זמן הצילום וההתרחשות במהלכו סמויים מעין הצופה בד"כ, אולם יש בתצלומים רמזים המעידים על ההתרחשות, והחיפוש אחריהם צופן בחובו אפשרויות רבות להרחבת הקריאה בתצלומים. התייחסות לזמן זה משמעותית במיוחד בעבודותיהם של אמנים ששאלו את השיטה ה"בכרית" של מעקב היסטורי, סדרתיות וחזרתיות, אך נמנעו מעמדה "אובייקטיבית" ופעלו מתוך מגבלות זמן, מקום תנועה וגישה לנושא המצולם. סוגיות אלו בולטות במהלך הצפייה בעבודותיו של הצלם הפלסטיני  תייסיר בטניג.

תייסיר בחר לצלם מגדלי שמירה ישראלים בשטחים הכבושים מנקודות מבט שונות, ולהציגם במודע באופן המאזכר את תצלומיהם של הילה וברנד בכר. למרות הדמיון החזותי המובהק בין עבודותיו של תייסיר בטניג לעבודות של הילה וברנד בכר, זמן ההתרחשות, העמדה והמטען הפוליטי והרגשי המנוסחים בהם שונים לחלוטין. צילומיו הגרעיניים של  תייסיר מסגירים את העובדה שהוא לא צילם במצלמת 4×5 תוך שהוא מוציא את פלטת הנגטיב ומתעטף בבד שחור. ניתן לנחש שמאחר והאובייקט הוא מגדל שמירה, עבד הצלם בחופזה כשהוא מצלם כל מבנה מזויות שונות ועוזב את המקום במהרה. התמהמהות יתר היתה מורידה את החייל מן המגדל וגוררת הסברים במקרה הטוב. במחוות חפוזות אלו יצר תייסיר יחסי כח מחודשים בינו ובין החייל בעמדת התצפית, ובין מערכת צבאית שלמה המקיפה אותו.

במערך הכוחות בין החייל בתצפית וסובביו, יש יתרון פיזי ברור לחייל היושב ממעל ועוקב אחר תנועות חשודות מעמדתו המוגבהת בעלת שדה הראיה הרחב. תייסיר פועל אל מול חוש הראיה שמנגד המתוגבר במשקפת ומגדל והופך את החוקים. במקום להיות סובייקט שעליו צופה החייל, הוא הופך את זוויות השליטה על פיהן ומרחיב את טווח החושים שבתוכו הוא פועל. הוא מביט חזרה בחייל ומותיר אותו נעדר מוסתר וחבוי בתוך המגדל. החייל האמור להגביל את תנועתו הופך לסביל, ואילו הצלם מביט חזרה, מצלם והולך. בתוך המרחב שנוצר ברגעי הצילום מתהווים יחסים פיזיים חדשים – גופו נע בחופשיות ואילו החייל הנסתר נותר כלוא בתוך עמדת הכח שלו. בפעולת הצילום החפוזה מאבד החייל לכמה רגעים את כוחו. עינו מוסתרת ואינה פעילה, גופו כלוא בתוך בניין השמירה ועינו של תייסיר עוצרת, בוחרת, ממסגרת ומצלמת. בעוד החייל נותר אובייקט אנונימי, הצלם הופך לסובייקט התופס עמדה באמצעות הראייה והצילום בזירת האמנות והאזרחות.

ההבדלים החומריים בין תצלומיו של תייסיר לבין צילומיהם של הזוג בכר מדגישים גם הם את נקודת המוצא השונה. התצלומים הגרעיניים של תייסיר מערערים על החשיבות החומרית והאסתטית המשמעותית כל כך בתצלומי הבכרים. בעוד הזוג בכר צילמו את המבנים התעשייתיים בכדי שיישאר אחריהם תיעוד היסטורי ותתאפשר "הזדמנות לחזור אחורה". בתצלומיו הגרעיניים מפחית תייסיר את משמעותו של הבניין המצולם. עניינו הוא מערך כוחות אנושי המתוגבר ע"י בניינים. בתצלומים של הזוג בכר אין זכר לבני האדם ואין גם שום ידיעה לגבי מיקומם ותפקידם. זהו תיעוד אובססיבי היסטורי של מבנים. בתצלומיו של תייסיר יש קו מדומיין המחבר בין שתי דמויות נעלמות: הצלם הפלשתיני והחייל הישראלי. שניהם אינם חשופים אל מול המצלמה, אך הידיעה על קיומם מדגישה את המרחק הפיזי ביניהם. הפרטים החומריים המרכיבים את מגדלי השמירה הופכים למשניים, זהו צילום קונספטואלי שאינו חומרי. מגדל השמירה המצולם והמודפס כגרעיני ללא התעמקות בפרטיו החומריים מהווה כלי מחאה דומם.

תצלומיו של תייסיר ותצלומיהם של הילה וברנד בכר מיצרים דממה ותביעה מן הצופה להשלים סיפור או להימנע ממנו. בשתי הסדרות מבנים מאונכים מחליפים דמויות אדם נעדרות, הגריד משתיק מרכיבים יחודיים בפורמליזם נוקשה, והחזרתיות מותירה הברה אחת כמהדהדת שוב ושוב. אך גם כאן זמן הדממה הוא שונה. בסדרת התצלומים  של תייסיר הדממה שהושגה באמצעים ויזואליים מופרת ברגע הידיעה שהנושא המצולם הוא מגדל שמירה בשטחים כבושים. אסוציאציות טראגיות הקשורות במציאות הכיבוש מציפות את התודעה ורועשות בתוכה. לעומת זאת בתצלומי המבנים התעשיתיים של הילה וברנד בכר נותרת הדממה, שאינה מתירה עקבות גם לצלילי המפעלים. יתכן ותצלומים אלו עוררו רעשים וטווח תודעה שונה בזמן יצירתם, אך מטרתם המוצהרת לא הייתה תגובה פוליטית אחרת למופעים של שלטוניות.

אמנים רבים השתמשו בחזרתיות ובגריד כדי להפחית מן הכח והמונומנטליות של ייצוג אחד ריבוני. מגדל שמירה המוצב באזור מסוים בולט בדרך כלל בשונותו ממבנים אחרים בסביבתו. הוא גבוה יותר מהשאר, ובניגוד למבנים אחרים בסביבתו אין הוא משמש כמקום קבע לאף אדם. משמרות השמירה מתחלפות בו וכל אדם הממוקם בתוכו נכנס ל"תפקיד". תייסיר מעלים את התפקיד ואת גובהו של הבנין בהצגת הצילומים כגריד. הוא "מנמיך" את הבניינים בכך שאין הוא מדגיש את גובהם אל מול גוף אדם או בעזרת זוויות פרספקטיבה המתייחסות למבני מגורים בסביבה. מגדלי השמירה מוצגים זה לצד זה כחסרי גובה וחסרי כח. עמדתו מולם ברורה, בניני השמירה האלו לא שומרים עליו– אל מולם הוא גוף זר, נקודה אנונימית חשודה בנוף.

מעניין להתייחס בהקשר זה גם לסדרת התצלומים של רועי קופר וגלעד אופיר “נקרופוליס”, המתארת מוצבים צבאיים נטושים. בעבודותיהם מיסגור הנושאים מוקפד, ההדפסות חדות וניתן לחוש באורך זמן העבודה מול הנושאים המצולמים. באופן שאינו מוצהר גם קופר וגם אופיר מבצעים כאן פעולה מתריסה מול מסגרת צבאית נוקשה שהכפיפה אותם לשרות חובה במציאות הפוליטית אליה נולדו. הם מפרקים מיתולוגיה צבאית הירואית ומציגים את המבנים הדוממים כשיירים מרוקנים, שבורים ודוממים. אולם ניתן לראות דרך התצלומים את תנועתם החופשית הבוטחת והאיטית בשטח אל מול הנושאים המצולמים. רועי קופר, גלעד אופיר והזוג בכר מניחים לצופה לתת או לנטרל משמעויות פוליטיות בעבודותיהם. בניגוד להם עמדתו של תייסיר נטועה בעצם הפעולה – זהותו הפלסטינית ובחירתו לצלם מבנים המיועדים להגביל את תנועתו הפיזית.