קרוב לבית, רצוי מתחת לעץ

24 בנוב', 2009 | מאת יונתן אמיר | קטגוריה: שוטף

"אני מחפש דרמות קטנות" אומר הצייר מאיר אפלפלד. "יוצא החוצה, אבל נשאר באזור הבית". בראיון ארכיוני העולה מחדש לרגל תערוכה בבית האמנים בירושלים, מדבר אפלפלד על מוזיקה, פסיכולוגיה, סודות ומערכות יחסים (בציור)

חמש אחר-הצהריים, שבת. דירתו של הצייר מאיר אפלפלד, שמשקיפה על גגות שכונת קטמון בירושלים, שקועה בדמדומים. בחוץ כבר חשוך, ובפנים דולק רק אור פינתי קטן, שמתקשה להאיר את החדר האפלולי. כמו ציירים רבים גם אפלפלד אוהב אור יום, וכשזה מגיע לציור, מעדיף פחות אור. "כשאני יוצא החוצה לרשום אני תמיד מחפש מקומות מתחת לעץ", הוא מספר. "אור עמום נותן תחושת חלל טובה יותר. אור חזק או אור של פלואורסצנט משטיחים את התמונה".

אפלפלד, 40, הוא אדם גבוה ומזוקן, רהוט ונעים הליכות. שפת גופו מעודנת ושקטה, ורק עיניו הגדולות והבורקות – גם בחושך – רומזות על עוצמת המאבקים שמתחוללים בציוריו. בימים אלה הוא מציג בבית האמנים בירושלים מבחר ציורי טבע דומם ונוף שצוירו בשכונת מגוריו. "העניין שלי בציורי נוף בירושלים נובע מהעובדה שזהו נוף מוכר לי, שיש לי יחס אינטימי כלפיו", הוא מספר. "יש בינינו משקעים שהופכים את תהליך הציור להרפתקה".
זה מפתיע, משום שנראה שהאובייקט שלך הופך לחוויה מופשטת.
ההתבוננות מופשטת, אבל התחושה לא. ציור נוף מתחיל כשאני יוצא לטיול בשכונה ומגלה פינה מוכרת שנראית פתאום באור חדש מסיבות כמו צבע מיוחד, דמיון לציור אחר שאני מכיר וכמובן האור. אני רושם את הסצינה, וחוזר לסטודיו כדי לצייר על-פי הרישום. יש לי אמפתיה כלפי הדימויים. בבתים שאני מצייר גרים אנשים, וגם אם אני לא נכנס לפרטים ומצייר אותם, אני עדיין מרגיש את הנוכחות האנושית שלהם בציור. יש ז'אנר של ציורי נוף שאפשר לקרוא לו ציור של תייר – ציור שמשקף התפעמות ממקום לא מוכר, כמו אדם שרואה לראשונה הרים, ים או מדבר. אצלי זה עובד אחרת. אני מחפש דרמות קטנות – יוצא החוצה, אבל נשאר באזור הבית. מקומות חדשים גורמים לי להיכנס למצב שכולי עיניים, ואני לא רוצה להיות כולי עיניים.
אבל אתה צייר.
אני רוצה להכיר את מה שאני מצייר. תחושת אינטימיות ומטען רגשי הופכים את הדיאלוג ביני ובין האובייקט המצויר מדיאלוג חיצוני להתבוננות פנימית.

מאיר אפלפלד - טבע דומם, 2008. שמן על בד

מאיר אפלפלד - טבע דומם, 2008. שמן על בד

לפעמים אין קליק

בניגוד לציורי הנוף של אפלפלד, שכמו מנסים לרכך את האור המסמא שבחוץ, ציורי הטבע דומם נוצרו בסטודיו עם תאורה רכה ועמומה. האם גם בציורי הטבע הדומם, שנוצרו בחדר מבודד, יש נוכחות אנושית? "טבע דומם קשור במרחב של הבית או הסטודיו", משיב אפלפלד. "במרחב הזה יש יחס בין חפצים, וזה קצת דומה ליחס בין בני-אדם. לפעמים על פניו החפצים נראים מעניינים, אבל בסוף זה לא מסתדר בציור. בדיוק כמו כשאתה פוגש אדם שנראה טיפוס מעניין ובסוף לא מוצא איתו שפה משותפת. הרבה פעמים קורה שאני מתחיל משהו והציור נכשל, ההתבוננות שלי נשארת חיצונית בלבד. שוב, זה כמו עם בני-אדם. אתה אף פעם לא יכול לדעת מראש. בהתחלה אתה מגשש, בודק, אבל לפעמים כל הנסיונות הללו לא עובדים. אין קליק".
אתה מדבר על נוכחות אנושית ועל בני-אדם, אבל לא מצייר פורטרטים.
אני אגיע אל הפורטרט יום אחד, אבל כרגע נראה לי שאני לא מצייר פורטרט בגלל שהעניין שלי בציור נובע מהיחסים בין עצמים, ולא מהעצמים עצמם. גם בציורי הטבע דומם אני לא עוסק באובייקט אחד, אלא בכמה אובייקטים שיוצרים אינטרקציה. בפורטרט אתה מבודד אובייקט אחד. אין מערכת יחסים.
מה היחס בין הרישום, שנעשה בחוץ, ובין הציור, שנעשה בפנים?
הרישום צריך לספק לי מצד אחד מספיק אינפורמציה, ומצד שני גם מטען רגשי מעורר. אם יש בו יותר מדי מהאחד ופחות מדי מהאחר, זה עלול לפגוע באיזון שמאפשר לי לצייר על פיו. בציור נוף הרישום הוא מתווך מאוד חשוב, משום שהוא הקשר היחיד שיש בין העבודה בסטודיו ובין הנוף בחוץ. נוצר כאן דיאלוג מאוד עדין. לפעמים הציור לוקח למקום עצמאי, ולפעמים דווקא החוויה שעברתי בחוץ מכתיבה את ההתפתחויות.

מאיר אפלפלד - טבע דומם, 2008. שמן על בד

מאיר אפלפלד - טבע דומם, 2008. שמן על בד

להיאבק בחפץ ולהיכשל

את דרכו האמנותית התחיל אפלפלד דווקא בלימודי נגינה בכינור, ורק לאחר שהשתחרר מהצבא החליט ללמוד ציור. הוא נסע ללונדון, "מקום שידעתי שייתן לי לרשום מודל ולצייר במשך שעות", ולמד אצל הציירים פרנק אאורבך, ג'וזף קוסוף ואיאן יוגלואו. לדבריו, להכשרה המוזיקלית המוקדמת יש תפקיד מרכזי בעבודתו כצייר. "אני חושב שאם יש משהו שמאחד את היצירה, זהו האלמנט המוזיקלי שלה. הדבר החשוב ביותר למוזיקאי הוא היכולת לשמור על מומנטום, על קשר בין ההתחלה ובין הסוף. את הלגאטו הזה אני רוצה להרגיש גם בעשייה של הציור _ למצוא רגש שיאחד את הציור לכדי דבר שלם ולא פרגמנטרי. אלמנט מוזיקלי נוסף בציור הוא הריתמוס המיוחד של המכחול. במהלך העבודה יש רגעים שהיד בשליטה, ורגעים שהיד לוקחת שליטה. זה מהלך עדין שדורש ממך לשמור על איזון בין כמה אתה מוכן לשחרר את התנועה וכמה אתה מתעקש לשמור עליה".
זו מלחמה?

זה קרב מתיש, אפילו במובן הפיזי. זה מפתיע בכל פעם מחדש איך אפשר להיאבק בחפץ כזה או אחר במשך ימים ולהיכשל. לא להצליח לפצח את הציור, להרכיב אותו. מהבחינה הזו, כל מה שלמדתי ועשיתי עד כה הופך לא רלבנטי.
כיצד משפיעות המלחמות שבחוץ על המלחמות שבפנים?
אני לא מאמין באמנות כתרגום אילוסטרטיבי של המציאות, אבל אני חי את ההוויה המקומית, והדברים שקורים כאן מחלחלים פנימה. לשמחתי זה לא משתק אותי. זה גם עניין של ניסיון, שמלמד אותך לפעול למרות מה שקורה מסביבך.

בשנים האחרונות פורח בארץ העיסוק האמנותי בחוויית בני הדור השני לשואה. אביך, הסופר אהרון אפלפלד, הוא נציג מפורסם של הדור הראשון. איך אתה מרגיש ביחס לנושא?
מה שצורם במושג כמו "דור שני" הוא ההכללה שלו, שמתעלמת מהעובדה שמדובר בניסיון אינדיבידואלי. ההכללה שאולה מתחום הפסיכולוגיה, וכאמן יש לי הרבה השגות על האופן שבו הפסיכולוגיה פגעה באלמנט הסוד שצריך להתקיים באמנות. הפסיכולוגיה רידדה את ההוויה שלנו בעולם כי היא מעוניינת להגדיר ולהבין תופעות עם מעמקים שקשה להגדיר. אז כן, אבי עבר את השואה, אבל זה נדבך סמוי שאני לא מעוניין לתת לו אילוסטרציה. דברים מהותיים בסדר גודל כזה מחלחלים אל התת-מודע. הם הופכים ליסוד כל-כך בסיסי בקיום שלך, עד שאתה לא קם בבוקר על כך ושואל שאלות, בדיוק כמו שאתה לא שואל את עצמך אם יש לך ידיים או רגליים.
כיצד אתה מבין את היחס בין אמנות לאירועים היסטוריים?
זה פרובלמטי. בעבר האמן השתתף בקולקטיב בצורה אורגנית, ולכן יכול היה לתת ביטוי לדברים כאלה. אבל האמנות של ימינו עוברת דרך הפריזמה של האינדיבידואל. הוא חי אמנם בתוך העם, אך להפוך את זה לנושא? זה קשה. מה שעבד באמנות המצרית, האשורית או הנוצרית לא יכול להתקיים עוד. כשקרו דברים כאלה במאה העשרים נוצרה אמנות מגויסת עם נופך מלאכותי.

מאיר אפלפלד - מראה מחלון הסטודיו, 2009. שמן על בד

מאיר אפלפלד - מראה מחלון הסטודיו, 2009. שמן על בד

מאיר אפלפלד – ציורים
אוצרת: אמילי בילסקי
בית האמנים בירושלים (נעילה: 5.12.2009)

הראיון פורסם לראשונה בעיתון העיר, דצמבר 2005

אודות יונתן אמיר

כותב על אמנות ועורך שותף במארב.

8 תגובות
הוספת תגובה »

  1. בעיני עוד קיטשראי מנייריסט וריאקציונר,לא פחות ולא יותר מהסחורה שמוצגת כרגע במוזיאון ת"א (קרמר, גרשוני,וצייר העמק) במסווה של "רצינות" "הגותיות" "מחקריות" "פנים אמנותיות" ולא לזכותו שבת זוגו היא (או היתה) לזמן מה המבקרת המהוללת ס. שפי.

  2. מענין איזה אמנים ישראלים אתה כן מעריך.

  3. אהבתי מאד את "מראה מחלון הסטודיו" ואת הטבע דומם הראשון.

    ליוסף "קיטשראי מנייריסט וריאקציונר" נשמע קצת ארכאי לא? אנו לא בשנות החמישים למאה הקודמת.

  4. תגובה 1# אתה חתיכת זבל !

  5. הם אולי זבל, ואולי את אבל לא אני.
    זו לא אמנות ,אלו משחקים בקראפטיות יד שניה שלישית-רביעית-חמישית.
    וגם בתחומים האלה יש טובים מהם.

  6. חווה: "קיטשראי מנייריסט וריאקציונר" רלבנטים כל עוד הארכאיות של שנות החמישים מקבלים ביטוי "אמנותי" בימינו

  7. הציורים שלך נפלאים בעיני, אכן אתה מצליח ליצור מארג מקסים בין צורות וצבעים בעבודה, אהבתי מאוד ונהנתי לקרא גם את הספרים הנהדרים שאביך כתב. אני המומה מתגובות מרושעות שנכתבו לך אני ממליצה לך להתעלם מהם לחלוטין.

  8. בשביל מה כל הקווים המיותרים והמריחות היהירות בצדדים? מכירה את יצירתו שנים ועדיין תוהה מה נפקא מינה מכל הציירים הנחמדים שנאבקים על חללי תצוגה להשכרה.

הוספת תגובה