אווה אבידר (צילום: יגאל גרוס)

אפילו בעולם בו חשמל משמש מקור אנרגיה לתאורה, יש משמעות להתארכות הלילה והתקצרות היום עם בוא החורף. בעבר עוררה תקופה זו, ובמיוחד היום הקצר ביותר בשנה (21 בדצמבר), פחד וזכתה להתייחסויות אמביוולנטיות. המדרש מתאר את הפחד מפני החשיכה המתארכת: "לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: 'אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים'. עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפילה]. כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: 'מנהגו של עולם הוא'. הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים" (תלמוד בבלי, עבודה זרה ח', ע"א).
בתרבויות רבות הפך היום הקצר ביותר בשנה ליום חג. המכנה המשותף לחגיגות הוא הניסיון להאיר את החושך. כך התפתח חג החנוכה במופעו הרבני.

התערוכה "אמנות בחושך", המוצגת בשעות החשכה בחלל בית ריק בקמפוס מכללת אמונה בירושלים, לא באה "חושך לגרש", אלא דווקא לגלות את היסוד המפרה שבו. התצוגה שוזרת את רעיון עבודת אמנות הנוצרת או מוצבת במקום ספציפי (Site Specific) עם הזמן והמחזוריות של הטבע (Time Specific). יש בה איכות של רישול מכוון, שנוכח לא פעם בתצוגות לא ממסדיות (בהקשר זה זכורה לטוב סדרת תצוגות "הערת שוליים" בירושלים), שבהן נדרש הצופה למעורבות, ריכוז ואקטיביות בחיפוש אחר העבודות וגילויין. באופן זה נעלמת ההפרדה בין האמנות המוצגת לחלל המקורי על תכולתו המקורית. הבית החשוך, שלא הוכשר כחלל תצוגה, משמר את מאפייניו המקוריים: מבואה, חדר אורחים, חדר צדדי, שירותים, מטבח וכו'. החושך בחלל יוצר תחושה של עזובה – מעין חורבה מפחידה. העבודות המוצגות נדמות כשאריות של חיים שנשכחו והתאבנו בבית עזוב.
תחושת שאריות חיים עולה מהצבתה של חנה גולדברג, שמילאה את מגירות המטבח בחפיסות משומשות של תרופות. האור שמבצבץ מתחתית המגירות עובר דרך החפיסות ויוצר מראה יהלומי. נבירה במגירה מגלה עטיפות של משככי כאבים, גלולות למניעת הריון ואריזות של תרופות אחרות. שם העבודה "יוצרות למגירה" מעיד על ביקורת עצמית על עולם היצירה הנשי והדתי, שעשייתו הענפה אינה מכוונת לרוב לפריצה החוצה. בעבודה זו ממשיכה גולדברג עיסוק רב שנים בביקורת מגדרית המכוונת פנימה, לעולמה – עולם האורתודוקסיה המודרנית. בעבר תפרה גולדברג על מפות שולחן דימויים מתחום התרבות הפופולרית הדתית, שבהם מוגדרת שוליותה של האשה כנותנת שירות בלבד. התמה של התרופות הנוכחת כאן הופיעה כבר בעבודה בה תפרה חפיסות ריקות של  גלולות למניעת הריון על מפת שבת לבנה. הגלולות, שסימנו יותר מכל את המהפכה המינית ושחרור האשה, נותרו טאבו שלא נדון בציבור הדתית. האקט החתרני של גולדברג מציב את נושא ריבוי הילדים ומשטור הילודה על שולחנה המטאפורי של האמנית. 

תמר שקין

אוסף הקרטונים שעל גבם הציבה דינה כהנא-גלר אלמנטים של עץ משתלב יפה בחלל העזוב. תחושת ההזנחה ואי-השקט עולים גם מעבודת הווידיאו של נורית שדה, שמנכיחה בית קברות מוסלמי השוכן במרכז תל אביב ונראה כחצר אחורית, ודימוי של מטוס באוויר. טליה קינן הוסיפה לחלל תחושה של אתר בנייה בהתהוות. הקרנת הווידיאו שלה מוצגת על קרש בנייה טיפוסי (העבודה הוצגה בעבר בתערוכת היחיד שלה במוזיאון תל אביב), וברקע נשמעות דהירות סוס. בעבודה נראית התרחשות איטית, ולפתע, בהבזק, חוצה אותה דימוי של פרש דוהר – ונעלם. נקישות הפרסה, הנאלמות בהדרגה, משתלבות בקולות הלילה והצרצרים הבוקעים מעבודה אחרת, ויוצרים בחלל הסגור תחושה של ליל כוכבים קסום. הסאונד, האור ויחסם לחלל עלו בעבר בעבודה אחרת של קינן, "מרחק הליכה", שבה ציירה בגרפיט על רקע גואש שחור נוף לילי של גדת נהר. את ציור הנוף לא ניתן היה לראות בחושך, ורק זרקור שהאיר את הקיר בזמנים קצובים גילה אותו לצופה. בתבנית אלומת האור שולב קול של מכונית חולפת, וכך נוצר דימוי של צדי דרך המתגלים לפרקים.
צלילי טבע בוקעים גם מעבודתו של דוד בהר פרחיה, המנגידה קולות שונים: טלה פועה ומייבב לצד צווחות עורבים. הצלילים בוקעים מתוך שני ארונות מטבח ויוצרים דימוי של אור וחושך (וטוב ורע) הבאים לידי ביטוי באמצעות קול. האוניות של ורד לוי משתלבות גם הן ברוח התצוגה בהיותן אובייקטים שנוצרו מחומרי גלם "מן הסביבה" ומחיבורים אקראיים וארעיים של חומרים.
מיעוט האור בתצוגה והעובדה שמקור האור הקיים הוא העבודות עצמן, יוצרים אינטראקציה עדינה בין העבודות. העבודה "נשיקת לילה" של דני יהב בראון היא שקף המתנפנף על ידי מאוורר פשוט ועליו מוטבעת נשיקה. מנורת שולחן יוצרת דרכו צל של שפתיים, שמופיע ונעלם כטפיחה קלה על הקיר. עבודה זו מתחברת עם המיניאטורה של עינת בסט – אחת מרבות המוצגות בנקודות שונות בתערוכה. הנשיקה המוקרנת על הקיר כאילו נשלחת ברוח המאוורר לעבר חדר מיניאטורי ובו מיטה. אור מנורת השולחן מגלה בצדו האחר של החדר משטחי פח מצופים בספוג, שמהם יצרה לאה אביטל פסל מתפתל, שבו רוך וקושי משמשים בערבוביה.

ערגה יערי (צילום: יגאל גרוס)

האור המרצד באמצעות המאוורר נותן ממד אחר גם לציפור שעל הקיר שיצרה אווה אבידר. דומה שאבידר משחקת במחשבות על הצל כממשות ועל הנפש כציפור. חומריות כלוב העץ, המואר מבפנים ומוצב לפני הציור, מעומתת עם צלו הגדול של הכלוב, שבמרכזו מופיעה  הציפור. את מראת השירותים המעוטרת של אלי שבדרון לא ניתן היה לראות ללא האור הבוקע מעבודת הווידיאו המתעדת שמים מעוננים של עידו אלורו כהן. אלורו כהן עקר מרצפת ותלה אותה בכבל מן התקרה, ובחור שנפער מוקרן הדימוי. "מה למעלה מה למטה" – תעתועים והיפוכים.
ערגה יערי-ויצמן עוסקת בזיכרון נחיתת מטוס לילית. היא יצרה עולם של הזיה, שמאכלס אובייקטים עשויים צינורות זכוכית דקים מולחמים, המזכירים מבנים מהמציאות הממשית. בנוף הזה ניתן לזהות מגדל פיקוח, מסלול נחיתה, גשרים וכבישים. חלק מהמבנים אמורפיים ורכים ומזכירים איברי גוף. במרכז מופיע דימוי של אורות הכוונה המרצדים על משטח נחיתה בשדה תעופה, ונוסכים ביצירה תחושה של מצמוץ עדין.
המבנים הקטנים והמסתוריים של אורית אדר בכר מוכרים מאוד מעבודותיה הקודמות. כאן היא משחקת באור החג סביב חלל מיניאטורי ומגלה לצופה את תכולת המבנה בהדרגה. בעומק החלל יש ריבועים הנדמים כחלונות אטומים, ובקדמתו פתח מסתורי בקרקע. האפשרות ליצור תבנית של חלל גדול במיניאטורה מממש פער מרתק שבין מציאות לאשליה.
השימוש באור לנגזרותיו אינו חדש בעבודותיה של אדר בכר (אוצרת התערוכה), שכבר שילבה בעבודותיה בעבר מראות ו"יחידת לימוד" (עבודה שהוצגה בתערוכה "יחיד ויחד" בבית האמנים בירושלים) ויצרה מעין מכשיר לימודי – תאי הצצה המאפשרים לצופה להביט בדוברים המשננים הלכות כפי שמקובל בלימוד המסורתי. בתחבולת פריסקופ נוצר מצב בו כאשר שני אנשים עומדים ומציצים פנימה, הם יכולים לצפות זה בזה. כך נוצר מעין דיאלוג חי בין הדמויות בסרטי הווידיאו לבין הצופים, ובין הצופים לבין עצמם.

נירה פרג מתעדת מצבי קיצון בעולמות שונים. באחרונה, בתערוכה "ארטפוקוס 5" הציגה עבודה שמתעדת את סגירת השכונות החרדיות בירושלים וסביבתה לקראת שבת. המחסומים הארעיים שמציבים תושבי השכונות הפכו בעבודה לסמנים של הגבולות בין קודש לחול ובין אור לחושך. בתצוגה הנוכחית מציגה פרג פרגמנט מתוך עבודת וידיאו תיעודית שהוצגה, בין השאר, בתערוכת העשור "זמן אמת" במוזיאון ישראל בירושלים. בעבודה המקורית תיעדה האמנית מצב הזוי, שבו הוצבו מקלחות ברחובות פריז בעת שרב כבד.
מנחם מל אלכסנברג יוצר עבודות רשת מושגיות ופרויקטים חובקי עולם. הפעם יצר האמן קשר עם קהילות שונות בעולם במטרה לתעד את תפילת הבוקר שלהן. כיוון שהקהילות חיות באזורי זמן שונים, יוצרות התמונות מרחבי העולם תיעוד של תפילה שנמשכת בכל שעות היממה, וכך הלילה נמוג כליל. אמנים נוספים המציגים בתערוכה הם דרור דאום, גוסטבו סגורסקי, פורת סולומון, תמר שקין, ירמי זנטון ודליה אריאלי. לצד תערוכת האמנים מוצגות בחלל הרשמי של המכללה עבודות מעניינות של התלמידות, אך הרישול והלכלוך, שמתגלים כתפאורה מוצלחת לתערוכת "אמנות בחושך", לא עוברים מסך ב"קובייה הלבנה".

טליה קינן

אצל חז"ל נתפסה החורבה לא פעם כמקום בעייתי, שבו נוצרים מצבים גבוליים וחיים "מזיקים" שונים: "מפני שלשה דברים אין נכנסים לחורבה: מפני החשד ומפני המפולת ומפני המזיקין" (ברכות ג', ע"א). אין ספק שהתערוכה "אמנות בחושך" ממנפת מצבי קיצון מעין אלה ומגלה בהם פנים נוספות. כשם שאין בתצוגה קריאה לגירוש החושך, כך גם החורבה הופכת כאן לחלל חיובי ומאתגר. למעשה, לא אחת עולה האפשרות להתייחס לחורבה לא כשבר-מבנה, אלא כשלם העומד בפני עצמו – כך, למשל, נבנו בעבר באירופה מבנים בתבנית חורבות. לכך ראוי להוסיף תפיסות מודרניות ופוסטמודרניות, כמו אידיאת החורבה של הפילוסוף ולטר בנימין, דימויי החורבה אצל ז'אק דרידה והרעיון הפוקויאני של התרבות כתל ארכיאולוגי רב-שכבתי. העתיד האפוקליפטי תואר בעבר כיום "שהוא לא יום לא לילה" (זכריה י"ד, ו'-ט'). מצבי ביניים מעין אלה משקפים לא פעם מציאות נפשית. דומה שבתקופה של משבר ומלחמה מקבלת כותרת התערוכה, "אמנות בחושך", משנה תוקף ומשמעות.

"אמנות בחושך"
אוצרות: אורית אדר בכר ואווה אבידר
מכללת אמונה, ירושלים