שלג באוגוסט

17 בספט', 2009 | מאת יואב שמואלי | קטגוריה: שוטף

"הינדה וייס מבינה, כאקסיומה, כמצע, כהנחת יסוד מנטלית בלתי ניתנת לערעור, שאנחנו לבד. בעולם, במשחק הזה. ושאין ולא יתקינו וו רעוע להתלות עליו". טקסט נלווה לתערוכת יחיד בגלריה טבי דרזדנר.

באתר "allmusic", המהימן, רשומות 526 גרסאות כיסוי ל – it's my party , יצירתם של ויינר-גולד-גלוק ג'ונ. מוזיקה היא קסם: אין כגרסת כיסוי מוצלחת של האמן האהוב עליך, העולה לא אחת על המקור; מהנדריקס ועד ב. פרי אין קצה לריבוי הדוגמאות. גם לאחרון כיסוי נפלא ומפתיע לסטאנדרט הזה, שהוא כנראה הפסקול היחיד לסרט הצלולואיד של הינדה וייס – המוסרת גרסה מקורית, מורכבת, אניגמטית, ומצמיתה למסיבה ולמשחק הדמעות שלה. שלה בלבד. מה שכה יפה ומאלף בעיני ביצירה של וייס הוא שהיא נצמדת מרחק זירו מלוא הגוף ובלפיתת ארבע גפיים לבסיס. לבסיסי. ליסודות. זו אינה רק הבחירה הטבעית כל כך בבית כזירת ההתרחשות (אך הקונפליקטואלית - ביתי הוא מבצרי? וגו'), זירה פורייה לאין שיעור, זירת המחזה, סט הצילומים, זירת הפשע…; אלא שוייס מבינה, כאקסיומה, כמצע, כהנחת יסוד מנטלית בלתי ניתנת לערעור, שאנחנו לבד. בעולם, במשחק הזה. ושאין ולא יתקינו וו רעוע להתלות עליו. היא דוחה, מסירה, משילה, מסרבת לכל סממן מן הבורגנות ואינה מאמינה בעליל בהבל הבורגני. ואם יש אמת, ויופי, קלושים וזמניים כשיהיו, הרי הם קיימים בבסיסי, במועט, בעני, במתפורר, אולי אף בנחשב בעיניך למכוער. לכן היא מפליאה לקושש פאר והדר ורוב-יופי מקש וגבבה, מפח ופך. בעמדה תרבותית זו היא קרובה קרבת אחיות לנפשו ולמחשבתו המרחיקה ראות ולכת של ז'אן ז'נה ולכתב התחרה שלו ב"מדונה של הפרחים"; הרבה יותר מאשר לריאליזם העיקש והארצי של פיטר פישלי ודיוויד וייס (אין קרבת דם!). עמדתה רומנטית; זו תקומתה ומחוז מפלטה וחפצה. וקשת מחוות המכחול שלה רחבה ומגוונת להפליא: מול ההקפדה הכמעט אימפרסיוניסטית בהרכבת דימויי הטבע-דומם, כראש החזיר על שידת מיטה, עומדות סיטואציות אפיות עכשוויות, במרכזן אוטופורטרט (ואין אחר), ולא תהיה זו סטייה מן ההיגיון אם ננדוד עד לקספר דוד פרידריך, לא בלי תחנה בדרך, אצל נשותיו הממתינות לשווא של אדוארד הופר. וייס משכה מהם את מקל השליחים. בקריאת ה help, אולי עבודת המפתח של סדרת התצלומים, יש מתשומת הלב הפרטנית ומן האפוס.

: הינדה וייס – Help, 2008

כפי שודאי כבר הבחנת, הרבה מאד אלמנטים – מן ההיסטוריה של החלד, התרבות, האמנות, ומן הכאן והעתה המתכנסים תחת מעגל אלומת פנס צהוב באלנבי – מקדיחים את התבשיל עליו טרחה וייס, כורעת מלוא שמלתה על הסיר. את זו אגב, היא מסירה לבלי שוב. לוייס, עם חסד – יחס מורכב לנשיותה. זה ניכר היטב בעדויות על הקיר: היא אישה בוגרת; אך אינה מבקשת להיות נשית ביותר; והיא אף נערה; ונער; היא פסל; פסל של אישה; פסל אישה-נער. ומשהסירה את בגדיה, חרצה: זו אישה ללא חת. מתוך הבסיס, הפשטות, האינטגריטי הרצחני של וייס - נשרו הבגדים. אין אפשרות אחרת. אינכם צריכים להיות גבר ונמלים בתחתוניו כדי להבין את הקריטיות, את נקודת הארכימדס, שהתצלום הזה קובע על המפה. אך ההסרה, זה בהיר כשלג באוגוסט, אינה רק גופנית: וייס מזמינה את הצופה למשש את רוך בטנה, כרופא המגשש לקראת בדיקה חודרנית. מן המפורסמות הוא שהבטן ובית החזה הם חורים שחורים ופעורים ברפואה; והרי לך – כוחה של וייס בדיוק בהצגת חולשתה.

זה רק גג מתפורר ודל, עינו על צומת אלנבי-שנקין; אך מזג האוויר, פקטור קריטי במלאכת הצילום, ושעת היום - מתחלפים כנפש אינטנסיבית, מיטלטלת; הצבעים, של זיקית משוכללת, ספרדיים (עירום ואדום מסעיר, סולם הבקבוקים וכתום מבעיר) ותל-אביביים, מורבידיים, אפורים; חללי וקירות הבית העירומים, מוארים ומוחשכים חליפות בהוראת במאי; וכמו עץ בטבור נוף – הגוף והפורטרט הכה אינסטרומנטליים של וייס; ועוד שלל רסיסים ופכים ופתיתים ופנינים… המתקינים תקרובות ואניטס זעירות, קסומות והדורות – נקניק מהשוק מאחורי הבית, רישום קו אור פנס ומצעי וכתונת ליל אמש.

קצה שובל מאלנבי וציון השנייה של גדי טאוב; וכלל לא הגג הלאומי של סיגלית לנדאו; בעיקר התבל הפרטי מאד של וייס המעורר הזדהות מטרידה. מאד. ואני שב וחושב על ז'נה ודמיונו הבלתי נלאה והממריא, ספון ב4 מטרים רבועים. לוייס יש בכל זאת חברים, ולא רק בפייסבוק.

: הינדה וייס – Ladder, 2008

: הינדה וייס – Satellite, 2008

אודות יואב שמואלי

יואב שמואלי הוא אמן.

פוסטים נוספים מאת יואב שמואלי

13 תגובות
הוספת תגובה »

שיר אלוני‏ ‏ 17 בספטמבר, 2009 15:14 :

http://www.mac-lyon.com/mac/sections/en/exhibitions/2009/alan_vega/

http://www.tomfruin.com/work07.html

שני לינקים לאמנים שאיכשהו קשורים
יואב שמואלי‏ ‏ 17 בספטמבר, 2009 21:02 :

שיר, תודה רבה, זה מאד מעניין. י. ש.
SanFran eyes‏ ‏ 22 בספטמבר, 2009 11:40 :

Hinda Weiss is an amazing Israeli artist
יעל‏ ‏ 22 בספטמבר, 2009 11:53 :

טקסט מקסים ושנון שהולך יחד עם איכויות התערוכה, תערוכה נפלאה.
בובי שלום‏ ‏ 22 בספטמבר, 2009 14:13 :

טכסט מצויין לתערוכה טובה ותודה לאתר מארב שקשוב לדרישות ציבור הקוראים
הנהגת‏ ‏ 22 בספטמבר, 2009 19:09 :

לא אוהב לקרוא אבל כותב יפה מאד
שרון רז‏ ‏ 23 בספטמבר, 2009 7:57 :

טקסט טוב, עבודות טובות, אמנית מסקרנת, תודה
דמיאן הירסט‏ ‏ 24 בספטמבר, 2009 11:38 :

יש ביקורת מעולה על התערוכה של הינדה בבלוג החדש – capitalfart.wordpress.com
איל‏ ‏ 30 בספטמבר, 2009 20:08 :

מה זה הטקסט הזה?
לא הבנתי, כאקסיומה, כמצע, כהנחת יסוד מנטלית בלתי ניתנת לערעור,…כלום!
יואב שמואלי, לך ללמוד עברית: קרוא וכתוב בסיסיים.
בובי שלום‏ ‏ 1 באוקטובר, 2009 22:50 :

בכל מקום בו מגיב זועם על הכותב יש עניין (לפחות רכילותי) ולשמחתנו איל הרים את הכפפה ומסר לי להנחתה
אז איל עד שמישהו כותב יפה ובעדינות מספר ומלמד אותנו ההדיוטות על עבודתה של האמנית המצויינת מגיע אתה וברגל גסה מועך אותו כבדל סיגריה בעמקי אלנבי לא רחוק מגרטה ובבה או איך שלא קוראים למקום הטוב הזה ולמעשה במעיכת הסיגריה אתה מזכיר לנו לקרוא שוב במאמר ולוודא שהוא באמת טוב ואכן בזכותך פעם שנייה שאני קורא למעשה שלישית כי גם קראתי חלק בפתיחה ושוב אני חושב על העבודות של הינדה ומה אני אגיד לך אחלה תערוכה עדינה צנועה וחזקה וגם המאמר
תודה
חריימה זרזיפי‏ ‏ 2 באוקטובר, 2009 9:28 :

עדינה -צנועה-אינטימית
בובי? נשמע כמו עוד תקליט משעמם של רונה קינן…
בובי שלום‏ ‏ 2 באוקטובר, 2009 9:47 :

כתבתי עדינה צנועה וזקה לא אינטימית למרות שהתוספת שלך נשמעת מתאימה לי גם כן
ובאשר לרונה קינן אז אני לא יודע לא שמעתי ממש ואני נוטה להסכים איתך
אתמול היה לי יום התאוששות ולכן הנחמדות המסויימת
בכל אופן אני לא חוזר בי כי חשבתי על זה מספיק ואני מדפדף את זה הלאה שבת שלום
איל‏ ‏ 5 באוקטובר, 2009 20:12 :

נו בובי שלום…
אם הצלחת לקרוא מה שיואב שמואלי לא(!) הצליח לכתוב, הרי שאתה גאון.
ברכותיי.