אני רוצה לספר לכם על הפעם הראשונה שגרי הזמין אותנו אליו הביתה. שמנו פעמינו ירושלימה, אני והקטנה. חשבנו על טיול בקונספט הידוע: עיר עתיקה + חומוס. אחרי שיטוט בחנויות ללכידת תיירים, בהייה בכדי חרס עקומים וניגוב, הגענו שבעים וטובי לב ל"בית הלבן" של גרי. דירה מבריקה ומצוחצחת, מינימליסטית אבל חמה, ממש כמו בעל הבית (חוץ מהמינימליזם). אם חשבתם שאתם יודעים משהו על פתיחת שולחן ועל אירוח, טעיתם ובגדול. הג'ינג'י החייכן בטי-שירט וג'ינס תקף אותנו במגשים עמוסים בעגבניות שרי חתוכות, מקושטות בעלי בזיליקום ונענע, אליפסות של בגטים, גבינות, מנגו, משולשי אבטיח ועוגיות שוקולד. אמרתי כבר שבאנו מפוצצים? אחרי הפסקת תה וקפה עם ביסקוויט קטן במרפסת, אנחנו הולכים לחדר השינה שלו, הוא פותח ארון תמים למראה ואני מאבד את כושר הדיבור לדקות ארוכות. בתוך הארון נחות להן, צפופות, בסדר מופתי, מאות תיקיות פלסטיק שחורות, מעוטרות כתב צפוף, בכל אחת עשרות יצירות, מסודרות כמו חיילים, אוצר של עשרות שנות יצירה פורה. ארונית תחמושת גדושה מאות עטים וטושים בשחור ואדום, בקבוקי טיפקס רבים מספור, עשרות פנקסים ואלפי ניירות. וכל בית החרושת הזה פועל משולחן עץ קטן (100/70), הניצב בפינת האוכל.

גרי, למה העיסוק בספרים?
לקח לי הרבה זמן להבין למה. אני מודע לעובדה שזה הכרח. אני עובד הרבה, על הרבה דפים ומעטים מהם נקיים או חלקים. על פי רוב דפים מתוך ספרים כרוכים, יד שנייה. זה צורך, התחברות עם דברים מהעבר. במשך השנים גיליתי שיש משמעות גם לשם, לתוכן, להקדשות. בדרך כלל דברים ישנים, סגנון, יותר ויותר ספרי תולדות האמנות, הרבה פעמים שחור ולבן ואפשר לראות עליהם את כל סימני הזמן, עקבות הזיכרון.
ואתה מעלים את כולם …
זה מעין מעבר של אנרגיה, סינרגיה, התחברות. אני אף פעם לא לוקח ספר נדיר, יחיד במינו, אני לא אקח את התנ"ך של גוטנברג. זה תמיד ספרים שמופיעים במהדורות גדולות, סוג של התחברות למשהו שקיים ושמאד נוגע לליבי. האספקט של ההריסה, של המחיקה הפריע לי במשך זמן רב, אבל זה אולי שלב הכרחי בתהליך.
המחיקה הזאת מייחדת אותך ומופיעה כמעט בכל עבודה שלך שאני מכיר. ראיתי כמה יצירות שלך במהלך העבודה, עוד לפני שאתה מתחיל בכלל לצייר, אתה מוחק את הדפים לגמרי, אם בטיפקס, במדבקה או בכתב כלשהו.
זה נובע מתוך כורח אמיתי ועמוק ולא מתוך מודעות לתדמית או מיתוג.
שמתי לב לשימוש שלך בבועיות דיבור. אתה יוצר אותן ומותיר אותן ריקות. מדוע?
את המשמעות המדויקת אני לא ממש יודע, אני רק יכול לשער, כי זה דבר שחוזר ועדיין עובר טרנספורמציה. זה מתייחס לעניין של אמירה (STATEMENT). העבודות שלי הן אנטיתזה לאמירות, אנטיתזה לסטייטמנט. רוב העבודה שלי היא בסדרות, דברים שמוסיפים עוד פיסה, זה יוצר אולי איזושהי ציפייה למשמעות, לסינתזה, לתזה, לאמירה. אבל בסופו של דבר אין לי משהו מיוחד לומר. לדעתי, באופן בסיסי אנשים לא מבינים, לא אומרים בסוף: הבנתי את הפרינציפ. הרבה קשור לתחושות גופניות, לרגשות שמיתרגמות לתחושות גופניות ולהיפך. תיעוד התחושות והרגשות הם הפואנטה. אם אתה מסתכל על הבועות אתה רואה שהן צורות ביו-מורפיות ואם להסתמך על יונג (Karl jung), הרי שהן מרמזות על איברים פנימיים הקשורים ברבייה, ולרחם בייחוד. לאחרונה אני עובד עם בועות שקשורות בקווים/שפיצים שנכנסים אל מתחת לפני העור, האיום הזה הוא חלק חשוב מהעבודה שלי.
אתה עושה שימוש בטקסטים רבים אבל קשה לקרוא אותם. האם יש להם משמעות והאם חשוב לך שאנשים יבינו אותם או שאתה משתמש בהם רק כחלק מהמכלול הויזואלי?
די מביך אותי כשאנשים מנסים לקרוא את הטקסטים כי אין בהם משמעות לאדם אחר. למרות שאני שם לב במשך השנים שאנשים מסתכלים, סורקים ורואים את הדברים שרלוונטיים להם. בהרבה עבודות מוקדמות יותר שלי הייתי כותב אבל מוחק אחר כך. בשלב מסוים התחלתי להשאיר את הטקסטים, לא למחוק ולא לשנות את המילים, כי זה מתעד את הרעש הבלתי פוסק שיש לי בראש. כל הזמן יש דימויים שרצים, מילים שרצות, אני משחק עם משמעויות של מילים ויוצר משחקי מילים, זה דבר שכל הזמן עובר בראש שלי. אם למקם את עצמי מבחינת תולדות האמנות, הרבה מהעבודות שלי קשורות לדאדא ולסוריאליזם באמצעים, במימדים וגם בתכנים, בעניין במשחקי מילים ובכפל משמעויות.

מה הייתה הביקורת הכי מעליבה שקיבלת אי פעם?
משהו שבדיעבד היה נכון, בעצם אני חושב שהיו שתיים. בתוכנית ה-MFA ב-Pratt Institute בניו יורק צריך לעבור וועדת שיפוט בין השנה הראשונה לשנייה. אתה מעמיד תערוכה בסטודיו וחבר השופטים מבקרים את העבודות ללא נוכחותך. הביקורת שקיבלתי הייתה: "אהבתי יותר את המקוריים ב- MOMA". בתקופה ההיא למדתי על ידי העתקה של עבודות של אמנים שהערכתי. הייתי עם פיקאסו, הייתי עם סזאן, הייתי עם ואן-גוך, הייתי עם ארשיל גורקי, הייתי עם הרבה אמנים, וזה היה מאד משמעותי בשבילי, ללמוד את המושגים ואת התחושה של האמנות. הביקורת השנייה, לא בהכרח שלילית, הייתה של גיל גולדפיין שכתב בג'רוזלם פוסט בתחילת שנות ה-80, כשעבדתי על סדרת עבודות שעסקו בדיוקן עצמי. עבודות גדולות, עם כל מיני פרטים והתרחשויות ברקע. גולדפיין כתב שזה מזכיר לו קופסא של גלויות, הוא רמז שזה היה עובד יותר טוב בקטן. בדיעבד הוא צדק ובמהלך השנים יצרתי באמת הרבה קופסאות של גלויות. שתי הביקורות האלה דרבנו אותי לכיוונים חשובים.
מה חלמת להיות בצעירותך?
קשה לי להגיד. הרבה מחומרי הגלם שלי, עוסקים בילדותי ובחוויות שלי כילד במשפחה של ניצולי שואה. למרות זאת, בצורה ישירה, מודעת, אני די מדחיק את התקופה הזו. אז אין לי שמץ של מושג מה החלומות שלי מהתקופה ההיא.
האם זכור לך רגע ספציפי בו ידעת שאתה אמן?
זה היה בשלבים. התואר הראשון שלי מאוניברסיטת סירקוז אינו באמנות. התחלתי ללמוד היסטוריה ומדעי המדינה וחשבתי ללכת לכיוון הזה. המדובר בתקופה של תנועת הסטודנטים, המרד … הסיקסטיז הסבנטיז, 1968-72, תקופה של הרבה פעילות פוליטית נגד מלחמת וייטנאם. הגעתי לארץ בשנת הלימודים השלישית שלי בחילופי סטודנטים. הייתי די מבולבל, ואיכשהו, באפריל של אותה שנה, הגעתי לתערוכה של קטה קולביץ במוזיאון ישראל. מאותו רגע ידעתי שאני רוצה להיות אמן. כשכבר הייתי סטודנט לאמנות, אני זוכר שהלכתי פעם ברחוב בניו-יורק, בראשי ראיתי את עצמי עדיין כמתלמד, כסטז'ר, ראיתי הומלס, ממש מוכה גורל. זה מה שהוא הקרין. באותו הרגע הבנתי שאו שאני בתוך המשחק או שאני מחוצה לו, ושאם אני רוצה להיות בפנים אני חייב לעשות סוויץ' בחשיבה שלי. הייתה תקופה מאוחרת יותר, בה "הפסקתי להיות אמן”. חזרנו מהארץ לניו יורק, התחלתי לעסוק בגרפיקה ועבדתי בחברת פרסום, התחלתי כביצועיסט והגעתי לתפקיד די בכיר בסטודיו גדול. עבדנו כ-20 שעות ביממה 6-7 ימים בשבוע, ואז תפסתי שאם אני מוכן לעבוד קשה כל כך בשביל מישהו אחר, אז למה לא לעבוד ככה למען עצמי?
מה היית רוצה לעשות אם לא היית יכול להיות צייר?
הייתי שמח להיות היסטוריון, זה תחום שמרתק אותי. כשאני לא מצייר אני קורא הרבה היסטוריה ופוליטיקה. בשמחה הייתי הולך לכיוון הזה. אני חושב שכל העיסוק שלי בספרים התחיל בתקופה מאד אינטנסיבית של קריאה, קריאת ספרות ורצון עז לכתוב. אבל אחרי כתיבת כמה מילים ממש איבדתי עניין בזה וזה מאפיין את הצורה שבה אני עובד גם היום, אני כותב, אבל ליצור רצף שלם זה דבר שמעבר לעניין וליכולת שלי.

תגובתך למשפטים הבאים: "העבודה משחררת"!
בטח, תראה, יש משהו מאוד משחרר בעבודה כאמן עובד כפיים. אני חושב על זה הרבה. אנחנו גדלנו עם הציניות, עם האכזריות של הביטוי הזה בהקשר של הנאצים. אבל הדור של ההורים של אשתי, ענת, שחיו בקיבוץ, חוו מימוש עצמי דרך העבודה. הדור שלי נכנס לאמנות למען המימוש העצמי, האמנות כמקצוע לא ממש התקיימה באותה תקופה.
כישרון הוא מולד?
אני חושב שכן, אבל אין בהכרח קשר בין הכישרון לבין הישרדות והמשך ההתפתחות כאמן, וגם להצלחה. לא קשר רב בכל אופן. המהפכה המודרניסטית שאפה ליצור נתק בין כשרון ויכולת לבין העשייה האמנותית. מאטיס ניסה לתת תחושה שהציור נעשה במכה אחת ושאין הבדל בינו לבין האדם ברחוב. הרבה מהאמנות המודרנית בעצם עסק בזה, שגם ילד יכול לעשות קשקוש כזה. הפוסט-מודרניזם מחק את החשיבות של המקוריות עליה שם המודרניזם דגש. זה היה שינוי משמעותי.
"עין תחת עין ושן תחת שן".
שכולנו נגמור עיוורים וחירשים ובלי ידיים.
"הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות".
הרבה פעמים כן. בראיה היסטורית, דווקא האנשים שסלדתי מהם, הם שבדיעבד עשו את השינויים הגדולים בהיסטוריה, המהלכים הגדולים, ואנשים שמאד הערכתי אותם, למעשה לא השאירו חותם. יש דברים שאי אפשר לצפות אותם.
"ילד טוב משאיר צלחת ריקה".
בצורה שאנחנו גדלנו – נכון, אני חושב שכן, זה יצר הרבה אנשים שמנים והפרעות אכילה.
למי אתה חייב? למי אתה חייב תודה?
להרבה אנשים. קשה למנות אותם. לענת, אשתי שתומכת בי, לבנות שלי שתומכות והקריבו לא מעט, כמו ענת, כדי שאני אוכל לעשות את מה שאני עושה וזה לא מובן מאליו. לחברים, למשפחה, לאנשים אחרים שתומכים ותמכו בי. הרבה אנשים התייחסו אליי ברוחב לב במשך השנים, עזרו לי בצורה זו או אחרת. לא נכון להגיד שהשגתי מה שהשגתי לבד. בכלל כל הערך של אמנות, גם המוסרי וגם המסחרי, קשור למערכת שלמה (רכישות, תערוכות, ביקורות וכדומה), שנותנת משמעות ליצירות.
למי אתה חייב סליחה?
להרבה אנשים. יש רבים שבצורה מודעת או לא מודעת פגעתי בהם. יש לא מעט תלמידים שפגעתי בהם, בלהט של אמן ומורה צעיר, שחשב שהוא יודע יותר והיה נחרץ במיסיונריות שלו. כשהפסקתי ללמד במובן של קידום אידיאולוגיה והתחלתי יותר מנקודת מוצא של האדם, הפכתי ליותר קשוב והלימוד נהיה משמעותי יותר עבורי כמורה וכאדם. אם אתה מאמין שהאמנות מבוססת על הרנסנס ועל האמנות הקלאסית אז זה כיוון אחד. אם אתה מודרניסט במובן בו התפתחתי, קשה להאמין שיש משהו משותף שכולם חייבים לעבור אותו.

מעניין שעם כל המודרניזם, יש הישענות על תולדות האמנות. הסדרה שעשית על ציורים אנגליים, אמנם הלבנת ומחקת אותם, אבל הם עדיין היסודות, גם אם אתה מודרניסט והדברים שאתה עושה הם ללא ספק לא Old School ולא Old Masters , עדיין ניכרת השפעה וזיקה לעבר.
אין ספק, חלק מהלימוד העצמי של להיות אמן הוא לימוד הטכניקות ותפיסות העולם, איתן אני מתדיין. אני לא חושב שאני מבין את זה כמו שהם הבינו את זה וכמו שהם התכוונו, זו אשליה. תקרא חמישה ספרים על ליאונרדו דה וינצ'י, מה יכול להיות יותר מובן ממנו ומהציורים שלו? תראה שאין הסכמה על כלום. גם הדברים שהוא בעצמו כתב וגם מה שאחרים כתבו עליו, אף אחד לא יודע למה הוא התכוון. אנשים לא מבינים, אין שום משמעות לטקסט, שנתון לפרשנות ומשתנה כל הזמן. כאמן, אני לא אוהב להיות מחויב לציפיות ולפירושים, גם שלי לגבי עצמי. אני אוהב את האניגמאטיות, את הדברים הלא ברורים, זה יותר מתאים לתחושה שלי בחיים שלי והרבה יותר נכון לגבי תפיסת העולם שלי.
חמש תחנות תרבות בחייך.
תחנה אחת: סיבה אחת להיותי אמן היום זה מוזיאונים. גדלתי בעיר עם מוזיאון קטן וטוב מלא יצירות מופת, אף אחד לא לקח אותי לשם, פשוט הסתובבתי במוזיאון וראיתי את הציורים שבו. התחנה השנייה היא החיים בניו יורק בתקופה שהייתה עיר זולה, מה שנתן לי אפשרות להסתובב ולחרוש את העיר, הגלריות, המוזיאונים וחנויות הספרים. גם בואי לארץ, חוץ משינוי אישי, הביא אותי לעוד תחנה. מכיוון שזו לא הייתה התרבות שהזינה אותי הייתי צריך לחפש את דרכי ונאלצתי כל הזמן להגדיר לעצמי מי אני בתוך האמנות שלי. גם החזרה לארץ ולציור אחרי שנתיים בחו"ל בהן לא ציירתי הייתה תחנה משמעותית. והיו הרבה שיחות עם אמנים, עם יוצרים, אוצרים ומבקרים שמאד תרמו לי.
מאיפה התפתחה השפה הויזואלית שלך? מהם מקורות ההשראה שלך?
הרבה בא מהקומיקס, שנתן לי ממש שפה, הקומיקס האמריקאי וגיבורי-העל שלו השונים מהקומיקס האירופי. גם השבועונים של התקופה בה גדלתי, שנות החמישים והפרסומות שהיו בהם ובקומיקס השפיעו עלי מאוד וגם כתבי יד מאויירים וקמיעות שלא קשורים בהכרח לעולם הציור ומושגיו. אני מסתובב הרבה בירושלים, מסתכל על בתים, על שלטים, על סמלים ומילים שכתובים עליהם. אמרתי קודם שירושלים קשה, אבל היא גם מרתקת אותי מבחינת העוצמות שלה. רואים פתאום קופת מתן בסתר, קופסת צדקה בתוך חור בקיר עם טקסט מאגי. גם השווקים מאוד מפרים אותי.
איך בנוי יום עבודה שלך?
אני איש של בוקר, אז אני מאד אוהב להתחיל את היום מוקדם. אני קם בדרך כלל ברבע לשבע ועושה הליכה, התעמלות, הרפיה. אני משתדל להתחיל את יום העבודה שלי בסביבות תשע, לפעמים קודם, ואז זה נמשך. יש הפרעות, כמו פגישות עם אנשים, נסיעה לתל אביב, הכנה לתערוכה. אבל בדרך כלל אני מנסה לעבוד לאורך כל היום. יש שדוחסים את העבודה לתוך שעות מסוימות, לי קשה מאד לעשות את הריכוז הזה.
מה אתה עושה כשיש לך מחסום יצירתי?
אלף, אני ממשיך לעבוד, עושה דברים שונים. עם השנים נוכחתי לדעת שלהרגיש טוב בכלל, גם עם מי שאני וגם עם מה שאני עושה זאת עבודה במשרה מלאה. אני משקיע בזה הרבה ויש לכך השפעה גם על הצורה שבה אני ניגש אל המצוקות שלי, כולל מצוקות העבודה. זה תהליך של יותר ויותר קבלה של עצמי.
כמה עבודות אתה מציג בתערוכה החדשה?
בסביבות שמונים עבודות שנוצרו בין 2005 לתקופה האחרונה. בחרנו עבודות עם אספקטים משותפים שמאחדים את ההסתכלות בתערוכה.
מה אתה רוצה שאנשים יחוו? הרי המטרה היא לא רק להראות את עבודתך, יש דימויים רבים של עבודותיך ברשת, יש יצירות באוספים, קטלוגים ועשרות ספרי אמן שיצרת, מה חשוב לך בתערוכה הזאת דווקא?
זה לא משהו ברור. יש ציפייה. זה לא בשליטתי איך אנשים יחוו את הדברים. גם אין לי מסר מסוים להעביר. התהליך הזה של שבירת הבדידות הוא תהליך חשוב מאוד בעשייה. זה לא רק מבחן, זו אפשרות של ממש להתבונן ביחד, לשנות, להשתנות. אני למשל לא מדבר מול קהל בקלות ותמיד אני תוהה למה אנשים באים לדבר ולהקשיב וממש משקיעים מאמצים. לאחרונה הייתי בדיון בין סופרים ואמנים וראיתי כמה שחשוב לכולם לעשות את המאמץ הזה, לשבור את הבדידות ולהתלבט בפומבי עם אנשים אחרים.
לקבל אישור?
זה קשור. אתה צריך רגע בו אתה עוצר ובודק דברים. אין ספק שהאישור הוא חלק מהעניין, אבל זה גם מעבר לכך, כי דבר אחד קורה כשאתה רואה את העבודות בבית, לבד. אין לי סטודיו גדול אז אין לי אפשרות לפרוס את העבודות בדרך כלל. תערוכה זאת הזדמנות למסגר אותן, לסדר אותן, להסתכל על כולן יחד. עצם העובדה שאנשים אחרים רואים את העבודות זה גם מאד חשוב. האישור הוא חלק מהסיפור, כולנו זקוקים לאישור כלשהו.

גרי גולדשטיין – פורנו רך
גלריה 39 (נעילה: 1.2.10)