אוכל טוב, פאר מוגזם ושום אווירה (סמל הערב – טינה בראון ניגשת לפול לסטר שמסקר את הביאנלה עבור הדיילי ביסט: "אתה יכול בבקשה לומר לי מה אני יכולה להגיד על הביאנלה?" פול נפרד באדיבות והולך להתלחשש עם טינה בפינה). המסיבה של הביתן האמריקאי במוזיאון פגי גוגנהיים היתה עמוסה וצפופה מדי (אבל הקרטיבים האלכוהוליים היו מעולים), והמסיבה של האוסף החדש של פרנסואה פינו היתה אחת המסיבות היחידות שממש אי אפשר להכנס אליהן בלי הזמנה (עם המון שומרים ומארחות חמורי סבר). ארוחת הערב של המגזין בידון היתה מפוצצת. מאות אנשים מצטופפים על טיפ טיפונת אוכל. הוכחה נוספת, אם מישהו צריך, לעד כמה התבססו התחזק מעמדו של המגזין, שמכסה אמנות ערבית.

המסיבה הנורדית – של הביתן המשולב לדנמרק ולנורבגים – מתרחשת בשדה תעופה קטן בלידו. צריך לקחת מונית מים (או את ההסעות המסודרות של הנורדים) כדי להגיע. אבל הדרך הארוכה היתה שווה. דבר ראשון המלכה נמצאת פה. והיא שותה שמפניה. דבר שני המקום יפהפה, המוסיקה מעולה והתחושה באוויר היא שהחשיבות העצמית הושארה הרחק, על האי הראשי. במילא בקושי אפשר לדבר על אמנות במסלול הטיסה שמשמש לרחבת ריקודים (למרות שיש מי שמנסה לצייר בבקבוקי בירה ריקים). נדמה שהערב הכניסו הנורדים פרמטר חדש למדד המסיבות בביאנלה – לא רק הקושי להשיג הזמנה, האנשים הנכונים והאוכל המשובח משפיעים. כנראה שבשביל מסיבה טובה באמת צריך גם להנות.

תמונות מהמסיבה הנורדית. למטה: סוג של אמנות ציבורית, אפשר לומר.

תמונות מהמסיבה הנורדיתסוג של אמנות ציבורית, אפשר לומר.



אברי המין לא צלחו את מערכת הקבלה הרשמית

5 ביוני, 2009 | מאת ורדית גרוס | קטגוריה: מארבה מכאן

אחד הפוסטרים (האם אתם יכולים לנחש של מי?...)

אחד הפוסטרים (האם אתם יכולים לנחש של מי?...)

לראשונה (או לפחות לראשונה בהסטוריה שבעל פה שמסביב) הפעילה הביאנלה צנזורה – האמן הבלגי ז'אק שרלייר אמור היה להציג ברחבי העיר 100 פוסטרים ובהם ציורים של מאה אברי מין, כל אחד מהם מייצג אמן מפורסם אחר. כל אחד ואיבר המין שלו – אחד עשוי ממתכת, אחד שעיר, אחד עשוי מכדורי רובה, אחד פרוס לרוחב ומוצג בתוך תיבת זכוכית. מתחת לכל אחד רשום משפט שיכול לעזור לכם לגלות מי האמן ("משפחתו התרחקה ממנו בגלל זהותו המינית", "אוהב את בודריאר", "פרויקט מדהים למוזיאון אנטוורפן"). מי שמצוי באמנות עכשווית יוכל לזהות חלק מהם בקלות, חלק מהם דורשים קצת יותר יכולת להמר.

הבלגים, בעלי ביתן רשמי בג'רדיני, היו אמורים להציג את הפוסטרים ברחבי העיר מאחר שבמסגרת הביתן שלהם יש חלוקה מעניינת – ביאנלה אחת מציגים בו הפלמים, שנתיים אחר כך מציגים בו הבלגים הצרפתיים (האוצר אנריקו מסביר לי שאין להם ברירה אחרת – יש שני עמים בתוך אותה מדינה, אז עדיף שיתחלקו. רעיון מעניין…). בזמן שקבוצה אחת מציגה בביאנלה השניה מנסה (ולרוב גם מצליחה) לערוך פעילות או תערוכה תחת חסות הביאנלה ברחבי העיר.

אבל אברי המין לא צלחו את מערכת הקבלה הרשמית. בתכתובת סבוכה שמעבירה אחריות מאחד לשני מסביר האוצר דניאל ברנבוים שהפוסטרים פוגעניים. בתשובה לשאלה "פוגעניים למי" נאמר שהם פוגעניים לאמנים בתערוכה, אחר כך נאמר שהם פוגעניים לציבור, אחר כך לעיר ונציה, אחר כך לברנבוים עצמו. השלב הבא היה שליחת מכתבים לכל האמנים, בצירוף ציור איבר המין שהותאם להם. הרוב הסכימו (ביניהם קיקי סמית ואריק פישל) חלק סירבו (ביניהם ג'ספר ג'ונס וגרהרד ריכטר), אבל גם התשובות האלו לא הצליחו לגרום לפרויקט לקרות.

הבלגים לא ויתרו ועל אניה שחונה בין שני מוקדי התערוכה, הארסנל והג'רדיני, הם מציגים את הפרויקט, את האיברים, את המכתבים, ואפילו מכתב של ליגת זכויות אדם שיוצאת נגד צנזורה. במקביל, שבע ערים אחרות ברחבי העולם הביעו עניין להציג את הפוסטרים, וז'אק שרלייה ואנריקו שותים להם בירה על האוניה ונהנים מתשומת הלב.

מי שרוצה חידון קצר באמנות עכשווית ותרגומה למין, יכול למצוא את כל הציורים, כמו גם את מכתבי התגובה ב http://www.jacquescharlier-venise2009.be/

האוניה

האוניה

צילום של האמן וחברות עם חולצת הפרויקט

צילום של האמן וחברות עם חולצת הפרויקט



מדדי הביאנלה, מדד התיקים – ורדית גרוס בלייב בלוגינג מהביאנלה בונציה

4 ביוני, 2009 | מאת ורדית גרוס | קטגוריה: מארבה מכאן

כולם מסביב מסתובבים עם תיקים. תיקי בד שחולקו להם בביתנים השונים, ושנושאים קטלוגים, דפים, תמונות והזמנות. במהלך היום צובר כל אחד מהמוזמנים לפתיחה עוד ועוד תיקים, והעינים מסביב מתחילות להתרוצץ ולראות למי יש את התיק הכי שווה. יש כמה פרמטרים למדד התיקים – מה התיק הכי יפה, מה התיק הכי מושקע, ומה התיק שהכי קשה להשיג. המדד האחרון הוא החשוב ביותר בימי הפתיחה העליזים. לדוגמא – התיק של יוקו אונו, שמציגה תערוכה כחלק מהביאנלה בעיר עשוי מחומר עמיד, הוא עשוי היטב, והתמונה שעליו – צילום מוגדל של פטמה – עובר אצל רוב האנשים כאקט אמנותי אקסצנטרי. הוא חולק בפתיחה של אונו, שנערכה כמה ימים מוקדם יותר, מה שהפך אותו לפריט ייחודי, אבל אז, אבוי, הוא חולק לכולם בכניסה לג'רדיני ביום רביעי, יום העתונאים והפרוטקציונרים (והישראלים, שאיך שהוא מצליחים להגיע לכל מקום).

התיק סטיב מקווין מהביתן הבריטי

התיק סטיב מקווין מהביתן הבריטי

(המשך…)



השקט שלפני

3 ביוני, 2009 | מאת ורדית גרוס | קטגוריה: מארבה מכאן

img_6637

עוד רגע זה מתחיל – העיר תוצף בעשרות אלפי תיירי אמנות, עתונאים ישאלו שאלות מעצבנות, אוצרים יפלבלו בעיניהם, אמנים ישתכרו מבליני. אבל רגע לפני – עדיין יש טיפת שקט. השלט מחוץ לג'רדיני שמכריז "Something strange happened here" עדיין לא הואר, והגן עצמו סגור למבקרים (וכן, כשיודעים מה יקרה פה עוד רגע, אז בעצם מאד נעים לראות גן סגור). השלטים לתערוכה המרכזית "יוצרים עולמות" תלויים בכל פינה בעיר ויוצרים, גם בעברית, תחושה של ציפיה.

img_6651

ובכל זאת – מה עושים המקדימים? מבקרים בתערוכות הביאנלה המפוזרות בעיר ושנפתחו לאיטן בשבועות האחרונים. רבקה הורן מציגה בבנין בכיכר סן מרקו (מה שמבטיח לה להיות התערוכה הפופולרית ביותר גם בקרב תיירים שאינם תיירי אמנות, כמו הקבוצה האסייתית עם השכמיות הצהובות שעכנראה עדיין עומדת מול הבזיליקה ומתקתקת במצלמותיה). הורן מציגה שלל עבודות קינטיות – הרומנטית והמתוקה שביניהן היא Amore Continental מכונה כתיבה שבה משקולות/ חותמות של המילה AMORE מפעילות מוטות שמפעילים מכונת כתיבה  (מתוצרת קונטיננטל) שבהתאם כותבת שוב ושוב את המילה אהבה על הקיר מאחוריה. עבודה מרשימה אחרת כוללת אבני ענק שכמו הותזו ונותלו על הקירות, והקטע הקסום והרגוע מגיע בעבודת אור ומים קינטית בה השתקפות האדווה מוקרנת על החדר כולו. חשוך, שקט ויפה. מנהלת המוזיאון לאמנות מודרנית בפילדלפיה שישבה לידי השמיעה אנחת רווחה – הנה מקום אליו אפשר לשלוח את חבר הנאמנים שלה, שמגיע לעיר מבלי להמר יותר מדי. בחדר אחר מוקרנת העבודה Feather Fingers מ-1972 על מיטה שמזכירה מיטת בית חולים, בין לבין מפוזרים אלמנטים מוכרים אחרים של הורן כמו נוצות טווס ומשקפות. ללא ספק דרך נעימה ובטוחה להתחיל סופשבוע עמוס בלא ידוע.

img_6647

לעוד פוסטים על הביאנלה….