כשהאמנות יוצאת מחללה הסגור לחלל הציבורי, נוצרים לא פעם קונפליקטים עם הסביבה. זו הזדמנות מעניינת וחשובה עבור שיח האמנות, לאתגר עצמו ולהתמודד עם תפיסות ומבטים חוץ אמנותיים. כזה היה פסטיבל האמנות הבינתחומי "מוסררה מיקס 9: עבודה זרה", שאורגן על ידי ביה"ס לצילום, מדיה, אנימציה ומוסיקה חדשה, והגלריה החברתית במוסררה. ההפנינג התקיים בחללים שונים ובעיקר ברחובות היפים של שכונת מוסררה בירושלים, וכלל אמנות רב תחומית ואירועי רחוב: וידיאו, צילום, מיצגים, אנימציה, site specific, גרפיטי, עבודות סאונד והופעות מוסיקה. רבים מהעוברים והשבים באזור היו חרדים שאינם מורגלים בשפה אמנותית עכשווית. הצפייה באמנות לצידם של לובשי חליפות שחורות גורמת לצופה לשאול על הברור והמקובל – "כאחד האומר נחזור על הראשונות".
כאמור, הצגת אמנות במרחב הציבורי מעלה לא פעם קונפליקטים. כך, שלוש עבודות שיצר מתן ישראלי והיו אמורות להשתתף בפסטיבל הושחתו ערב פתיחתו על-ידי אלמונים – ככל הנראה חרדים – שריססו גם את הכתובת "לא לעבודה זרה בשכונתנו". גם במהלך הפסטיבל קראו עוברי אורח חרדים תגר על עבודות שונות (בעקר כאלה שמזכירות רעיונות או איקונוגרפיה נוצרית).

"עבודה זרה" כלל מקבץ תצוגות שונות שעסקו במגוון נושאים המתקשרים למושג: פגאניזם וטקסים, זרות והתקה, הוויה אנושית ודיוקנאות. המושג עבודה זרה כשלעצמו מכיל בתוכו מרחבים שלמים של קונפליקטים ומאבקים שונים (החברתי – עובדים זרים, הדתי – נצרות ויהדות, הכלכלי ואחרים). עבודה זרה נושאת ביסודה מטען של חומר נפץ מאתגר. בהודעה לעיתונות של מארגני האירוע נכתב: "טקסים פגאנים, עבודת אלילים, איום על הסדר הקוסמי, מיתוסים קמאיים, עובדים זרים ומה שביניהם, הם רק חלק מהנושאים בהם עוסק הפסטיבל. במקביל מעמת המושג עבודה זרה את שאלת חירות הפרט, אובדן הזהות האישית, הזרה, פליטים מסודן לצד עבודות אנימציה על בית מקדש ומשבר אמונה, חופש הפולחן וסוגיות ביחסו של העולם לכסף".
תצוגות אמנות המשלבות טיפול מחודש ועימות מפרה עם תמות מסורתיות נפוצות בתקופה האחרונה (למשל התערוכה "איסורי כלאיים", שהוצגה השנה במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון), והן מלמדות אותנו עד כמה טאבו והגבלות אחרות יכולים להיות יסודות מפרים כשהשיח העכשווי בוחן אותם מחדש ומאותגר על ידם. הקשר שבין אמנות ועבודה זרה הוא אחד מיסודות השיח סביב האמנות היהודית או אמנות היהודים. בעולם מסורתי המבכר תפיסות טרום-מודרניות, אובייקט משמש לתפקיד שלצרכיו הוא נוצר בלבד. אצל חז"ל, משמעותו ההלכתית של אובייקט נדונה ביחס לשימושו, ולא בהקשר של מה שהוא בפני עצמו, ועל אחת כמה וכמה לא כאובייקט הראוי לשימור ולתצוגה. על בסיס הציווי המקראי "לא תעשה לך פסל" (שמות, כ', ב') קבעו חז"ל כי יש להתייחס לאמנות כיצירה שימושית-פולחנית (ולא אסתטית), ועליה להיבחן על-פי הלכות "עבודה זרה" לענפיה. האובייקט כארטיפקט אמנותי לא היה חלק מרפרטואר המושגים בעולם זה.
התפיסה הא-איקוניות המוטמעת בענפים שונים של היהדות הרבנית, רואה בקידוש האובייקט וביחס הפטישיסטי כלפיו "עבודה זרה". תפיסתה של האמנות המודרניסטית את היצירה כאוטונומית, וממילא האדרתה, מושווית לא אחת למה שתפיסות יהודיות עכשוויות מכנות "עבודה זרה". עם זאת חשוב להדגיש: מיעוט העיסוק באמנות בקרב יהודים בעבר לא נובע מאיסורי עבודה זרה או מהדיבר השני, "לא תעשה לך פסל", כפי שמקובל לחשוב. עובדה היא שגם תחומים אחרים של האמנויות כמו מוסיקה קלאסית ותיאטרון לא התפתחו שם. את הסיבות לכך יש לחפש בתהליכים סוציולוגיים אחרים ולא לקשור אותם ישירות לנושא איסורי עבודה זרה.
*
נושא משנה לכותרת הרחבה "עבודה זרה" שהוצג בפסטיבל, היה "עגל הזהב" – אותו מיתוס מקראי של נפילה ומשבר, והציג מתחים וקונפליקטים אמנותיים ואמונתיים, שקיבלו ביטוי חזותי. העיסוק בעגל הזהב שעולה בתערוכות הללו אינו תקדימי ביצירה הישראלית. יגאל תומרקין, למשל, יצר בהקשר זה כמה עבודות בעבר.
המתח עם עבודה זרה אינו זר לרוח היהדות. הוא קיים בה לא רק כהתמודדות עם העולם הסובב, אלא גם כמתח פנימי מפרה בתוך תוכו של השיח היהודי. בראש ובראשונה קיבל מתח זה ביטוי ביחס שבין תפיסות הנותנות מקום להאנשת האל לתפיסות אקונוקלסטיות: לאורך המסורת היהודית רווחים תיאורים אנתרופומורפיים נועזים של האל "כמראה אדם…" (יחזקאל א', כ"ו). כך, החל במקרא, המשך בספרות חז"ל , וביתר שאת במיסטיקה היהודית מספרות ההיכלות ועד ספרי הקבלה , על תיאוריהם והאיורים המלווים אותם. אף בחסידות היו שהדריכו לעבודת דמיון מגשימה כביכול, תוך מודעות לפער המהותי בין החוויה המגשימה לבין האל עצמו שאינו נתפס .
הרמב"ם אמנם קובע נחרצות ש"על דעתם של החכמים ז"ל, לא עלתה הגשמה מעולם" (מורה נבוכים, א', מ"ו), אך אין זה תיאור היסטורי מדויק אלא פרשנות פולמוסית, המתאמצת לגשר בין היהדות לבין הפילוסופיה האריסטוטלית. היו שיצאו נגד קביעות אלה כבר בזמנן. על דבריו של הרמב"ם בהלכות תשובה (ג', ז') כי "האומר שיש שם ריבון אחד, אבל שהוא גוף ובעל תמונה" נקרא "מין" (=כופר), משיג הראב"ד בן דורו: "למה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזאת המחשבה, לפי מה שראו במקראות…". גם מדברי ר' ישעיה די טראני בן התקופה עולה, כי רבים מרבני אשכנז באותו זמן האמינו בהגשמה פשוטה .
גם תוקפו של חטא העגל – אב הטיפוס של עבודה זרה (וכאמור, תמה מרכזית בתצוגה הנדונה) – הוחלש על ידי כמה מחכמי ישראל בימי הביניים, כשהפכו את משמעותו מעבודת אל זר לאופן עבודה לא ראוי המכוון לאלוהי ישראל. כך למשל כותב ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי, כי "כל חטא העגל לא היה אפוא יציאה מעבודת אל מוציאם ממצרים, כי אם עבירה על אחת ממצוותיו" (שם, מאמר ראשון, צ"ז).

בחצר אולפני הרדיו של קול ישראל הזמין מרסלו לאובר את המבקרים להשתתף באקט מחלל, במסגרת תערוכת תלמידים של המחלקה למדיה חדשה (אוצר: אורי דרומר). ב"סדנה לעגלי זהב" השתתפו המבקרים ביצירת עגלים על-ידי צביעתם בצבע זהב. עבודת הוידיאו "אש זרה" של אסף מזרחי מאזכרת את הרעיון שגם עבודת אלוהים בקונטקסט הלא נכון עשויה להפוך ל"עבודה זרה". המקרא מספר שנדב ואביהוא הקריבו לפני אלוהים "אש זרה אשר לא ציווה אותם" (ויקרא, י', א'), וכעונש על כך, יצאה אש מאת אלוהים ושרפה אותם חיים. עבודת הוידיאו מורכבת משילוב של שתי שכבות. באחת נראה המון מהלך (צולם בהר הרצל), ובשנייה דימוי של שרפה. בהדרגה מאבד ההמון את זהותו ע"י השריפה. העבודה הוצגה על מסך בקצה גרם מדרגות, וכך הפכה למעין לפיד מורם ובוער. היוצר מספר על הרציונל של העבודה: "בני אדם עלולים להפוך לפעמים לעדר שבו הם מאבדים מעצמיותם. כך אנו בעצם עלולים להיות זרים לעצמנו כשאנחנו בתוך קבוצה. הזרות שלנו לעצמנו היא לדעתי תמציתה של ה"עבודה זרה".
בדוכן יצירה נוסף הציבו ענת ברינסק והדס גרטמן את התצוגה "התקה" (אוצרת: אירנה גורדון). הקהל הוזמן ליצור לעצמו כתרים בצבע זהב המשלבים חומרים שונים, ובכך להתעמת עם הסגידה לאשליית זהב ועושר. ב-"בק-טו-בק" (אוצרת: הדס קידר), מזכיר לנו גבי יאיר שעגל הזהב המקראי שנותץ היה למעשה פסל חוץ. יאיר פרסם הודעה פיקטיבית לציבור על בנייה עתידית של פסל סביבתי במקום.
תיעוד הוידיאו של המיצג של מיכל שרייבר שהוצג בתערוכה "Paganus Rattus" (אוצרת: עירית כרמון-פופר), מציג דמות מהלכת יחפה במרחב העני של דרום תל-אביב, כשהיא עסוקה בציפוי גופה בצבע זהב.
ההיבט הנוצרי, שמנקודת מבט יהודית נחשב לעבודה זרה לא פעם, מקבל ביטוי במתח שבין השם העברי לשם הלועזי של עבודת הוידיאו של שחר מרקוס. שם העבודה בעברית "סעודה מפסקת" (הסעודה שלפני הצום), מתעמת עם השם הלועזי "The Last Supper", הסעודה האחרונה, בעל הקונוטאציות הנוצריות. מרקוס צילם את עצמו מעונב ויושב לשולחן אוכל שניצב באמצע נתיבי איילון השוממים ביום-כיפור. אכילה טקסית שיש בה מעין חילול, נבלעת בשקט המייחד את היום הזה.
הקורבן הופך למושא לסגידה בסרט האנימציה המשעשע של חגי חודרה "מוֹלך", המוצג כחלק ממקבץ של עבודות של תלמידי המחלקה לאנימציה (אוצרת: ורד גנשרוא). שחר אברומוביץ מקבילה שם בין מושגי עבודה זרה למושגי אמנות מודרנית בסרטון ההנפשה שלה: כאשר עבודה מודרנית מצטרפת לתצוגה קלאסית במוזיאון, מסרבות היצירות האחרות לקבל אותה. עד מהרה מתברר כי ה"זרה" הזאת היא מרכז תשומת הלב של המבקרים.
המיצב של תמר צוהר מתייחס לריטואלים סיזיפיים של לבישת בגדים. ריטואלים מקובלים וזרים גם יחד עולים בעבודה של ג'וזף דדון, שיצר כותל מערבי חלופי מקיר פשוט בצידי הרחוב. ההיפוך והחילול בעבודה זו נוצרו מההמרה של מעשה תחיבת הפתקים המקובלת, לפעולת הוצאתם על-ידי המבקרים. על הפתקים שתחב דדון בכותל מופיעים טקסטים מספרי סגולות, למשל סגולה ל"חולה האהבה". יצירת כותל חלופי מייצרת למעשה עבודה זרה מעין במה המחליפה את מקדש ה'. נושא העובדים הזרים (או "העובדים האורחים" כפי שכונו בגרמניה משנות ה-60) ועבודתם, עולה בצילומים המוצגים בתערוכה "מיהו זר? צילום גרמני עכשווי" (אוצרת: סילקה הלמרגיד).
*
הוצאת האמנות לרחוב ובעקבות זאת הדיון במהותה של האמנות והקשרה לשאלות של חברה מזכירים דברים שכתב רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, (1843-1926); מגדולי רבני מזרח אירופה בתקופה שקדמה לשואה, שהציג את הסכנה שבהאלהת אובייקטים ארציים. דומה שהדברים מתאימים גם לדיון בפשיטיזציה שעושה שדה האמנות לאובייקט המוצג. חוויית ניתוץ הלוחות המקראית בעקבות חטא העגל מתפרשת אצל הכהן כמדגימה את התפיסה שאין קדושה אימננטית בעצמים, ושהופעת הקודש היא תוצאה של עשיית המעשה הנכון ושימוש ראוי בעצמים. כך הוא כותב: "…סוף דבר: אין שום עניין קדוש בעולם, רק ה' יתברך הוא קדוש במציאותו המחויבת, ולו נאווה תהילה ועבודה… כל המקומות הקדושים אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות. והר סיני, מקור הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממנו, עלו בו צאן ובקר" .
"עבודה זרה" מעלה בעוז תהייה נוספת שמעסיקה רבים משועי אמנות בזמן האחרון. האם הפכנו את האמנות (והכתיבה עליה) לעבודה פשוטה גרידא, דהיינו למקצוע המייצר מוצרים לתצוגה (בגלריות ובמוזיאונים) ולסחורה בשוק? שמא ראוי להחזיר, להחיות ולנכס מחדש את המושג "עבודה" כעבודת-אל שאין לה תכלית מלבד עצמה ("על שלושה דברים העולם עומד.. ועל העבודה…" משנת אבות, א', ב'). היפוכה של העבודה הזרה (בעלת הפניות הזרות) היא העשייה "לשמה" ("עשה דברים לשם פועלם ודבר בהם לשמם" תלמוד בבלי, נדרים ס"ב ע"א. ור' עוד משנת אבות, ד', ז' ), שפרשנות מקובלת שלה היא של עשייה המכוונת לתכלית עצמה ללא שום פניות וללא שום תכלית מעבר להוויית הדבר עצמו (אפילו לא לשם שמיים!). בעקבות זאת תתאפשר התייחסות לעשייה האמנותית כתכלית לעצמה, "אמנות לשם אמנות" – ממש כמו "תורה לשמה".

תודה לצחי מזומן

מוסררה מיקס 9: עבודה זרה, פסטיבל אמנות בינתחומי ובינלאומי במוסררה, ירושלים. אוצרים ראשיים: אבי סבג, עירית כרמון פופר
משתתפים: אמון יריב, אניסה אשקר, ג'וזף דדון, דור גז, אורית ישי, ענן צוקרמן, חנאן אבו חוסן, איסנה מאירוביץ יעקב, זוהר קניאל, מיכל שריבר, יואב מילר, יוסי וגידו מר חיים, שחר מרכוס, יואב רבן, טלי נבון, יעל רובין, קרן יעלה גולן, וולפגנג זובורן, טניה אורי, אלקה ריינהובר, סמואל הנה, קבוצת אקטיוויז'ן, קבוצות גרפיטי, יעל בר און ויהלי עמית, ענת בריסק והדס גרטמן, גבי יאיר, גיא יצחקי, שרון פז, מתן ישראלי ושז, שוש ישראלי גרוס, תמר לדרברג, רות שרייבר, עבודות מורים וסטודנטים מביה"ס.

ראו למשל יאיר לורברבוים, צלם אלוהים, ירושלים ותל אביב  2004;
Meir Bar-Ilan, “The Hand of God: A Chapter in Rabbinic Anthropomorphism”, Rashi
1040-1990: Homma e ? Ephraim E. Urbach, G. Sed Rajna ed.,(Congr?s europ?en des Etudes Juives, Paris: CERF, 1993), pp. 212-223.
  ראו  משה הלברטל, "מה בין מילים לתמונה? על יצוג לשוני ויצוג חזותי של האל", צלם אלוהים – דימויי האל באמנות יהודית וישראלית (קטלוג תערוכה), מוזיאון ישראל, ירושלים 2006, עמ' 7.
  כפי שהראה חוקר הקבלה האיטלקי ז'וליו בוזי בספרו Giulio Busi, La Qabbalah visiva, Einaudi 2005.
  ראו בעניין זה את מאמרו של הרב שג"ר, ראש ישיבת 'שיח יצחק', המשרטט ומעלה במהלך פוסט מודרני קלאסי גישות אלה, שהודחקו בעבר על ידי בעלי ההלכה הרציונליסטיים. שמעון גרשון רוזנברג, "על אמונה אמנות ודמיון", משיב הרוח, – כתב עת לשירה יהודית ישראלית , י"ב (מרץ 2003), לא צוינו מספרי עמודים.
  ראו י' תא-שמע, "ספר 'נימוקי חומש' לר' ישעיה די טראני", קריית ספר, סד (תשנ"ב-תשנ"ג), עמ' 751-753. וראו עוד  ז' הרוי, "שאלת אי גשמיות האל אצל הרמב"ם, ראב"ד, קרשקש ושפינוזה", מחקרים בהגות היהודית (עורכים ש.א. הלר-וילנסקי ומ' אידל), ירושלים תשמ"ט, עמ' 69-74.
  מאיר שמחה הכהן מדווינסק, משך חכמה, לשמות ל"ב, י"ט, עמ' רצ"ג–רצ"ד, ירושלים תשנ"ז (מהד' קופרמן).