השעמום כהיפוכה של השמרנות
18 ביוני, 2009 | מאת ???? ?????? | קטגוריה: אמנות, כללי, שוטףבתערוכת בוגרי התואר השני בבצלאל יש עבודות נכונות, חלל מבטיח, יופי ונחמה. זו בדיוק הבעיה.
החלל, במיוחד מפעל הבלטות, עובד מצוין. גם השימוש בחלל על ידי חלק מהאמנים, כמו החדר בו הציגו אלונה רודה, תומר ספיר, רועי חפץ ואורן אליאב, נעשה בחוכמה וברגישות. עם זאת, כמעט כל האמנים הרגישו צורך לעבוד בגדול ולהשתלט על החלל, דבר שלא תמיד תרם לעבודות, במיוחד במקרה של הציורים. לא תמיד קיר לבן הוא רעיון רע, במיוחד כשהעבודה לא קשורה לחלל הטעון כל כך.
מלפנים תומר ספיר, אחריו אלונה רודה, משמאל רועי חפץ ומאחור אורן אליאב
אוצרת מאיסטנבול שביקרה איתי בתערוכה שאלה מופתעת, איך זה שלא היו עבודות עם מחויבות חברתית (socially engaged art). השאלה קצת הפתיעה אותי, כי ממש לא ציפיתי שיהיה עבודות כאלו בבצלאל וכבר מזמן הבנתי שזה לא המקום לחפש אותן, אפילו כשהתערוכה מוצגת במקום ששאלות היסטוריות, חברתיות, פוליטיות ואורבניות צועקות מכל פינה בו. מה שכן הופתעתי לגלות הוא מספרן הגדול של עבודות פורמליסטיות, ואיך בכל כך הרבה עבודות הצורה, האובייקט וההצבה הם הנושא המרכזי. נכון, זו תערוכה של אמנות חזותית, וכמובן שהדימוי והצורה מהווים חלק משמעותי באמנות, אבל מדובר גם באמנות עכשווית, ועבודות קונספטואליות, עבודות שרעיון מוביל אותן, עבודת שמבוססות על יחסים עם המקום והקהל, ואפשר לומר שלא בדיוק בלטו. אפילו בצילומים הטובים של קרן אסף, מהבודדים שדיברו על החברה, שנוגעים בצורה מוצלחת במעמדות, בחלום הקפיטליסטי ובניכור של ההצלחה החומרית, החשיבה הצורנית הייתה האלמנט המוביל (שבמקרה זה דווקא תרם לרעיון). הרגשתי שעבודות רבות הן גרסאות פוסט-מודרניות (מבחינת הצורה) לרעיונות מודרניסטים. אמנים צעירים במחווה עם טוויסט לאמנות המודרנית, או אולי אפילו למוריהם.
קרן אסף
יש כאלו שעשו את זה טוב. הילה טוני נבוק בעבודה "טוקסידו 3," או תומר ספיר שמוסיף סיפור על פלישת מלכה קריפטידית לפסלים אבסטרקטים, אבל אני לא מבין למה הם צריכים ללכת לשם. אני יודע שבכל שבאירופה החזרה למודרניזם מאוד אופנתית כיום. ראינו את זה בבינאלה בברלין (רק בלי הטוויסט), ובתערוכה הגרועה שאצר אנדרו רנטון בארט טי אל וי. אבל זה שאוצרים נחשבים שרוצים לחזור לזה, ושומרי החומות מבצלאל עדיין תקועים שם, לא אומר שאמנים צעירים טובים צריכים להיכנע לזה.
הילה טוני נבוק, פרט מ"טוקסידו 3"
בטקסט המלווה את התערוכה טוענת אוצרת התערוכה שרית שפירא כי "אין כאן בשום אופן חזרה אנכרוניסטית או שמרנית ל"מגדל השן" של האתוס המודרניסטי, אלא התגדרות במעין קרום המזמן תהליכים אוסמוטיים והפיכים, בו חומרי תרבות עוברים מתוך ריכוז נמוך, מדולל ושטחי אל מוקדים, מקומות של עשייה פרטית ואישית, המציבים קיום סמיך, דחוס ועתיר עוצמות". אני לא בטוח שהבנתי לגמרי את מה ששפירא מתכוונת לומר, אבל עם הבנתי נכון, היא טוענת שעוצמתה של התערוכה טמונה בסתימות שלה. היא מהללת את חוסר התעוזה ופריצת הגבולות (חוץ מ"שימושים מפתיעים בחומריים"), והשעמום הכללי כהיפוכה של השמרנות, ומה שנשאר בסוף זה רק יופי ונחמה. והיופי, כפי שאפשר לראות במיצב הנפלא של גילי אבישר או בעבודה של אורי גרשוני, נמצאים, אבל זה לא מספיק.
בראיון שפורסם באתר התערוכה מספר נחום טבת כיצד הלך ללמוד אצל רפי לביא בביתו באופן פרטי ולביא אמר לו "אני לא אהפוך אותך לאמן, אתה אמן, אבל אני יכול לקצר לך את הדרך, במקום עשר שנים או חמש שנים שתִלְמַד ותְלַמֵד את עצמך, תעשה את זה בשנה. איתי זה יחסוך לך". "כשאני מסתכל על הסטודנטים בבצלאל היום", מספר טבת, "מה שהם יודעים ולומדים בשנה שנתיים, לנו לקח 15 שנה. וכשהם מסיימים, הם יודעים ללכת מצוין".
זו כנראה הבעיה. הם הולכים מצוין, אבל מי רוצה שאמנים ילכו מצוין? דבר אחרון שאנו צריכים זה אמנים שממשיכים במסורת והולכים כמו המורים שלהם. שירוצו עקומים, שיזחלו, שייפלו, שיעיזו וייקחו סיכונים, יפתיעו, יבעט קצת וישברו גבולות. אולי הם יודעים ללכת מצוין, אבל לאן הם הולכים?
גילי אבישר
עוד דבר:
במקום קטלוג מודפס הרימו בבצלאל קטלוג אינטרנטי לתערוכה. אני תומך גדול באינטרנט. הוא נגיש, זול יותר וחוסך הרבה עצים. לאינטרנט יש גם עוד יתרון, אפשר להוסיף לו מידע, לתקן טעויות ולהיות עדכני. בבצלאל עשו קטלוג אינטרנט, אבל מתייחסים אליו כמו לדפוס: האתר מיושן והעיצוב מעצבן, אבל ביקר מה שמפריע זה שאין כמעט תצלומים של העבודות. כשיורדים לדפוס לפני שהתערוכה מוכנה יש בעיה להשיג דימויים של עבודות שעדיין לא מוכנות. כפיתרון ביניים משתמשים הרבה פעמים בדימוי של עבודה ישנה של האמן, או סקיצה של העבודה המתוכננת. במקרה הנוכחי, כשהקטלוג לא מודפס, אין שום תירוץ לא לעדכן דימויים של עבודות, או להציג דימויים שאין שום קשר בינם לבין העבודה בפועל, כפי שעשו אמנים רבים. לחלק גדול מהאמנים אין גם טקסטים, או שיש להם טקסטים שאינם מוסיפים דבר. זה מצב שעושה עוול לאמנים ומזלזל באנשים שהזמינו לבקר באתר.
עוד בנושא: חרשי התרבות החדשים - חיים דעואל לוסקי חושב שהעדרותו של דיון ישיר במציאות העכשווית וגירושה הגמור של כל ביקורת או ביקורתיות ממרחב התצוגה, משמש את האמנות הזו לבנייתה של אמירה סוריאליסטית כמעט, לעגנית וסרקסטית.
יונתן טואיטו, פרט מתוך "Alaoskopia - function #1"
תמיד נחמד לקשט כתבה בדימויים יפים
אפילו שאין הכתבה מחמיאה להם
אני לא מסכים עם דבריו של אידלמן לגבי נחיצותה של הסנסציה בכול עבודה. ישנו איזה אנדרסטייטמנט בתעשייה הישראלית, בין עם כשמדובר בעיצוב, אומנות או אדריכלות, שכל עבודה צריכה לעורר אחריה גל של רגשות יהיו אשר יהיו. לעתים יש חשיבות לכך שהעבודה משתלבת עם החלל ומשרה איזו רגיעה בקרב המתבוננים בה. נקודה למחשבה..
תגיד יא אידלמן
מה לך ולאמנות פלסטית??
אתה סתם תרבותניק, מין איתי מאוטנר לשמאלנים
ביקורת של מומחה:
שבוע איטליה .הילה טוני( טוני?!) נבוק – ריקני ,מועדוני, רטרו-שמטרו לאולפנים של סיבה למסיבה עם רבקה(לה) מיכאלי.נראה כמו השער הבא של המגזין שהיא מוציאה. שילוב של גיל מרקו( מרקו??) שני ומיכל הלפמן רק בלי הטאצ'.
one liner. אלונה רודה. לא מספיק. גיחי גיחי, טייק אוף עייף על פול מקארתי.
המעניין המוזר. רועי חפץ. הנטעלי שלוסר של המחזור, מענין אם יתפתח . בניגוד אליה.
המקסימליסט. זה שלכולם נורא קל להתחבר בגלל הנדיבות,בגלל הריבוי, בגלל הטירןף כביכול.אני תוהה אם היה מצמצם את כמות החומרים בהצבה, או מוסיף פי 2 האם זה היה משנה? וכאן הבעיה…
רשימה נוספת תבוא.
אידלמן יקר, התחושה מהכתבה ומדקות שיחה איתך היא כי אתה לוקה בעצלנות ונפחנות. ביקורת על מוסד כמי שמתבונן מהצד היא יפה ובמקומה, אבל אם בכל זאת החלטת להכנס למקום מבקר האמנות שלא העיז להציג מימיו אלא רק אמנות המתעטפת בפוליטיות וצדקנות – אז אנא נסה יותר: חקור, שאל, התעניין, נסה להבין, פנה לעצמך יותר מעשר דקות של סיור עיתונאים דלוח, דבר עם האמנים – אל תפחד להחשף כחסר יצירתיות וחסר סקרנות ואולי משועמם בעצמך.
מזל שיש רונן אידלמן שינער קצת את שביעות הרצון עצמית המתעתעת בסצינה המקומיתץץץ שיא התעתוע מצוי באיטליה… יפה אמר "יודעים טוב מידי ללכת" מבלי לקחת סיכונים זו הבעיה של בצלאל כבר כמה שנים לא? לקחת סיכון זה בדיוק מה שחסר שם כבר שנים. כבר עדיפות עבודות מגמגמות ומתנשפות מאשר עבודות מרצות וצפויות
כרגיל אידלמן צודק, זו תערוכה של בוגרי בית ספר שחשקה נפשם במשכן מפואר יותר בכדי שיציגם לראווה גדולה ונפוחה יותר ויחזק את טיעונם , גם אנחנו אמנים של מקומות גדולים של העולם הרחב, מחוייבות חברתית, הצחקתם אותי, אסטטיקה סטייל ומקוריות צורנית
יאללה יופי טריקים ושטיקים ונפיחות של תואר שני
אבל חובה לומר שהיה קרנבל והיה מה לשתות ומרחב לגלגול
צבע טרי 3 אותו תעלול
יורדים לעם מסתגרים בגטו ללא גבול
חבורת עסקנים ציניים כולם
האמנות רק סחורה ולא כלום
בובי שלום
כמות הקלישאות ,המירמור והשימוש שלך בסיסמאות מוכיחים שני דברים:
1- יש לך חסך באיי קיו
2- אני שם מיליון זלוטי שלא היית שם בכלל
לקירשנבאום שלום
1. יש לי חסך באיי קיו
2. הייתי שם ותתפלא אפילו נהנתי לא מהאמנות אך מן האווירה
אין ספק שלשונך מושחזת כמו התאום הוולגרי מערוץ 10 אך מה לעשות שלשון מושחזת לא עושה אמנות טובה אך אפשר לעומת זאת ללקק איתה אז כנס למעגל השכונתי שנקרא בוגרי בצלאל ולקק
ברצוני עוד להוסיף שהאמנים האהובים עלי יצאו מבצלאל והצליחו איש ואישה בדרכו להימלט מהמעגל ומישבנם של הנוכחים בו ואף להיות אמנים ממש מוצלחים ככה שאל תראה את הביקורת כמשו סופני אלא ענייני
בברכה
נ.ב אין לך מיליון זלוטי וגם לא מאה שקל תרגע וצא לעבודה
העבודה של אורי גרשוני לא רק יפה, היא גם אופה. חכמה, מאתגרת, חושנית, מצמררת, מצחיקה, עצובה, ושאר סופרלטיבים.
מי שלא ראה את זה הוא עיוור.
מעריצה
תערוכה משעממת ומשמימה.
אני לא הייתי בתערוכה. לא יכולתי, היא היתה קצרה מדי ואני לא בנמצא. במקרה אני מכיר את אחד הבוגרים הטריים, אז הצצתי בקטלוג הדיגיטלי וקראתי את הכתבות שפורסמו כאן. הקטלוג הדיגיטלי, כמו שכתוב כאן, הוא צעד יפה בכיוון הנכון — אבל עדיין חסרים עוד כמה למימוש מלא של הפוטנציאל. מעבר לזה לא הצלחתי ללמוד הרבה על התערוכה ועל העבודות ממה שנכתב כאן ב"מארב".
כל מה שחיים כתב בכלל לא התייחס לתערוכה גופא, אלא רק התעסק עם הטקסט של הקטלוג. הוא בכלל ביקר וראה אותה? גם כאן חצי ממה שרונן כתב התייחס לקטלוג. החצי שנגע לעבודות עצמן גם הוא לא העשיר אותי. נראה שדעות קדומות על המוסד ("ממש לא ציפיתי", "כבר מזמן הבנתי") הצליחו לחסום התבוננות משמעותית בהן. אם אני יכול לנסות לעשות סינתיזה של חלקיקי הביקורת אני מבין שרונן היה שמח יותר אם המפעל הריק היה נשאר ריק, והיו פשוט שמים בחוץ שלט "תערוכת בוגרים". אבל גם אז, בעצם, זה היה משעמם אותו.
מי הוא האדם שמחליט ללכת ללמוד תואר שני באמנות אחרי שלמד 4 שנים בתואר ראשון
? ? ?
זה ש -
נכשל להיות אמן בארבע שנים וכעת ברצונו לשבת על ברכיו של נחום עוד שנתיים כדי שזה יעביר בו את חוכמתו של מורו ורבו הגדול רפי לביא אשר המציא דרך קיצור מרתקת של איך להיות אמן.
לפי דעתי אדם שרוצה להיות אמן מקורי , חד פעמי , נועז, מופלא, מפליא ובעבודתו משנה משהו בקיומם של השאר עליו ללכת 15 שנים או 30 או 50 או 60 שנים ולהתרחק מהמורים שלו ומהאקדמיה. להפנות את הגב ולא להעיף מבט אחד לאחור. עליו לירוק לבאר ממנו שתה לפחות פעם אחת ביום.
עליו לסכן את חייו בבדידות תהומית , מחוץ למעגלי השמחה של קנטינה- פיקניק ומקומות אוננות כפיתיים נוספים שאיני מכיר.
עליו לשאוב ולחכות מן המודרניזם את הערכים הרומנטיים אשר נתנו מקום ל מרד ולשינוי לקרות ולא לחכות או לאמץ אופני מלאכה פייזים – מודרניסטיים.
אבקש את סליחתכם בוגרי תואר שני לאמנות אבל אף אחד ממכם לא נמצא במקום הזה כולכם מפחדים – כולכם מעצביםכמעט לכולכם אין בכלל מה להגיד כמו בולנדינית כוסית שמגרה כשהיא עוברת ברחוב ואז כשהיא פותחת את הפה אז כל הסקס אפיל שלה צונח לרצפה.
ניתן לסכם את כל עבודתכם במשוואה פשוטה : אסטטיקה + אסטטיקה = אסטטיקה