ההודעה על הביתן הזוכה צפויה להגיע רק בשבת בצהריים, אבל ההודעה על המסיבה הזוכה בכל יום מגיעה כבר בסוף הלילה לאחרוני השותים במלון באואר. בערך בשעה שלוש, כשרוב החוגגים מהמסיבות השונות מתנקזים לעוד משקה שפריץ על המרפסת הענקית של הבאואר, אפשר להתחיל לקבל החלטות מושכלות. המסיבה של הדיילי ביסט, גלריית פייס ווילדסטרין הניו יורקית ובנטון (בנטון? כן בנטון) במלון מונקו היתה חנוטה מדי. אוכל טוב, פאר מוגזם ושום אווירה (סמל הערב – טינה בראון ניגשת לפול לסטר שמסקר את הביאנלה עבור הדיילי ביסט: "אתה יכול בבקשה לומר לי מה אני יכולה להגיד על הביאנלה?" פול נפרד באדיבות והולך להתלחשש עם טינה בפינה). המסיבה של הביתן האמריקאי במוזיאון פגי גוגנהיים היתה עמוסה וצפופה מדי (אבל הקרטיבים האלכוהוליים היו מעולים), והמסיבה של האוסף החדש של פרנסואה פינו היתה אחת המסיבות היחידות שממש אי אפשר להכנס אליהן בלי הזמנה (עם המון שומרים ומארחות חמורי סבר). ארוחת הערב של המגזין בידון היתה מפוצצת. מאות אנשים מצטופפים על טיפ טיפונת אוכל. הוכחה נוספת, אם מישהו צריך, לעד כמה התבססו התחזק מעמדו של המגזין, שמכסה אמנות ערבית.

המסיבה הנורדית – של הביתן המשולב לדנמרק ולנורבגים – מתרחשת בשדה תעופה קטן בלידו. צריך לקחת מונית מים (או את ההסעות המסודרות של הנורדים) כדי להגיע. אבל הדרך הארוכה היתה שווה. דבר ראשון המלכה נמצאת פה. והיא שותה שמפניה. דבר שני המקום יפהפה, המוסיקה מעולה והתחושה באוויר היא שהחשיבות העצמית הושארה הרחק, על האי הראשי. במילא בקושי אפשר לדבר על אמנות במסלול הטיסה שמשמש לרחבת ריקודים (למרות שיש מי שמנסה לצייר בבקבוקי בירה ריקים). נדמה שהערב הכניסו הנורדים פרמטר חדש למדד המסיבות בביאנלה – לא רק הקושי להשיג הזמנה, האנשים הנכונים והאוכל המשובח משפיעים. כנראה שבשביל מסיבה טובה באמת צריך גם להנות.