אני רוצה לספר לכם על הפעם הראשונה שגרי הזמין אותנו אליו הביתה. שמנו פעמינו ירושלימה, אני והקטנה. חשבנו על טיול בקונספט הידוע: עיר עתיקה + חומוס. אחרי שיטוט בחנויות ללכידת תיירים, בהייה בכדי חרס עקומים וניגוב, הגענו שבעים וטובי לב ל"בית הלבן" של גרי. דירה מבריקה ומצוחצחת, מינימליסטית אבל חמה, ממש כמו בעל הבית (חוץ מהמינימליזם). אם חשבתם שאתם יודעים משהו על פתיחת שולחן ועל אירוח, טעיתם ובגדול. הג'ינג'י החייכן בטי-שירט וג'ינס תקף אותנו במגשים עמוסים בעגבניות שרי חתוכות, מקושטות בעלי בזיליקום ונענע, אליפסות של בגטים, גבינות, מנגו, משולשי אבטיח ועוגיות שוקולד. אמרתי כבר שבאנו מפוצצים? אחרי הפסקת תה וקפה עם ביסקוויט קטן במרפסת, אנחנו הולכים לחדר השינה שלו, הוא פותח ארון תמים למראה ואני מאבד את כושר הדיבור לדקות ארוכות. בתוך הארון נחות להן, צפופות, בסדר מופתי, מאות תיקיות פלסטיק שחורות, מעוטרות כתב צפוף, בכל אחת עשרות יצירות, מסודרות כמו חיילים, אוצר של עשרות שנות יצירה פורה. ארונית תחמושת גדושה מאות עטים וטושים בשחור ואדום, בקבוקי טיפקס רבים מספור, עשרות פנקסים ואלפי ניירות. וכל בית החרושת הזה פועל משולחן עץ קטן (100/70), הניצב בפינת האוכל.

גרי גולדשטיין, מתוך הסדרה "ציורים צבעוניים עם נקודות שחורות", "אישה לטינית 2", דיו, מרקר על בסיס שמן ועפרונות צבעוניים על נייר, 2007

(המשך…)