מפלצתיות בע"מ
14 בדצמ', 2009 | מאת יונתן אמיר | קטגוריה: שוטףהיקף התצוגה בתערוכה "הגזמה פראית" במוזיאון חיפה מעיב על איכותה ורצינותה, שכן היא מחמיצה את ההזדמנות לברר ולומר דבר מה קונקרטי על המציאות היוצרת מסה גדולה כל-כך של עבודות גרוטסקיות כאלו.
מוזיאון חיפה אינו הראשון לעסוק בנושא. בשלהי שנות התשעים הוצגה בגלריה של אספן האמנות ואיל הפרסום הבריטי צ'ארלס סאצ'י תערוכה בשם "הריאליזם הנוירוטי החדש", שהמשיכה את הקו שהוצג בתערוכה המפורסמת "הסנסציונים" ורבים ממשתתפיה, ביניהם כוכבים בינלאומיים כרון מיואק, ססיל בראון ומרטין מלוני, היו יכולים להשתלב היטב בתערוכה החיפאית (וסביר להניח שגם השפיעו על האמנים הישראלים הצעירים). אולם ככל הידוע לי, הנושא מעולם לא נידון ברצינות בישראל, ובוודאי שלא ברמה מוזיאלית. "הגזמה פראית" מוצגת לא רחוק ממוזיאון המדע בחיפה, שם מוצגת התערוכה "עולמות הגוף", הכוללת גוויות חנוטות המוצגות לראווה בשילוב מדהים של קיטש מעורב ביומרות חינוכיות. בין אם הפעילות המשותפת של שני המוזיאונים נוצרה בסמיכות מקרים ובין אם באופן מתואם, אין ספק שעצם הצגת שתי תערוכות בסדר גודל שכזה מעידה על מידת הרלוונטיות של הנושא.
ציור של גבי נתן
המונח גרוטסק נולד מן המילה גרוטו – מערה, בלטינית. מקורו בציורי מערות שהתגלו בתקופת הרנסנס בחפירות ארכיאולוגיות במרתפי אחד מארמונותיו של הקיסר הרומי נירון. הציורים, שכללו מראות פנטסטיים כמינוטאורים וקנטאורים (בני אדם עם ראש חיה וחיות עם ראשי אדם), נימפות ועוד, כונו גרוטסקיים, זוהו עם אפילה, חושניות, כאוס ואימה המהולים במסתורין. מאז נתפס המושג גרוטסקי כמושג פארודי – כהגזמה לצורך הגחכה, ושימש אמנים רבים שביקשו לתאר בביקורתיות את החברה והדמויות הסובבות אותם, מליאונרדו דה-וינצ'י, עבור דרך פרנסיסקו דה-גויה, שתחריט מסדרת "זוועות המלחמה" המפורסמת שיצר מוצג בתערוכה, אוטו דיקס, שדיוקנאות שצייר בתקופת רפובליקת ויימאר בגרמניה מתארים בחריפות את השבר והריקבון שפשו בחברה הגרמנית באותה תקופה, וכמעט חוזים מראש את תהומות המפלצתיות שאליהם תצלול אומה זו עשר שנים מאוחר יותר, וכלה בג'ף קונס האמריקאי, שפסליו מלעיגים את תרבות הצריכה והמדיה וחוגגים אותה בעת ובעונה אחת.
ב"הגזמה פראית" מחולק הגרוטסקי לשניים. חלקה הראשון של התערוכה כולל עבודות פארודיות, קומיות ומגוחכות במתכוון, הקשורות במשמעות המקורית של המושג, ואילו חלקה השני כולל עבודות טראגיות ולא מצחיקות כלל. כל העבודות עוסקות בגוף הפגום, ואין ספק שהיקף התצוגה מרשים למדי. גם מי ששוטט בשנים האחרונות בתערוכות בוגרים ובגלריות צעירות ומכיר את הנעשה בציור הישראלי העכשווי, אינו יכול שלא להשתאות לנוכח היקף העיסוק האינטנסיבי בבשרי, במעוות ובמבותר, במה שלפעמים יצרי ולפעמים ספק אנושי, ונפרש בתערוכה. אמנים כאסי משולם, שי עיד אלוני, שירה זלוור, רועי חפץ, עפרי כנעני, האמן ההולנדי ארווין אולף ואחרים, מוצגים כאן במיטבם, ונראה שעבודותיהם, שמעולם לא הוצגו יחד בצורה כזו, זוכות לחברה הולמת המציבה אותן בהקשר מסויים וראוי. אולם למרות שיש ב"הגזמה פראית" עבודות יפות רבות, התערוכה לוקה במחלת "תפסת מרובה לא תפסת" שמאפיינת תערוכות חתך מוזיאליות רבות. בדומה לרבות מן התערוכות שהוצגו במוזיאון חיפה בשנים האחרונות, גם "הגזמה פראית" שומרת על מראה עכשווי מאד, סקסי, מזמין, בינלאומי במראהו, ולא מאד מעמיק.
גליה פסטרנק - ציור
כאמור, היקף התצוגה מעיב על איכותה ורצינותה. נדמה שדווקא הניסיון להציג פנים כה רבות של הנושא עומד בעוכריה, שכן היא מחמיצה את ההזדמנות לברר ולומר דבר מה קונקרטי על המציאות היוצרת מסה גדולה כל-כך של עבודות גרוטסקיות כאלו. אין דבר וחצי דבר בין עדה עובדיה – אמנית לא מוכרת שמשתתפת בתערוכה, וציוריה חורכים את בטנו של הצופה – לבין הפארודיות הלא מצחיקות של זויה צ'רקסקי, המוצגות לצידם. אין גם כל קשר בין הרקוויאמים המצויירים של אורן אליאב וגופי הפלסטלינה הנוזליים בעבודות הוידיאו של אליסון שולניק, לסאדו-מאזו האסתטיציסטי בציוריה של מיכל יניב, לדוגמא. כך, במקום לצמצם את רשימת האמנים הארוכה במטרה לבחון מה טיבה של אמנות הגוף הנוירוטית והמדממת ומה היא אומרת על התרבות שממנה באה, מציגה התערוכה רשימת מלאי.
האם יש היבט מקומי בגרוטסקיות הישראלית, או שהיא רק ממשיכה מגמה בינלאומית (כפי שניתן לראות, למשל, בסדרות אמריקאיות שנוצרו בשנים האחרונות, כמו "דקסטר" ו"דם אמיתי"); מה גורם להופעתו הפתאומית של הגוף הגרוטסקי בעשור האחרון, ומה אומרים הבדלי ההתייחסות התהומיים אליו? שאלות אלו נותרות ללא מענה בתערוכה העורמת ממצאים על השולחן אך מוותרת על ניתוחם. כך עולה שגרוטסקי הוא ככה וגם ככה וגם ככה וגם ככה, הוא טראגי ומצחיק, שטחי ומעמיק, קליל ורציני, כבד או עצבני. אך כשהכל גרוטסקי – שום דבר אינו גרוטסקי.
תערוכה שמוגדרת מראש על ידי יוצרה כ"גרוטסקית" ,באה להעיד על עצמה ולסתום כל פרשנות ניואנסית אחרת ברמת התיזה,אם יש כזו בכלל.
זה כמו מישהו שיגיד על עצמו "אני אמן משוגע לאללה"
העוקץ והסכנה הפוטנציאלים מתקהים ונותרת רק פוזה לא מקורית במיוחד.
תמי פריימן המשיכה את העבודה על הנושא הנ"ל ביחד עם הסטודנטיות לאוצרות בינלאומית בקלישר, ותוצאות המאמץ הזה מוצגות בתערוכה "בשר ודם" במרכז לאמנות עכשווית. שם צומצם העיסוק בגרוטסקי לעיסוק במגעיל – או בזות בכינויו האקדמי (אליבא דה קריסטבה ומושג האבג'קט). בעיני, התערוכה בקלישר מצומצמת מדי וממוקדת מדי עד כדי מחנק אינטלקטואלי (האם בזות שווה רק פרש?) וחד-צדדיות, ויתכן שיש למצוא את האיזון הנכון בין מה שקורה בחיפה למה שקורה בקלישר – יותר חקירה וטיפול במשתמע מן הגרוטסקי/בזוי, ועבודה מעבר לנוכחות החזותית המיידית שגורמת לצופה פשוט חוויה של גועל ולרצות להקיא. אם יש לבזות בכלל ערך בדיון התרבותי בימינו, אזי, יש לקחת זאת למחוזות החברתיים ופוליטיים, ולבדוק כיצד אפקט הבזוי מביא להדרתן של קבוצות שונות מלהיות שותפות בשיח החברתי/תרבותי/פוליטי כיום. הסתפקות בבשר, דם ופרש חוזרת בסיכומו של דבר לדיון המיידי, שלא מתרומם הרבה מעבר למימד האלגורי שלו, במקרה הטוב.
קשה לקבל את דעתו של הכותב.
אחד מתפקידיהן של תערוכות במוזיאונים שהם מוסדות ציבוריים יכול להיות, וכדאי שיהיה – הצבעה על מגמות באמנות.זו המקומית, ואם ניתן – גם בזיקה לבינלאומית. כדי לעשות זאת יש לזהות את המגמה, ללנסות להגדירה ולבחור עבודות מייצגות איכותיות ורבות פנים ככל האפשר, בתחום ההגדרה או קרוב אליה. לטעמי – זה בדיוק מה שקורה בתערוכה "הגזמה פראית" המחוזקת בתערוכות קטנות ממדים, שרובן מעוררות עניין הן בבחירה והן בהצבה.
הפרשנות החברתית אותה מחפש הכותב היא אופציה, אבל אינה הכרח במסגרת התערוכה או הקטלוג. אופציה האחרת, ואולי המועדפת, היא שהתערוכה תהווה פתיח לשיח רחב היקף ורב כיווני, המנסה להבין את מקורותיה החברתיים-פוליטיים של התופעה המיוצגת ואולי לנסות להבין מה היא מטרימה (למרות שזה קשה הרבה יותר. כולנו מומחי הבדיעבד). לטעמי מוצגת בתערוכה המרתקת, המצחיקה לעתים, ותופסת אותך בגרון ובקרביים לעתים בסיס מצויין לפעולתם המחקרית והמחשבתית של הוגים וחוקרים מתחומים שונים שיצביעו על ההקשרים.
לטעמי – תערוכה מצויינת. דגם נכון ולוואי וירבו כמוה (וגם אחרות).
מזדהה עם מילות הכותב, יותר מכך גם תערוכת הגרוטסק ואלה שלפניה מאופיינות בחזות אוניפורמית, במבט כולל דומה שלא עשרה או עשרים אמניות ואמנים מציגים שם אלא אמן אחד. באשר לאמירה שהתערוכה מהווה פתיח לשיח רחב היקף וכד' הררי מילים נכתבו על מקורותיה החברתיים-פוליטיים של התופעה (באמנות הפלסטית, הקולנוע המוסיקה…), ועל כן אין זו דרישה מוגזמת לנסות לפחות להבין את הקשר בין התופעה למקום שלנו, הידהוד של פוזה מיובאת? חפירת עומק? …..