גם סהר רוקח, היא הקטנה, מבטיחה לנו בדין, דם, ויזע ודמעות. או אם לנסות באזימוט שכן, רוקח מדממת (ומזיעה ובוכה). מי שמכיר אותה יודע ומוקיר. דם וסת, ואש, ותשוקה, וארוס, ויופי, וזוהר, ואדום, וגופה. ואף ארץ, בעל-כורח: גם ישראל עודנה מדממת ומדממת.
אדום דם. אסוציאציות נוספות אינספור עולות מעצמן.
נדמה לי שהדבר החשוב ביותר לומר ולזכור על "שקיעה" לרוקח, היא שזו תערוכה של אישה. אישה צעירה. העבודות, הציורים והפסל, הם תמהיל של כוח ועוצמה (נשית) ועדינות (נשית). בראש מהדהדים אמנים גברים, רוברט לונגו והאפוס כולו, וגברים מעט פחות, גילברט וג'ורג המושחים את השמיים באדום מדמם ומרהיב בעבודות האיידס האלמותיות; והנה לפנינו, אישה. ודמים ולווייתנים. ים של דם וצללי לווייתנים מתים. אלא שתיאור הסנפירים המזדקרים, כשל ציפורניים משוחות בלק שחור אופנתי; ודימוי המשוט/נוצה, מתחלף במבעו: אלים או מלטף.
ציור והיסטוריה של ציור – רומנטיקה, וקו גרפי, וחומר ומונוכרום ומעטפת (משקרת?) של זוהר.
ולאישה הצעירה ביוגרפיה ועסק מאד לא סגור. זו כרוכה בים שאיננו מן האגדות, על אף שים הוא לעולם דימוי אגדי. לכן גם ים שכזה, אינו בלתי דרמטי. אדרבא, גם במנוחתו, יגלם דרמה, סערה. חיים, ילדות ואהבה ויופי וגעגוע ובדידות וסכנה ואלימות נוראה ומות.
הים-דם של רוקח בולע/פולט הכל, והכל לוקח למונחי סופיות. אדם ודם. סיפור הבריאה וגן העדן ומעט לאחריו, אדם ודם ורצח. משחר הבריאה, רע האדם מנעוריו וגו'. קלישאות וקלישאות והיכן שיש חיים – אדם ואדם, אדם וחיה, או חיה וחיה – זה ייגמר בדם.
באתר "allmusic", המהימן, רשומות 526 גרסאות כיסוי ל – it's my party , יצירתם של ויינר-גולד-גלוק ג'ונ. מוזיקה היא קסם: אין כגרסת כיסוי מוצלחת של האמן האהוב עליך, העולה לא אחת על המקור; מהנדריקס ועד ב. פרי אין קצה לריבוי הדוגמאות. גם לאחרון כיסוי נפלא ומפתיע לסטאנדרט הזה, שהוא כנראה הפסקול היחיד לסרט הצלולואיד של הינדה וייס – המוסרת גרסה מקורית, מורכבת, אניגמטית, ומצמיתה למסיבה ולמשחק הדמעות שלה. שלה בלבד. מה שכה יפה ומאלף בעיני ביצירה של וייס הוא שהיא נצמדת מרחק זירו מלוא הגוף ובלפיתת ארבע גפיים לבסיס. לבסיסי. ליסודות. זו אינה רק הבחירה הטבעית כל כך בבית כזירת ההתרחשות (אך הקונפליקטואלית - ביתי הוא מבצרי? וגו'), זירה פורייה לאין שיעור, זירת המחזה, סט הצילומים, זירת הפשע…; אלא שוייס מבינה, כאקסיומה, כמצע, כהנחת יסוד מנטלית בלתי ניתנת לערעור, שאנחנו לבד. בעולם, במשחק הזה. ושאין ולא יתקינו וו רעוע להתלות עליו. היא דוחה, מסירה, משילה, מסרבת לכל סממן מן הבורגנות ואינה מאמינה בעליל בהבל הבורגני. ואם יש אמת, ויופי, קלושים וזמניים כשיהיו, הרי הם קיימים בבסיסי, במועט, בעני, במתפורר, אולי אף בנחשב בעיניך למכוער. לכן היא מפליאה לקושש פאר והדר ורוב-יופי מקש וגבבה, מפח ופך. בעמדה תרבותית זו היא קרובה קרבת אחיות לנפשו ולמחשבתו המרחיקה ראות ולכת של ז'אן ז'נה ולכתב התחרה שלו ב"מדונה של הפרחים"; הרבה יותר מאשר לריאליזם העיקש והארצי של פיטר פישלי ודיוויד וייס (אין קרבת דם!). עמדתה רומנטית; זו תקומתה ומחוז מפלטה וחפצה. וקשת מחוות המכחול שלה רחבה ומגוונת להפליא: מול ההקפדה הכמעט אימפרסיוניסטית בהרכבת דימויי הטבע-דומם, כראש החזיר על שידת מיטה, עומדות סיטואציות אפיות עכשוויות, במרכזן אוטופורטרט (ואין אחר), ולא תהיה זו סטייה מן ההיגיון אם ננדוד עד לקספר דוד פרידריך, לא בלי תחנה בדרך, אצל נשותיו הממתינות לשווא של אדוארד הופר. וייס משכה מהם את מקל השליחים. בקריאת ה help, אולי עבודת המפתח של סדרת התצלומים, יש מתשומת הלב הפרטנית ומן האפוס.
הינדה וייס – Help, 2008
כפי שודאי כבר הבחנת, הרבה מאד אלמנטים – מן ההיסטוריה של החלד, התרבות, האמנות, ומן הכאן והעתה המתכנסים תחת מעגל אלומת פנס צהוב באלנבי – מקדיחים את התבשיל עליו טרחה וייס, כורעת מלוא שמלתה על הסיר. את זו אגב, היא מסירה לבלי שוב. לוייס, עם חסד – יחס מורכב לנשיותה. זה ניכר היטב בעדויות על הקיר: היא אישה בוגרת; אך אינה מבקשת להיות נשית ביותר; והיא אף נערה; ונער; היא פסל; פסל של אישה; פסל אישה-נער. ומשהסירה את בגדיה, חרצה: זו אישה ללא חת. מתוך הבסיס, הפשטות, האינטגריטי הרצחני של וייס - נשרו הבגדים. אין אפשרות אחרת. אינכם צריכים להיות גבר ונמלים בתחתוניו כדי להבין את הקריטיות, את נקודת הארכימדס, שהתצלום הזה קובע על המפה. אך ההסרה, זה בהיר כשלג באוגוסט, אינה רק גופנית: וייס מזמינה את הצופה למשש את רוך בטנה, כרופא המגשש לקראת בדיקה חודרנית. מן המפורסמות הוא שהבטן ובית החזה הם חורים שחורים ופעורים ברפואה; והרי לך – כוחה של וייס בדיוק בהצגת חולשתה.
זה רק גג מתפורר ודל, עינו על צומת אלנבי-שנקין; אך מזג האוויר, פקטור קריטי במלאכת הצילום, ושעת היום - מתחלפים כנפש אינטנסיבית, מיטלטלת; הצבעים, של זיקית משוכללת, ספרדיים (עירום ואדום מסעיר, סולם הבקבוקים וכתום מבעיר) ותל-אביביים, מורבידיים, אפורים; חללי וקירות הבית העירומים, מוארים ומוחשכים חליפות בהוראת במאי; וכמו עץ בטבור נוף – הגוף והפורטרט הכה אינסטרומנטליים של וייס; ועוד שלל רסיסים ופכים ופתיתים ופנינים… המתקינים תקרובות ואניטס זעירות, קסומות והדורות – נקניק מהשוק מאחורי הבית, רישום קו אור פנס ומצעי וכתונת ליל אמש.
קצה שובל מאלנבי וציון השנייה של גדי טאוב; וכלל לא הגג הלאומי של סיגלית לנדאו; בעיקר התבל הפרטי מאד של וייס המעורר הזדהות מטרידה. מאד. ואני שב וחושב על ז'נה ודמיונו הבלתי נלאה והממריא, ספון ב4 מטרים רבועים. לוייס יש בכל זאת חברים, ולא רק בפייסבוק.
