יוסף ווגנבך התגורר ברחוב רובינסון 105 בטורונטו, קנדה. היו לו מספר עיסוקים במהלך חייו, אולם בשנים האחרונות עבד כנהג משאית ולא יצא הרחק מתחומי העיר. אין כל נתונים רפואיים המעידים על מחלות, רגישות לתרופות או כל ליקוי אחר של אדם מבוגר, אך בגיל המתקדם 74 לקה ווגנבך לפתע באירוע מוחי שהביא לאשפוזו בבית החולים העירוני במקום מגוריו. מכיוון שבעקבות הפגיעה במוח נפגע מרכז הדיבור שלו, לא היה ניתן לברר פרטים לגביו. בעזרת תעודה שנמצאה בכיסיו ניסו עובדי הרווחה לאתר את כתובתו ואולי אף קרובי משפחה, אך לא נמצא לו קרוב בעולם. השכנים, שממילא מסוגרים בעולמם, ידעו לספר כי ראו אותו יוצע לעבודתו בבוקר השכם וחוזר לעת ערב, אך מעולם לא יצרו קשר ממשי עם האיש. זהותו של יוסף ווגנבך הייתה נשארת בגדר תעלומה אלמלא החליטו עובדי הרווחה להיכנס לביתו כדי לנסות ולברר פרטים נוספים. כאן חיכתה להם ההפתעה הגדולה. עם פתיחת הדלת נתגלו מבוא מפולש קצר, מיטה סתורה שעמדה מול מכשיר טלוויזיה ענק שאינו פועל כלל, ומעליו מכשיר קטן נוסף שעדין פעל. אולם ההפתעה האמיתית חיכתה בהמשך – כל חדרי הבית הקטנים היו עמוסים אלפי פסלים בגדלים שונים, שרטוטים מרהיבים בלתי גמורים וסקיצות לפסלים שעוד יבואו. הממצאים עוררו השתאות רבה. משימת המיון והתיעוד של הממצאים הוטלה על מנהל ארכיון העיר טורונטו. השמועה עברה מפה לאוזן ואנשים רבים ביקשו לראות את הפסלים המופלאים. איש לא התעניין חולה עצמו.

איתרע מזלי. מאחר והוזמנתי ע"י ידידו של ארכיבר העיר לשאת הרצאה בטורונטו, ניתנה לי הזכות להצטרף לסיור בביתו של יוסף ווגנבך האגדי. הביקור נקבע ליום שישי בשעה 14:30, ונמסר כי על המבקרים לבוא למקום השקט רק ברגע האחרון. בשער הבית חיכה לנו המדריך, שלא היה אלא הארכיבר עצמו, ובידו חלוקים לבנים שנועדו להגן על בגדינו מהאבק. הצילום נאסר בתכלית, אולם בשל ההכרות האישית עם המלווה הוסכם בשתיקה שאם אצלם לא יעורר הדבר כעס מוגזם.
הרושם הראשון שלי עם הכניסה לחדר היה של חדירה לפרטיות והצצה למסתורי נפשו של אדם מוזר שקשה לפענח את צפונותיו. כל חלל חדר המבוא היה עמוס בפסלים שבקעו מןהרצפה והגיעו עד לתקרה, כך שאי אפשר היה לדעת האם נוצרו מלמעלה כלפי מטה או להיפך. כל הפסלים נוצרו ביציקות גבס אפרורי שעמד בניגוד גמור לשתי תמונות נוף צבעונית וסטנדרטיות לחלוטין שנתלו מעל מיטתו של בעל הבית. בתחתית המסגרת נמצאו תמונות מהוהות ולא ברורות של קרובי משפחה, שצולמו קרוב לוודאי בשנת השלושים. מעניין לציין כי מאחר והדייר המשונה בנה קירות בכניסה לבית, כל עוד התגורר במקום נותרו כל האוצרות נסתרים מעיני המבקרים.

חימום הדירה הקטנה נעשה בעזרת תנור עצים גדול שניצב במה שהיה פעם הסלון ועתה שימש כחלל איחסון הדמויות, וכסא הפוך שכל אחת מרגליו מפוסלת בדמות חיה או אבר קטוע. על קיר המסדרון נתלתה מפה ענקית ומפורטת מאוד של גרמניה, ועליה סימון כפר הולדתו של האיש. הכפר היה לא רחוק מאושוויץ. יוזף לא היה יהודי והתגורר בגרמניה רק שנים מעטות. מעשיו בעת המלחמה וגורל משפחתו לא ידוע. בעזרת תצלומי אוויר הנמצאים באינטרנט ניתן היה לאכן את מקומו המדויק של כפר הולדתו של יוזף. כרופא חשדתי מיד כי מדובר באמן עיוור צבעים, אולם המדריך לא יכול היה לאשר את הדבר. ביקשתי לפגוש את האיש הזה, לראות אותו מקרוב ולנסות לדובב אותו או לפחות לענות על השאלה האם הוא אכן סובל מעיוורון צבעים, אולם הוברר לי מיד כי מר יוזף אינו מדבר ובשל צנעת הפרט שומרים על ביתו ועל הממצאים ואין מגלים את הכל לציבור. המדריך אף הוסיף כי העירייה מתלבטת בנושא בשל העובדה שהאמן הצליח כל חייו לשמור על אנונימיות ומי יודע אם אין חודרים לפרטיותו, לעולמו הפנימי ולמה שביקש והצליח להסתיר כל חייו. "אבל גם קפקא ביקש להשמיד את כתב ידו ולא עשו כרצונו”, אמרתי. איני יודע אם הנימוק נשמע מספיק משכנע למדריך, אולם הוא הסכים לפתוח עבורנו חדר נוסף שהכניסה אליו נעשית דרך דלת נסתרת. כאן כבר הרגשתי שמדובר במציצנות אמיתית. בחדר ניצבו שתי מיטות סמוכות זו אל זו. על שידה שעמדה לצד המיטות היו מכבנות השער, התמרוקים ושאר פריטים קטנים של אישה אלמונית. מיטתו של יוזף הייתה כמעט חמה ונדמה היה כי בזה הרגע הופרע ממנוחתו. במיטה המקבילה היתה מונחת בתנוחה שכיבה על הצד האשה, או האהובה, או מי יודע מה היא, שלא הייתה אלא פסל גבס.

ליד פתח החדר הזה ניצב סולם שבעזרתו ניתן לטפס אל עליית הגג. המדריך האיר את הדרך בפנס והורה לי להפעיל מתג חשמלי, להסתכל סביב ולתאר את שרואות עיני. המתג הפעיל נורה קטנה שהפיצה אור קלוש וחשפה דמות המורכבת מראש אשה וגוף של ארנבת, ודומה מאוד לשירטוטים שהוצגו בקומה התחתונה.
השאלות רבות – מי האיש, מה הביא אותו ליצור אמנות בעלת עוצמה רבה כל כך ולהסתיר את יצירותיו מעיני האנשים, האם העובדה שלא היה מפורסם ומעולם לא הציג עבודתו בפומבי משפיעה על ערכם המסחרי של הפסלים, ועוד. חשבתי כי מן הראוי להתייעץ עם ידידה פסיכולוגית המתמצאת בנבכי הנפש, ולקבל איזשהו פרופיל נפשי של האדם או דיאגנוזה שמראה כי היו דברים מעולם. מכיוון שלא הייתה כל תשובה טלפונית מירושלים, נשארתי עם החידה ועם התימהון על נפש האדם היוצרת ומחביאה, המנהלת חיים כפולים של נהג משאית המסתובב ברחובות העיר, ופועל כאמן יוצר בשובו הביתה למקדש מעט שלו, על תבניות הגבס המארחות לו לחברה בשעות הבדידות.
בתום הסיור החזרתי את החלוק הלבן, חתמתי בספר האורחים ובחברת הארכיבר וידידי הרופא נסענו למסעדה שכונתית קטנה כדי לסעוד ארוחת ערב בחברת ידידים נוספים. מקום הישיבה שלי נקבע לצד אישתו של הארכיבר – קנדית ממוצא גרמני בעלת מבטא כבד. הצגתי את עצמי וסיפרתי רבות על החוויה שזה עתה חוויתי, מתוך הנחה שכאשת הארכיבר ואמנית בפני עצמה, בוודאי ביקרה במקום, ראתה את הפסלים והתרשמה מעוצמת התגלית. אבל הגברת אמרה לי בקול שקט: אני יצרתי את הפסלים הללו. אין איש כזה, יוזף ווגנבך.

לא האמנתי. המשכתי לשאול שאלות על האיש ועל מחלתו – ואילו היא סיפרה כיצד בשלוש השנים האחרונות עבדה בבית הזה ברחוב רובינסון, בעזרת מענק מיוחד שקיבלה לצורך הכנת מיצג אמנותי של בריאת דמויות.

למחרת הגיע הדואל המסביר את הנושא והוא מובא כאן כלשונו .

Dear recent visitor to the Legacy of Joseph Wagenbach
Some of our visitors these days are being sent by friends or  neighbors, to visit the legacy of the infirm artist. Others are  drawn by reports of an art-installation, created by me. Every visitor  comes with their own story, background, and concepts. As I do  routinely, I am contacting you at this time with a postscript, to  confirm that Joseph Wagenbach's life-story is a fictional narrative,  set into three-dimensional reality. The initial phase of the project  was designed to permit the unfiltered experience of discovery; the  project is now being placed back into the art context from where it  originated. ??As visitors with such different perspectives on the site have mixed  over the last days I have noted a common theme among them: an  appreciation for the power of imagination whoever the author may be.  Indeed the question remains what it means to say Joseph is or is not  "real" in the face of the sculptures, and how reality is created  through the context we bring to its perception. ??In case you wish to learn more about the project, I can direct you to  its Web pages at ?  http://www.haeussler.ca/legacy ??On these pages we are bringing together supplementary material from  the narrative, as well as contributions to the discussion of the  project as it evolves.

Kind regards,
Herzlichst -