התפיסה החרדית המודרנית רואה בעבודה מכשיר לפרנסה ולא ערך בפני עצמו. לעומת זאת, תפיסות ציוניות דתיות ואורתודוקסיות מודרניות החיו מחדש את ערכי "תורה ועבודה" כערכים מקבילים שמימושם נתפס כיעד בפני עצמו.  בדומה, גם ההתייחסות לאמנות בחברה הדתית היום, נעה בין תפיסה חינוכית פרקטית הרואה באמנות מכשיר חינוכי או אמצעי פרנסה, לבין תפיסות אחרות העולות לאחרונה ומציבות את העיסוק באמנות כערך בפני עצמו.
התפיסה הרואה באמנות מכשיר ולא ערך עולה לא פעם בראיונות עם אנשי חינוך, בעיקר בתיכונים הדתיים. אורית בלוך, ראש האולפנה "צביה יצירתית", מסבירה כי הריקוד שנלמד במגמת המחול באולפנה אינו מטרה בפני עצמה: "הריקוד במגבלות ההלכה יכול לעזור לצמוח מבחינה תורנית ורוחנית".  חוקרת התיאטרון רינה רוטלינגר-ריינר ציינה כי לדעת רוב הרבנים שעימם שוחחה, אין מקום לתיאטרון ככלי לביטוי אישי של היוצרים, אלא רק להעברת מסרים חינוכיים.  אורית אדר-בכר, ראש מגמת האמנות במכללת אמונה, סיפרה כי בתחילת עבודתה במכללה חשה שאין לתלמידות לגיטימציה לבטא את עצמן "עד הסוף" ולפנות  לקריירה בתחום האמנות.
דוגמה ליחס הזה יכולה לשמש בחירת החלל שהוקצה לתצוגות אמנות במכללת ליפשיץ – המסדרון (גלריה הלל 17), שתורמת לחיזוק תחושת השוליות של התחום וההתייחסות אליו כאל מותרות. בשביט, מכללה חרדית לבנות, משתמעת תפיסת העולם מעצם הגדרת  התחומים הנלמדים במקום: לא מלמדים שם קולנוע אלא צילום, לא עוסקים בתיאטרון אלא בדרמה, ובמקום ריקוד או מחול מעדיפים להשתמש בהגדרה תנועה. בדומה, במכללה לבנות שבשכונת בית-וגן מסווגים שיעורי האמנות של האמן טוביה כץ במסגרת לימודי "משאבי למידה".
בספר "מדריך תורני לאמנות" מבית יוצר חרדי, מסכם המחבר את הדברים כך: "האמנות כשלעצמה אין בה ערך, ואף סכנות רבות יש בה, וחשיבותה היא רק כשהיא משמשת כאמצעי לעבודת ה'… ביקור בתערוכות חייב להיעשות רק לצורך לימוד מקצוע, או לימוד היסטוריה וכדומה".

"כל עצמותי תאמרנה" – רוח חדשה

רוח חדשה מפעמת בתקופה האחרונה בחברה האורתודוקסית המודרנית ובעיסוקה באמנות החזותית, ודומה שאלו ניצנים של מגמה שכבר נתנה אותותיה בתחומים אמנותיים אחדים (בעיקר בקולנוע ובשירה, ומעט גם בתחום הספרות), ניצנים שעשויים להוליד מהפכה תודעתית ומעשית של תפיסת האמנות החזותית בעולם זה.
באחרונה העלו כמה  רבנים את האפשרות לשילוב היצירה האמנותית בישיבות גבוהות לא רק כמכשיר חינוכי פרקטי אלא  כמסלול נוסף ל"עבודת ה'.  ישיבת שיח מיסודם של הרב שג"ר והרב יאיר דרייפוס מגדילה לעשות ומתעתדת להקים בשנה הקרובה תוכנית לתלמידי ההמשך שלה,  שבה ילמדו התלמידים – בין השאר – את תולדות האמנות, יפגשו אמנים ויבקרו בתערוכות עכשוויות.
אחד החידושים הגדולים בתחום הוא עיסוקם של גברים דתיים במחול ובתיאטרון.  בית הספר לתיאטרון-מחול לגברים "כל עצמותי תאמרנה" הוא גלגול של קבוצת תלמידים מישיבת ההסדר במעלות, שביקשו ללמוד תיאטרון וקיבלו את ברכתו של ראש הישיבה הרב יהושע ויצמן. הקבוצה התחילה לעבוד במרכז לתיאטרון עכו, ולאחר מכן המשיכה בסטודיו באוניברסיטת תל-אביב. כעבור שנתיים העלתה הקבוצה הפקה בשם "בואי כלה" – מופע שעלה בפסטיבל עכו, בפסטיבל בברלין ובמקומות נוספים באירופה. בתקופה האחרונה  הציגה הקבוצה  במתחם "המעבדה" בירושלים.
גם תיאטרון "אספקלריא" הוקם במטרה להציג יצירה השואבת את מקורותיה מעולם הערכים היהודי ולהעלות את מודעות הציבור הדתי לתרבות זאת. התיאטרון הזה מציין כעת עשור לקיומו, וחוגג את סיום המחזור הראשון של כיתת הנשים  הפועלת במסגרתו.

"מצע אחר" -  תערוכות הבוגרות

כאמור, אורית אדר בכר, יוצרת שחזרה בתשובה בשנים האחרונות, משמשת כראש המגמה  לאמנות במכללת אמונה בירושלים. יוצרת זו  היא דוגמה לתופעה חדשה – חוזרים בתשובה שלא נוטשים את עיסוקם הקודם באמנות, וממשיכים ביצירה איכותית גם בחייהם החדשים.  בשנה האחרונה אצרה אדר בכר כמה תערוכות  במכללה, והיא נוקטת בפרקטיקה מעורבת: לצד תערוכת הסטודנטיות היא מציגה תערוכות של אמנים בשלים שיצירתם כלל אינה נוגעת לעולם או לשיח הדתי.
התערוכה "פוטו רצח" שהוצגה שם בתקופה האחרונה הציגה  דיוקנאות ללא הקשר ביוגרפי מפורש. את המעט שניתן היה ללמוד על הדמויות שהוצגו שם נתנו רמזים כמו הבעת הפנים, סגנון התסרוקת, סוג העגילים או החולצה. בתערוכה הציגו  שלושה אמנים: היידי שטרן, מאיר פיצ'חדזה וחמי בר-אור. כולם ניתקו את דמויותיהם ממקורן. שטרן המציאה את דמויותיה מהדמיון, ואילו האמנים האחרים השתמשו בתצלומים כמקור השראה. אדר-בכר מספרת כי "אלו דמויות נעדרות כל חשיבות עצמית, הן תמימות ומסתפקות במועט.  תכונות אלה גורמות לצופה בהן לחוש אי נוחות ומבוכה".

במקביל ל"פוטו רצח" הוצגה תערוכת הסטודנטיות "מצע אחר", שכללה  עבודות שנוצרו על  מצע לא קונבנציונלי. הסטודנטיות השתמשו בכל הבא ליד: קירות, בגדים, ריהוט, פחים.  בעבודת  הווידיאו של רינה שמיר, למשל, עשיית ספונג'ה הופכת לעבודת ציור.
החלל שבו הוצגה "שתי וערב", תערוכות הבוגרות של מגמת האמנות במכללת אמונה,  הוא  מעניין ומרווח ומתאים מאוד לתצוגה. הטקסטים המהוקצעים המתייחסים לעבודות בדף התערוכה מותאמים מאוד למגמת הצגת תערוכת בוגרות. יש שם תאור בהיר ואינטליגנטי של תהליכי  היצירה, לרוב,  ללא  ניסיון להציג את העבודות כאילוסטרציה ומצע לרעיונות.

המתח בין יצירה משוחררת לשיח מוגבל עולה לא פעם בהתייחסות ליצירה הדתית. העמדת העבודה "רקומה" (מיצב פיסולי ווידיאו)  של טל חדד בתערוכה לוותה בתהליך כזה,  ונדרשו  כמה פשרות – (בינה לבין עצמה וגם בינה לבין המוסד) –  עד שהגיעו למוצר המוגמר.   חדד משלבת שיח מסורתי עם שיח נשים עכשווי. מחד היא רוקמת, בהתאם ל"מלאכת נשים" ולממד הפמיניסטי שקיבלה מלאכה זו  מאוחר יותר, ומאידך מלאכת הרקמה שלה  מתקשרת לעובדה שתרומתן של נשים למרחב המקודש בבית הכנסת הצטמצמה בעבר לרקמת פרוכות ומעילים לספרי תורה. הטקסט האישי והאינטואיטיבי שרקמה חדד וגם דמוי המחוך שעליו הוא נרקם מתייחס לדבריה "לקשר המורכב שבין אשה לגופה", ומתחדד על רקע המצע הדתי של האכסניה.
ככלל, יש לציין כי העיסוק הרב של נשים דתיות בזהות נשית מתחבר אמנם לשיח הפמיניסטי המתחדש בחברה הזאת (ואפילו השיח הנשי המזרחי עולה שם לא פעם),   אבל הקשר שלו לשיח הפמיניסטי הכללי הוא מדומה. נראה  כי  העיסוק בזהות נשית מחפה לא פעם על מחסור משווע בדיבור על יחסים בין המינים בחברה הדתית.

קבוצה קטנה של תלמידות שלמדו אצל האמן  טוביה כץ במגמת "אמנות ואמונה" מציגות תערוכה  במכללת ירושלים לבנות בבית-וגן.  יש שם בעיקר פורטרטים, ציורי טבע דומם ונופים. בולט גם העיסוק של נשים צעירות בנישואין, הורות ולידה. הטקסטים של היוצרות הם לרוב ציטוטים מדברים המיוחסים לר' נחמן מברסלב או שירים קצרים שכתבו התלמידות.
כץ שולל את הפורוגרמה של לימודי תולדות האמנות הנדרשת לצורך הענקת תארים באמנות, ועל כן שיעוריו נכללים במסגרת לימודי "משאבי למידה" במכללה.  "כדי לקבל הכרה אקדמית, צריך להתיישר עם הדרישות ולוותר על חלק גדול מהנשמה שלך, ובין השאר ללמוד תולדות האמנות ונצרות, הוא אומר ." האקדמיה, לדבריו, "לא מוכנה להכיר בעומק רוחני שלא נרכש בתחומה" .גם על לימודי האמנות בחברה הציונית דתית יש לו ביקורת. הוא מדגיש: "קנה המידה של חלק מהציבור הדתי לאומי, העוסק באמנות ,הוא 'תרבות הגויים' שאותה מייצגת האקדמיה". לדבריו, חלק מתרבות אקדמית זו מבוסס על תרבות אירופית ש"תוקפה המוסרי והאנושי נקבר באושוויץ וטרבלינקה". דבריו של כץ מעלים נקודה חשובה.  אף אחת מן המכללות  הנסקרות במאמר זה אינה מוגדרת על ידי המועצה להשכלה גבוהה כמוסד לאמנות. הדבר נובע  מחוסר הרצון של המוסדות האלו  להתאים לדרישות ההשכלה הגבוהה.

העבודות ב"יוצר אור" – תערוכת  הבוגרות בבית הספר החרדי לאמנות "אמן"  בירושלים – חסרות את המתח המפרה שבין קדושה לחולין ובין הנשגב ליומיומי, בלעדי המתח הזה גם  רוממות הרוח נשארת חסרה. התלמידות בבית הספר יוצרות במנותק מעולם האמנות ומההיסטוריה הענפה שלו.  התצוגה מלמדת גם עד כמה אין תחליף ללימודים, ניסיון ותהייה של שנים בכדי ליצור יצירה ראויה (הסטודנטיות לומדות במוסד פעמיים בשבוע, שנה או לכל היותר שנתיים). הטקסטים של היוצרות  אילוסטרטיביים מאוד, וראוי היה שלכל הפחות  יצוינו בהם חומרי היצירה והטכניקה. אחת הסדרות שהוצגה בתערוכה היא תרגיל בנושא מגזרת  הנייר המסורתית, אלא שהווריאציות שיצרו התלמידות לא חידשו הרבה בשימוש במדיום ובעיצובו המסורתי.
אחד הדברים המעניינים בתערוכה  הוא מנעד האידיאולוגיות הדתיות שמקבצת המחלקה. כך עבודה שמתאפיינת בהלך מחשבה לא חרדי (כמו מגדל השמירה המצופה אדמה של ערגה ברטלר), מוצגת לצד עבודה שמזכירה תפיסות חרדיות קלאסיות  (העיסוק בגאולה וגלות כתימות שבנפש ולא כציוני מקום בעבודתה של רבקה חסיה גולד). עבודתה העדינה  של בת שבע מלול נוצרה על ידי גזירה וקיפולי נייר. זהו מקבץ מיניאטורות שמדמות שמלות כלה עשויות  נייר על רשת לולים המוארים מתוכם. הרישומים של אילה צור מטפלים בנושא הורות ומשפחה מתוך מבט שאינו עולה כמעט בשדה האמנות. צור רשמה ללא כל סקפטיות או ביקורתיות  תחנות בחייה של אשה חרדית, שכולן נסבות סביב ילודה ובניית משפחה.
העבודות בתצוגה של מגמת הצילום במוסד נראות ברובן כתרגילים פשוטים על נושאים כגון אור, יום ולילה,  נוף, טבע דומם, סצנות רחוב, חיות  ופורטרטים. יש שם הרבה ייצוגים של יופי,  אבל מעט מאוד טיפול במכוער, בבזוי או בשפל. בוגרות מגמת הקרמיקה יצרו גם הן עבודות רבות השואבות את המוטיבים שלהן מעולם הטבע, וגם עיבודים לנושא "סיר הבישול". מגמת צורפות נראית כמגמה הפרקטית ביותר במקום. בתערוכה הוצגו  הרבה עבודות יודאיקה, תכשיטים לנשים ואביזרי שולחן. תצלומי האוכל  של מגמת "אמנות המזון" משתלבים בצורה משונה בתחומי האמנויות. הכללת התצלומים בתצוגה מבהירה שמטרתו של בית הספר היא  בסופו של דבר לייצר  מקורות  תעסוקה לנשים שבני זוגן לומדים ב"כולל", ולא לפתח סצנה אמנותית חדשה.

תערוכת תלמידי הקורס "עיצוב מולטימדיה ואתרים" שנפתח השנה במכללת "אורות ישראל" הוצגה בקמפוס "מורשת יעקב" ברחובות. מן התערוכה עולה ביקורת חריפה של תלמידים הבאים מהעולם הדתי-לאומי על העולם החרדי. רענן זמר שילב בכרזה דימוי של  הכותל המערבי עם החומה שעל עטיפת אלבום הרוק של פינק פלויד "The Wall". הדמות השואגת מתוך החומה מציגה, לדברי היוצר, את אנשי המגזר החרדי כעוד אבנים בחומה, שבונים עסקני המגזר במטרה להפריד את החרדים משאר הציבור הישראלי.
הכרזה "כולם קדוּשה" של רז יהונתן מצטטת מילים מתפילת "קדוּשה" שהפכו לשיר רוק  חסידי עכשווי: "יחד כולם קדושה לך ישלשו". יהונתן יצר וריאציה על  הציור המפורסם "יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים" של הצייר היהודי-פולני מאוריצי גוטליב,  ושילב ביצירה המקורית את פניהם  של סלבריטאים ישראלים.
תערוכת הבוגרות במכללת תלפיות תוצג רק בספטמבר, כיוון שהמכללה  עברה למשכנה החדש בחולון ומתחם הגלריה שם עדיין לא מוכן.

"מגזריות" והקול השונה בשיח

אבנר בר-חמא הוא הדמות הבולטת ביותר בפעילות למען הפרחת השממה האמנותית בציבור הציוני-דתי. יוזמתו להציג תצוגות אמנות במסדרון מכללת ליפשיץ בירושלים  והרעיון להקים בית ספר דתי לאמנות באוניברסיטת בר-אילן מתווספים לפועלו בתחום זה. כעת מוצגת במכללת ליפשיץ תערוכה של תלמידות סדנה שהנחה בשנה האחרונה. בדף התערוכה מאופיין התהליך שעברו היוצרות כ"תהליך הינתקות מהציור המסורתי-המתאר (שמאפיין בדרך כלל את העיסוק האמנותי העיקרי בפלח רחב של הקהילה הדתית היוצרת), לציור העכשווי-המביע", אלא שלמעשה רוב העבודות המוצגות בתערוכה אינן ציורים כלל. למעשה, כל ציור, גם הציור הריאליסטי ביותר, מביע (לא פעם במודע) הרבה יותר מאשר מתאר.  דומה שהדברים שם מכוונים לעובדה שלימודי אמנות אצל דתיים מצטמצמים לא פעם רק  לציורי דיוקנאות, נופים וטבע דומם, או למצער מכוונים להקניית מיומנות מוגבלת של ציור דיוקנאות רבנים או  ציורים  בעקבות סיפורי חסידים.
בטקסט התערוכה  מוזכר  "תריס", ספרה של אמילי עמרוסי (לשעבר דוברת מועצת יש"ע) שראה אור לאחרונה. בר חמא משווה בין ההצצה לחיי המתיישבות בשומרון שמאפשר הספר, לעבודות המוצגות בתערוכה. עמרוסי טוענת שהמתנחלות "נראות בדיוק כמו כולן" (אם כי לדעתי, יותר משהספר מגלה דמיון בין התרבויות, הוא מגלה תפיסות צרות, חד ממדיות וקלישאתיות של המחברת את התרבות תל-אביבית החילונית), ובהתאמה,  נכתב כי גם בתערוכה מוצגות עבודותיהן של "אמניות המקיימות בגילוי לב ראוי להערכה דיאלוג עם עצמן ועם החברה שממנה הן באות".
הטקסטים שכתבו היוצרות על יצירותיהן מגלים עולם מינוחים ושפה שונה לחלוטין מאלה הנהוגים בשיח הנפוץ בשדה האמנות. היוצרות מסבירות את עבודתן, ומשתמשות בביטויים יהודיים כמו "עולמות עליונים", "שכינה", "פנים", "קדושה", אבל עוסקות מעט מאוד  בפשר השימוש שלהן בחומר ובעיצובו. מעבר לכך, הטקסטים של היוצרות  מבהירים עד כמה חסרה החברה הדתית אוצרים, כותבים, מבקרים ותיאורטיקנים טובים, שידובבו את היצירות מתוך אינטראקציה עם  שפת מחקר,  ביקורת ותיעוד עכשווית. בר-חמא, האוצר והמורה, מציין כי תהליך הלימוד של הקבוצה בהנחייתו היה של יצירה דרך  מטלות. וחלק מהעבודות המוצגות בתערוכה  נראות כתרגילים  ותו לא.

אחד הנושאים העולים מהתערוכה הוא שאלת מקומה של המגזריות בפרוגרמה האמנותית.   בעוד יוצרים דתיים  רבים שוללים את התפיסה הזאת,  בר-חמא דווקא מצדד ביצירה מגזרית. לא רק שהוא רואה חשיבות בעידוד היצירה בעולם האמוני ובקרב מתנחלים, הוא גם מעודד ליצור אמנות מתוך השפה והתכנים הייחודיים לעולם אידיאולוגי זה ולאגד סביבם תצוגות. שם התערוכה שאצר במכללת ליפשיץ מדגים את האמור: "מביעה אומר – אמירה נשית מגזרית".
בר-חמא עושה לא פעם שימוש בשיח המקובל הקובל על  הדרת האחר (בהקשר זה, הדתי) בשדה האמנות המקומית.   עמדתו מתחדדת כייחודית לאור העובדה שלא פעם מסתירות יוצרות דתיות  את השתייכותן לחברה הדתית מתוך תפיסה שהעניין לא רלוונטי ליצירתן, או מחשש שיקוטלגו.  דומה שגישתו והאסכולה שמתהווה סביבה מכוונות לא רק להרחיב ולאתגר את השיח המרכזי, אלא גם להציע לו אלטרנטיבה.  הרוח הזו מעוררת לא פעם אנטגוניזם בעולם האמנות ההגמוני ואף בשיח האמנות בחברה הדתית. דבריו של גדעון עפרת ביחס ל"אמנות עם הכיפה", כהגדרתו, מדגימים זאת: "מרחב האמנות… ידחה את רוח הקולקטיב הערכי הנושבת מהמאמץ הנמרץ לכונן אמנות יהודית-ישראלית חדשה… זו האחרונה ערכית מדי בעבור תחום…   שלא יסבול גישה ערכית…".  ביחס למגמה האמורה שתכליתה  ליצור אלטרנטיבה לשיח המרכזי הוא קובע: "זוהי תופעה חדורה בהכרת ערך עצמה וביומרה (הפתטית לרגעים) להציב אלטרנטיבות להגמוניה של התרבות החילונית".
דומה שגופים שאוריינטציה דתית אינה זרה להם (למשל, קרן עדי) מנסים לא פעם  לבדל את עצמם מרוח סקטוריאלית זו.

הקבוצה – "פורום אמנים בעלי זיקה ליהדות ולתרבות ישראלית" התארגנה כבר ב-2007 במטרה לייצר ניראות  לקול שונה בשיח המקובל. את המפגש הזה  אפשר לקשור לרוח המדוברת.   אחת הנקודות הבולטות באג'נדה שלה מאז יסודה, הייתה העובדה שבשונה מהרוח המקובלת בשדה האמנות, הקבוצה שאפה ליצור מתוך לימוד המקורות שלא בדרך של התרסה.  לאחר הפסקה ארוכה, נפגשו לאחרונה כמה  מחברי  הקבוצה המקורית  שוב, במגמה  להציג יחד  תערוכה בעתיד.
אחד ממשתתפי המפגשים הללו בעבר היה האמן (החילוני) אשר דהן שפרש מהקבוצה לאחרונה.   פרישתו של דהן מדגימה את האמור. לדבריו, המפגשים החלו בעבר בשיתוף מבקרת האמנות ציפורה לוריא,  ועסקו בתכנים ובמפגש העמוק שבין יהדות לאמנות.  הרב דב ברקוביץ הנחה לימוד משותף, שהוביל  לדיון בין חברי הקבוצה על מהות היצירה.  לתחושתו הדבק בקבוצה היום מבוסס בעיקרו על פרוגרמה דתית ופוליטית, על תחושות  של הדרה ועל חוויות של פגיעות ופליטות (בעקבות ההתנתקות), ומתרכז יותר בתכנים רכילותיים מאשר בערכים עמוקים.   האמנית נעמי גפני (שהשתתפה בפגישות הקבוצה בעבר) אומרת שהתאגדויות של אמנים הם דבר נצרך מבחינה פרקטית (תקציבים, אוצרים וכו'), אבל המכנה המשותף של "דתיים" או "תיקון חברתי" אינו מצע איכותי  לפריצת דרך מהותית, באשר הוא מרדד את מנעד העולמות שתמות אלה יכולות להכיל. היא גם מדגישה שרצון לגשר או להעלים את המתח שבין יצירה אמנותית חופשית לעולם ההלכה, בלשונה:  "הקושי לפשר בין השנים,  כשההלכה אוסרת והיצירה דורשת" – הוא יסוד מפרה, ויצירה דתית המתעלמת מכך הופכת לא  פעם  לקלישאתית. בר-חמא עצמו אומר בעניין זה: "לדעתי, המפגשים הללו לא  מובילים לשום דבר"..

בולטת העובדה שלעומת רוח ההתאגדות  שקיימת  אצל הדור המבוגר יותר, אמנים צעירים בוגרי החינוך הדתי שסיימו את לימודיהם במוסדות הכלליים לאמנות בארץ (כמו  בצלאל והמדרשה) אינם מחפשים "חברותא" וקבוצת שייכות מגזרית, אלא יוצרים כחלק מהשיח הכללי ומציגים במוזיאונים ובגלריות.  לוריא עמדה על כך עוד במפגש הראשון של הקבוצה ב-2007. היא טענה ש"רואים פריחה נפלאה בשטח בלי שתתהווה מסגרת פורמלית ממסדית", ותהתה: "אולי מה שאנו מנסים ליצור באופן מלאכותי כבר קורה ממילא?"   למעשה, שנים של תצוגות ב"גלריה האחרת" לא הביאו לפריצה של היצירה מבית היוצר של הדתיים, וסביר להניח שכך יהיה גם גורלה של הגלריה במכללת ליפשיץ.    יתירה מכך,  היצירה המעניינת ביותר הפורצת מבית היוצר של החברה הדתית  היום אינה מגיעה מן המכללות הדתיות או על בסיס  התאגדויות מגזריות,  אלא נוצרת על ידי בוגרים דתיים של  בתי הספר המרכזיים לאמנות, ועל  בסיס יצירה אישית שאינה מזוהה עם התאגדות אמנותית זו או אחרת.
דומה כי  "דחיקת הקץ", המאפיינת את ההתאגדויות המגזריות סביב אמנות, למעשה חותרת תחת האג'נדה של בעלי העניין עצמם, דהיינו אלה הרוצים בהתהוות הזאת. הניסיון "לעלות בחומה" בטרם עת לא ימוטט אותה מן הסתם, אבל גם יזרז את ה"גאולה" המיוחלת.

שאלת אפשרות התפתחותה של אסכולה אמנותית דתית חדשה בישראל, מזכירה דברים שכתב האמן היהודי לסר אורי בשנת 1901: "ברגע שתהיה כמיהה ביהדות לאמנות יהודית, ימצאו גם הכוחות היוצרים".  מהפכה של ממש עדיין לא מתרחשת, אבל אין ספק  שתהליכים מעניינים רוחשים,  וכדרכם של תהלכי עומק, יש להם ענפים שונים ומתגלעות סביבם גם מחלוקות.

תודה לצחי מזומן ולאבישג רוזנברג שקראו  את המאמר וסייעו בעריכתו.

עוד על תערוכות בוגרים

יונתן אמיר: נפגעי ההפרדה – על תערוכה בוגרי המחלקה לאמנות בבצלאל
חיים דעואל לוסקי: חווית האמנות העכשווית – על תעורכת בוגרי המחלקה לאמנות בבצלאל
רונן אידלמן: השעמום כהיפוכה של השמרנות – על תערוכת בוגרי התואר השני בבצלאל
חיים דעואל לוסקי: חרשי התרבות החדשים – על תערוכת בוגרי התואר השני בבצלאל

הערות:
ר' אביגדור שנאן, מסכת אבות, פירוש ישראלי חדש, בית אבי חי, ירושלים, 2009, עמ' 5-4.
צופיה הירשפלד, "רקדי, ידך הלבישי", אתר ynet יהדות:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3738943,00.html

ר' רינה רוטלינגר-ריינר, עזות שבקדושה: תיאטרון נשים דתיות בישראל, ירושלים, 2007, עמ' 73–86. ור' עוד שלמה אבינר, "תיאטרון ויהדות", עיטורי כוהנים 157 (טבת תשנ"ח), עמ' 29–32.
נחום אבניאל, "בזכות נשים אמניות", אתר "כיפה":

http://www.kipa.co.il/tarbut/show.asp?id=33269

יואל שוורץ, מדריך תורני לאמנות, ירושלים, תשנ"ב, עמ' 18; 26. בדומה מהציבור החרדל"י, הרב אריאל טען שאסטטיקה לשמה אינה ערך יהודי. ר' רוטלינגר-ריינר, שם עמ' 83.
הנושא עלה במושבים שונים בכנס האמנויות של החינוך הדתי : "מאמנים ביצירה" שהתקיים ב-
20-21.8.08  בהיכל התרבות בפתח-תקווה.
זאת בעקבות אימוצו של הרב שג"ר את הפוסטמודרניזם כערך בפני עצמו, וכחלק משבירת הדיכוטומיות המקובלות שבין הדתי לחילוני. על-פי חזונו של הרב שג"ר, "האדם המאמין ייאלץ לסגל לעצמו מבט רציונלי ספקני, בלי לפגום באמונתו, והצד השני ייאלץ להסתגל  אל האדם המאמין לא כאל טיפוס פרימיטיבי אלא כבעל אופציה אמיתית לקיומנו בעולם". ר' שג"ר, כלים שבורים, תורה וציונות דתית בסביבה פוסטמודרנית, אפרת תשס"ד, עמ' 13–28. ור' עוד שם עמ'  45–55.
עוד ר' על כך רוטלינגר-ריינר, עמ' 70-69.
ר' פנינה גפן, "תוך כדי תנועה", שבת בשבתו, 1281 (פרשת פנחס, 2009).
יואב פרידמן, "תיאטרון אספקלריא חוגג עשור בפסטיבל", ynet יהדות:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3738666,00.html

ור' עוד רוטלינגר-ריינר, 60-53.
זאת, מחד, בשונה מהמקובל בעבר- למשל אצל אורי זוהר ופופיק ארנון, ומאידך, כחלק ממגמה עכשווית מתפתחת, לדוגמא אצל המוזיקאים  שולי רנד ואביתר בנאי .
גדעון עפרת הצביע בצדק על כך  ש"יותר מדי אמנים ישראלים טובים, 'התאדו' ונמחקו ממפת האמנות הישראלית מן הרגע בו גילו את קסם החזרה בתשובה". ר' גדעון עפרת, וושינגטון חוצה את הירדן, מבחר מאמרים 2008-1984, ירושלים תשס"ח, עמ' 207.
ר' נחום אבניאל, "בזכות נשים אמניות", אתר כיפה:

http://www.kipa.co.il/tarbut/show.asp?id=33269

למשל בעבודה "תשבוך לולו" של שושנה גבעון שהוצגה בתערוכה "מביעה אומר" (אוצר: אבנר בר חמא), שתוזכר בהמשך המאמר.
רות אברהמי,"  הצייר הרב טוביה כץ: אני חלוץ ובודד", ערןץ 7:

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/159082

ר' יואב פרידמן,   "עוד לבנה בחומה החרדית", ynet יהדות:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3743239,00.html

שם.
אבחנה מעניינת (אם כי כוללנית) בין אמנות העבר ליצירה העכשווית הציע לאחרונה האמן מנחם (מל) אלכסנברג.  אלכסנברג מבחין בין התשתית של נקודת מבט חד כיוונית באמנות העבר, לבין עיצובה של התבוננות מכמה  נקודות מבט חלופיות, שמגיעה למיצויה, לדבריו,  באמנות העכשווית הפוסט מודרנית. ר' מנחם (מל) אלכסנברג, אמנות דיאלוגית בעולם דיגיטלי, ירושלים תשס"ח.
בענף הדתי  התקיימו בעבר כמה תערוכות. למשל: "אמנים דתיים – 'ציור'", המקלט לאמנות, ירושלים 2006. ו"אדם-מה", מכללת אמן – רוממה ירושלים, 2008. חלק מהתערוכות  הללו  הוצגו  כ"תערוכת חרדים", אף שלמעשה  רבים מהאמנים שהציגו  בהם לא משתייכים לחברה החרדית.
נחמה גולן – אחת היוצרות הדתיות המרכזיות בשדה האמנות המקומי,  כתבה  לי: "חשוב בעיני להשתלב בשיח האמנות הכללי בכלל, ובתערוכות חוץ מגזריות בפרט". לדבריה, "אין מדור באמנות הנקרא אמנות מגזרית!  הצגתה וחשיפתה של אמנות בהקשר חברתי תַחום ומוגדר  רק מנציחה  את הדחייה  המאפיינת את ההתייחסות של שדה האמנות המקומית ליצירתם  של אמנים דתיים". גולן מוסיפה כי "יש הרבה יצירות אמנות שיוצריהן מתייחסים לתרבות ומסורת יהודית, וטוב להן בעיני שיוצגו  בחללי אמנות נטולי אורייטציה דתית וסמכות רבנית. זאת מכיוון ששילובה של אמנות יהודית במרחב השיח הכללי  מעשיר  הן את עולם האמנות הכללי  והן את השיח האמנותי-דתי ".
אחד הדוברים הבולטים בשיח זה  הוא  דרור  אידר.  ר'
דרור אידר, "שומרי הסף: על ה´הדרה´ והפוליטיזציה של האסתטי בשיח האמנות בישראל", פרוטוקולים 10 (2008):
bezalel.secured.co.il/zope/home/he/1220527665
כך, למשל, קבוצת האמניות הדתיות שהציגה באחרונה את התערוכה "נשות חיל" בגלריה אנטיאה – מקום לאמנות נשים בקול האשה, ירושלים  (מנהלת הפרויקט: נעמי טנהאוזר). האמניות  לא חשפו את המכנה המשותף הדתי שלהן. לטענתן, הסיבה לכך אינה פוליטית או פרקטית,  אלא פשוט כיוון שלא המצע הדתי הוא שאיגד אותם או אפיין את עבודתן.
מאז  נפטרה המבקרת ציפורה לוריא נסמכים בעלי אג'נדה זאת לא פעם על  דמותה. לעת עתה דומה שרב המרחק בין עשייתה, רוחה המדודה  ופתיחותה, לאסכולה מתהווה זו. לוריא בחרה בדרך שאינה לוחמנית  וכיוונה  להרחיב את השיח הקיים. היא קראה לקהילת האמנות, המזוהה בדרך-כלל עם השמאל הפוליטי, לרוויזיה ביחסה לאמנים עם אג'נדה פוליטית ודתית ימנית, ול"התנערות ממבט אידיאולוגי מצד אחד, ופיתוחו של מבט הומני חומל מצד שני". ר' ציפורה לוריא, "הדימוי הריק", ארץ אחרת 10 (מאי–יוני, 2002), עמ' 42.
עפרת, שם, עמ' 209.
שם.  באותו מאמר יוצר עפרת אבחנות בין איכות חילונית לנחשלות דתית  אפילו בתוך המכלול של יצירה של אמן דתי אחד. הוא טוען  שאפשר להבחין בין עבודות טובות שיצר אמן  דתי  מתוך  "דיבוב כוחות האופל"  לבין יצירות גרועות  שלו  – שנוצרו "עם הכיפה" (בפרפרזה על דבריו). ר' עפרת שם, עמ'  208-206.  דברים אלה מזכירים את הצהרתו של מריק שוורץ בתחילת המאה ה-20, ולפיהם האמן א. מ. ליליאן הוא "אמן כאשר אינו ציוני…". ר' בת-שבע גולדמן אידה, בקיעים במראה, תערוכת אמנים יהודים ברלין, 1907 (קטלוג התערוכה), מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2009, עמ' 12. דברים אלה מתחברים לתובנה בדבר "הפוליטיקה של  המבט".  בלא לכפור לגמרי באפשרות לביקורת שיפוטית ביחס לאמנות, נאמר רק שכשם שקשה היה למבקר אנטי-ציוני בעבר לראות ביצירה הציונית (המגויסת) יצירה איכותית וראויה, כך הבניית המבט מקשה מאוד על מבקר חילוני-במודע לראות ביצירה דתית-עכשווית אמנות טובה. באותו אופן נכונים  הדברים גם  ביחס למישור הפוליטי: לאנשי שמאל בארץ קשה מאוד לראות ביצירה שרוחה לאומית-ימנית איכות אמנותית ראויה.
בקרן עדי התחדד העניין בעקבות דברים שאמר הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) באחד ממפגשי האמנים  שמקיימת הקרן. לדברי כמה נוכחים במושב,  הרב  דיבר על כך שאמנים אינם ניחנים בהכרח באינטליגנציה או ידע  רב,  ועל כן הוא הציע להם להכפיף את עצמם בענווה  לרוח התורה. בעקבות דבריו קמה סערה בקרב המשתתפים ויוחד לעניין דיון נפרד ביום שלאחר מכן. דומה שעקב האירוע משתדלת הקרן להתרחק ככל האפשר מקישור ישיר ומשיוך לסקטור הדתי.
לא היתי נדרש לדיון בקבוצה זאת שהרי היא לא פעלה עדיין במישור  הציבורי, ועל כן – זוהי התגבשות שערכה הציבורי לא  ברור.עדיין,  אלא שיש לנו כאן עניין בתהליכים שמבנים את האמנות יותר מאשר בתוצריהם.  נוסף לכך  הקבוצה הגדירה את עצמה בעבר כבמת יוצר לתהליכים, ואפילו הזמינה  תלמידת תולדות האמנות שכתבה על הנושא עבודה כמטלת לימוד באוניברסיטה העברית. ר' על כך בהערה הבאה.
הדברים כאן נסמכים על עבודת תיעוד וניתוח שהגישה מורית שמשוני  לדר' גנית אנקורי במסגרת הקורס "אמנות פלסטינאית ואמנות ישראלית" באוני' העברית בירושלים, דצמבר 2007 .
נושא יוצא דופן בשיח עולה שם. נחמה גולן מספרת  על דיון שעלה שם בעקבות המחשבה על חללי התצוגה בעיר.  היו שקבעו נחרצות שיש חללים כגון בית האמנים בירושלים הפתוחים בשבת,  ועולה  בעיה  של הנאה מחילול שבת, ולכן אסור להציג בהם. גולן עצמה מספרת שכבר  לפני שנים בתחילת דרכה בסבך ההלכה החליטה שאינה עושה "שאלות רב" בעניני אמנות:  "אינני שליחה של הקב"ה לענייני הנהגות חילוניות, ואני מסתפקת בכך שהכניסה היא חינם ויצירתי לא נסחרת בשבת".
המפגש המקורי התארגן לאחר  ניסיון של  דהן (שלא צלח) להקים בית ספר גבוה לאמנות ברוח היהדות.
"ברחמאיזם"  הוא ביטוי חדש שעלה בתקופה האחרונה ביחס לקבוצות  מעין אלה.
מורית שמשוני, שם.
עובדה היא שעד היום אף אחת מהתצוגות במכללה, לא זכתה להיכלל  בשיח המרכזי של  הביקורת  האמנותית. אפילו בעיתונות הדתית ממעטים לכתוב  על הנעשה שם. נצרכה שערוריה במכללת ליפשיץ כדי להעלות את נושא התערוכה "גלו-יה" שם לכותרות.
כאן המקום להזכיר את השיח המזרחי שהוא  ענף  "דתי" נוסף של האמנות המקומית העכשווית. ענף זה מאתגר הן את השיח החילוני ההגמוני, והן את השיח הדתי שמבדל עצמו מההגמוניה החילונית. השיח היהודי- מזרחי מצליח ללכוד הכלאות מורכבות בין דת לחילוניות – ולא החלפה של אחת באחרת.  אמנון רז-קרקורצקין הדגים את האמור כשבחן את הביקורת שעלתה כנגד התערוכה של  יוסף ז'וזף דדון במוזיאון פתח-תקוה ב-2007. הביקורת שהוטחה כנגד התצוגה  מדגימה לטענתו "חרדה עמוקה המובילה להתלהמות". החרדה הזאת נובעת – בין השאר – מהאיום שמציב דדון בערערו על  ההבחנות המקובלות בין דתיות וחילוניות, בין יהדות ומזרחיות ובין אמנות ודת. ר' אמנון רז-קרקוצקין, "ציון: בין גילוי שכינה וגילוי הגר", הכיוון מזרח, כת-עת לתרבות וספרות, 17 (חורף תשס"ט, 2009-2008), עמ' 50-44.
לסר  אורי, "הרהורים על אמנות יהודית (מתוך רישומים ושיחות)", מובא בתרגום בתוך: בת-שבע גולדמן אידה, בקיעים במראה, תערוכת אמנים יהודים ברלין, 1907 (קטלוג התערוכה), מוזיאון תל-אביב לאמנות  2009, עמ' 10.