במוזיאון הרצליה מוצגת תערוכה חשובה ביותר של האמן הגרמני העכשווי גרגור שניידר, אחד האמנים המשמעותיים הפועלים כיום בעולם. התערוכה מחולקת לארבעה מישורים: הקמת כלובי מתכת בחוף הים בהרצליה, ספק מחנה ריכוז ספק מחנה מעצר; הצבה של חלקי ושברי מבנים, גופות וזכרונות, המתכתבים עם הפרויקט הגדול שלו – Haus u r (בית הדירות בעיר הולדתו מונשנגלדבאך ריידט, שאת הפנים שלו הוא בנה מחדש במשך שני עשורים), באולם המרכזי של המוזיאון. ההצבה שולחת למחשבה על דימוי מציאות אחרי פיגוע, זכרון נקי מארוע סוער, הרהור מטאפיזי אודות ארעיות סופית ללא מרחב של נחמה ותקווה. על הקירות, עשרות תמונות של חדרי הבית, תמונות אפורות, במכוון לא מפתות, המעבירות חוויה מלנכולית ומאויימת. החלק השלישי בנוי משני סרטים: האחד מתעד תנועה ממשית בתוך הבית במונשנגלדבאך ריידט, והשני את הבית שפורק ונבנה מחדש בביתן הגרמני בביאנאלה בוונציה ב2001. החלק הרביעי והמרתק של התערוכה, עשוי מקטלוג שזכה לכריכה ירוקה מאתגרת, ובו דיון טקסטואלי וויזואלי בעבודתו הפרובוקטיבית של שניידר משנת 2005: בניית מעין רפליקה מופשטת של הכעבה ממכה, שתוכננה במקור לכיכר סן מרקו בוונציה, וצונזרה מסיבות מובנות. בשיחה עם אורי דסאו, אוצר התערוכה ועורך הקטלוג, אני מנסה להבהיר נקודה חשובה בעבודתו האניגמטית של שניידר.

חיים: גרגור שניידר הוא תופעה ייחודית בעולם האמנות העכשווית. הוא לא בא מהמרכז והוא מראה שאפשר לצמוח מהשוליים. האם זה מה ששניידר מבקש להציג, את שולי האמנות, את הגרמניוּת כבית שאיננו ביתו שלו?
אורי: אי אפשר לחשוב על הבית במונשנגלדבאך ריידט מנקודת מבט חיצונית, כזו שלא נתונה בתוך המלכודת שהבית מייצר. הבית מבצע טלטלה למושגים כידע, נראות, תצוגתיות, דיסקרטיות. הוא מובלעת שחמקה מהמרקם של המיפוי החברתי-אורבני-אמנותי. הוא מגלם הסתגרות ממסירה, מהעברה הנוכחת בהיסטוריה. שניידר יוצר קוסמוס דיסטופי משלו: מרחב, הצטברות של אירועים, פעולות, תיאטרון פיסול טוטאלי. ההסתמכות על אתר המקור ועל חוויית המקור – הכניסה לתוך הבית – פותחת טווח של חוסר וודאות לגבי מהימנותם, בדומה למחשבה על הסצינה הראשיתית הפרוידיאנית, שהשאלה בדבר התרחשותה אינה מוכרעת אבל המשמעות של ההבנייה שלה היא קריטית.
חיים: מעבר למובן הפסיכואנליטי הגלוי של עבודתו, הבית הזה הוא קודם כל העיסוק בגרמניה, העוסקת במובן עמוק בדבר אחד: מחשבה מחודשת, מעין פוסט ציונות ביחס לגרמניה של 1933 שהובילה את ההקרבה של הביתי אל שיאה. הקרבת החיים בגרמניה של היטלר, הקרבת השפה, היו קרובים לחוויית המוחלט שהגרמנים כנראה חוו, תנועה שבאמצעותה היא עדיין, גם היום, מזדהה עם עצמה: חוויה עמוקה של זהות והזדהות. נראה כי האמנים [גם בויס, ריכטר, קיפר ואחרים] מאמצים אסטרטגיות דומות במכוון, בהיפוך מושגי על מנת לפייס את האחר של עצמם, את אירופה. באמצעותם, מופיעה ההתנסות שאינה חדלה מלנסות וליצור לצד עצמה דימוי אחר, העולה כל הזמן מתוך הביתי שהפך למאיים, בעודו נותר בלתי מובן לעצמו: הגרמנים ה"פוסט-ציונים" מעלים בעיקר את הבלתי מובן בהגדרה של גרמניה עבורם, דימוי שאינו ניתן לזיהוי על ידי עצמו וחייב את האחר על מנת להתכּוֹנֵן, על מנת להתקיים. הנאציזם, בבואו לעקור מהמציאות את האחרות, את מה שהגרמני מפחד לחשוב אותו ולחיות אותו – היהודי כמשל – ביקש לשנות את החסד והנתינה על ידי אלימות עצמית. שניידר מעמיד עמדה ביחס לדבר המפייס, באלימות הלא מכוננת אותה הוא מפעיל כלפי עצמו ובאמצעות עצמו ודרכי.
אורי: בתוך הוויית החוסר ודאות שהעבודה של שניידר מקדמת, צריך להבליט את עניין השלילה העצמית של הבית. כל עשייה שלו בבית היא שלילה של עשיה קודמת, כל הופעה היא הסתרה של משהו אחר, ולדברים יש קיום דו צדדי. שניידר בונה חדר בתוך חדר וכל אחד מהם הוא בו בזמן חוץ ופנים וכל פעולה היא בנייה והרס; בהקשר הזה, האלמנטים הפיסוליים המפוזרים בגריד, בחלל של מוזיאון הרצליה, הם אברים קטועים המעידים על הגוף שממנו נלקחו, אבל הגוף הזה עצמו הוא ישות לא רציפה – פעולה מצטברת של קיטוע, פיזור והתקה עצמית.

חיים: בהמשך לעובדה שהבית הועבר לוונציה ונבנה מחדש ב-2001 בביתן הגרמני, ששופץ ב1938 על ידי ארנסט הייגר, בפיקוחם של היטלר וגבלס, שניידר מבין את הממד המועצם של המדינה שחיה באמנות, ששולטת על הייצוג, הוא מבין שהעבר נוכח בהווה, בבתים, במחוות, בשפה המעוררת את השאלה, האם מחוות ההקרבה של העם הגרמני ממשיכה לעכל את עצמה גם היום עד כְּלוֹת – עד החורבן הסופי? זה הבית וזה המבוכים וזה האין מוצא שאינו מאפשר זהות מפויסת, מתוכם שניידר מבקש אחר הקץ, את אחרית הימים הנמצאת כאן. האי-ביתיות מופיעה באמצעות החדירה של ההיסטורי, והיא פועלת תמיד במקום בו אנחנו חשים בטוחים.
אורי: הפעולות של שניידר הן תמיד חזרות – חדר נבנה בתוך חדר קיים, קיר מוצב לפני קיר קיים, רצפה מונחת מעל רצפה קיימת. כל דבר מעיד על עצמו, אבל גם על מה שמבעדו, מבלי לחשוף ולגלות את אותו דבר. יש אצל שניידר צורה חדשה של מסירה, מסירה ללא מסירה במובן מסוים, חזרה על השבירה.
חיים: ההפרעה שביסוד המעבר מהביתי לאי-ביתי, מהנסתר לנגלה, הופכת אצל שניידר לתמה של חדירה החוצה, לא חדירה פנימה. ברגע מסוים נודע למי שחווה את התופעה של הבית, שהוא נמצא במקטע מוּתָק, במקום שבו הבית נעשה למקום אחר, שהוא עדיין גם המקום של הבית עצמו. ההשתקפות הפנימית, האחרות העצמית, מוצבות ככפל משמעות, כמבע מטונימי לבניין שאינו באמת בניין, מבע שמייצג את נצחונו הגמור של הדמיון, של מה שבלתי ניתן להכיר. דרך המראות של החדרים, שבחלקם מגלמים אורח חיים בנאלי, צפות ועולות צורות חיים לא מזוהות; אי זיהוין יכול לסחוף פוטנציאל לא מוכר של קדושה.

עוד בנושא: המקור הנעדר – עירן דורפמן בהרהורים על התקה ושעתוק בעקבות ולטר בנימין וגריגור שניידר