מארי דיאון

על התערוכה מוגדרים 1, המרכז העירוני לקהילה הגאה תל אביב, אוצרות: טמיר לדרברג, נאוה ויינר, סוזנה ינקו

חוקרים אחדים עמדו על מהות הקרנבל כמופע של חציית הקווים המוכרים והפיכת הסימנים על פיהם. ההגמוניה התרבותית והשלטון נוהגים לשמר את הסדר הקיים, ומעת לעת מאפשרים את פריצתו במסגרות מבוקרות. כך מתפקד הקרנבל כמופע שבו השולי הופך למרכזי והיררכיית המעמדות נפרצת. טשטוש הסדר המגדרי המקובל עומד גם הוא לא פעם במרכזם של קרנבלים. כך גם בהקשר של הקרנבל היהודי – חג  הפורים.
ספרות השו"ת (שאלות ותשובות, ספרי פסיקה קזואיסטיים) מציגה את התמודדותן של אוטוריטות רבניות בעניין זה. בפנקס תקנות הקהילה מפאדובה שבאיטליה משנת  1507 נאמר: "גם גזרנו על האנשים שלא ירקדו עם הנשים הנשואות – שום זַכר עם נקבה נשואה, מלבד בימי הפורים, אמנם עם הפנויות יוכלו לרקוד בתנאי שהזכרים יהיו מלובשים בלבוש אחר…"  . הדגשתו של המחבר את האיסור המקראי על לבישת בגדי נשים מזכירה את המנהג המקובל של התחפשות של גברים לנשים בחג פורים ובקרנבלים אחרים. בהקשר היהודי הוא אמנם מתנגש עם הציווי "לא יהיה כלי גבר על  אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה"  (דברים כ"ב, ה), אך עובדה זו לא מנעה ממנו להתקיים.
חציית הקווים המגדריים מערערת על הסדר הקיים ומאיימת לא פעם על מוקדי הכוח המעוניינים בשמירתו. אמנים שונים נתנו ביטוי לפריצה המגדרית בניסיון להעלות למודעות את פוליטיקת הזהויות ומתוך התפיסה האומרת שמגדר הוא קונסטרוקציה מבנית-תרבותית ואינו

מבטא בהכרח קטגוריות טבעיות. כך נוצר בארץ ובעולם גל יצירות שערערו את הזהות המינית בכללה, כמו בדמויות החייל-חיילת של ניר הוד שקשה לקבוע את מינם, וכמו ביצירתם של יעקב מישורי, מוטי מזרחי ובועז טל. אלא שעבודות אלה עסקו בעיקר בחציית הקווים מן ה"גבר ל"אשה" בנוסח הדראג-קווין, בעוד מעברן של נשים מנראות ומאפיינים מקובלים של נשיות  לחזות גברית (דראג-קינג) כמעט ונעדרו מהנוף.
בהקשר היהודי המובחן ביחס לדראג-קינג נזכיר יצירה איקונית יהודית-אמריקאית בתחום: בהתכתבות עם הדפסיו ושכפוליו המפורסמים של אנדי וורהול יצרה האמנית דבורה קאס (Deborah Kass)  איקונה משוכפלת יהודית-קווירית משלה. ברברה סטרייסנד גילמה בסרט את דמותה של "ינטל" (על פי סיפורו של יצחק בשביס זינגר "ינטל, בחור הישיבה"), האשה הלמדנית שהתחפשה לאברך, והיא מתוארת בעבודתה של קאס כדמות התופסת מקום מגדרי בפני  עצמה ולא כאשה מחופשת לגבר.

הזין של גרשוני

רעיה קנופוב

אחת מאוצרות התערוכה "מוגדרים", המוצגת כעת במרכז העירוני לקהילה הגאה בתל אביב,  היא טמיר לדרברג, שסיימה את לימודיה במכללת הדסה בשנה האחרונה. לדרברג הציגה בפרויקט הגמר שלה עבודה המורכבת מיותר מ-100 תצלומים שהיא כינתה "יומן חיים, מסע לתוך הראש שלי". בעקבות הכוונה להציג את תערוכת הבוגרים במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים התגלעו חילוקי דעות בין לדרברג, מרצי המכללה וצוות המוזיאון. לבסוף הוצגה העבודה, שכללה עירום, תכנים הקשורים במחאה נגד הכיבוש, טרנסג'נדר ובדיספוריה מגדרית (חוסר תיאום בין מין האדם לבין המגדר שלו) ברחוב מחוץ למוזיאון, במעין תערוכת מחאה שבה הוצגו היצירות כאילו היו שלטים בהפגנה. צילום של  התערוכה-הפגנה שצילמה הצלמת טס שפלן זכה בפרס "עדות מקומית" לצילום עיתונאי מהארץ. לאחר תערוכת המחאה צעדה חבורת מחזיקי השלטים למרכז לאמנות האלטנטיבי "דילה" ותלתה אותם על הקירות.
האירוע מזכיר את הקונפליקט שהתגלע בין האמן משה גרשוני למוזיאון ישראל בהקשר קרוב אך אחר, של עיסוק באוריינטציה מינית חריגה. בשנת 1999 הזמין מוזיאון ישראל את גרשוני לאצור תערוכה מיצירותיו. גרשוני ביסס את התערוכה על שתי עבודות פיסול מאוסף המוזיאון, וסביבן הציג בעיקר צילומי עירום שלו ושל חברו לחיים באותה תקופה, זוהר קניאל. המוזיאון ביקש לבטל את התערוכה, אך לבסוף הציג אותה בשל התנגדותו של גרשוני, כשלידה לוח שבו נכתב שהתערוכה אינה מבטאת את עמדת המוזיאון. בתגובה לדברים אלה כתבה האוצרת שרה ברייטברג-סמל כי "לצד כל אלפי המוצגים שבמוזיאון ישראל לא מופיעה הסתייגות שכזאת (כפי שנוסחה באותו לוח קיר). לא ליד ציורי הזימה ההודיים, לא ליד תמונות של ישו, לא ליד פסלי עירום רומיים. רק הזין של גרשוני אינו מבטא את עמדת המוזיאון".

הפחד הזה מפני מורבידיות וזהות מגדרית שאינה נכנעת לקטגוריות המקובלות עולה בסרטה האחרון של נטעלי בראון "געוואלד!", שהוקרן לאחרונה בפסטיבל ברלין וזכה בפרס מטעם מכון גתה בתחרות בינלאומית לסרטים קצרים העוסקים בזכויות אדם ובפרס בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע להט"ב. בסרט מצולמות הופעות מחאה של מלכות ומלכי דראג ירושלמים על רקע ביטול מצעד הגאווה בירושלים. זוהי יצירה חוצת ז'אנרים.  תיעוד, פנטזיה ומוזיקה חוברים כאן ליצירה של מצב בלתי אפשרי בעיר ירושלים. הרקע לסיפור המוצג הוא הלילה שלפני הפנינג הגאווה שהתקיים ב-2006 בירושלים, לאחר ביטול המצעד ע"פ דרישת המשטרה ובעקבות התעקשות  של קבוצות חרדיות. באחד מרגעי השיא של הסרט מופיע הדראג-קינג "שוקי הרזה" בשיר "כך ברא אותך הטבע", בעיבוד מוזיקלי טראנס מלנכולי. תוך כדי השיר מסיר האמן את חולצתו ותחתיה נחשפים שדי אשה. האמן מיוסר, ולא חוגג את זהותו הקווירית שהודרה מהמרחב הציבורי באותם ימים.

עזרת גברים – עזרת נשים

טמיר לדרברג, זהר קלמן - חורף בירושלים

אחת מעבודותיה המודרות של לדרברג, שהוצגה מאוחר יותר בתערוכה במרכז דילה לתרבות אלטרנטיבית בירושלים, נקראה  "פעם ראשונה בעזרת גברים". האמנית צילמה חוגגים מישיבת "מרכז הרב" בחג הפורים. מבטה של האמנית מערבל עולם מסורתי עם שיח מגדרי בהווי פוּרימי של טשטוש גבולות. בתערוכה "מודרים" מציגה לדרברג וורסיה קווירית לתיאורי חבורות סועדים ליד שולחן, ובמיוחד לתיאורי הסעודה האחרונה של ישו ותלמידיו. זוהי אחת התמות  המצוטטות ביותר ביצירה העכשווית. אצל לדרברג מומרת היררכיה איקונוגרפית-מסורתית נוקשה בישיבת שבט אחים ואחיות יחד.

הצילום של שרון פזנר עוסק במין ובמיניות דרך חפצים יום-יומיים: בורג ואום חלודים שאת תמונתם סרקה. חפצים קטנטנים אלה הודפסו במימדי ענק ומייצגים איברי מין (זכר ונקבה). החיבור ביניהם יוצר מעין אקט מיני שמהותו התאמה מבנית או משלימה בין איברי מין. אלא שהחפצים הללו יוצרים אסוציאציה לחומרים "גבריים", ומעלים על הדעת חוסר התאמה אפשרי בין מין למגדר, ואת המגבלות שיוצרים תפקידים מגדריים מוגדרים.
מיטל ברייר מציגה ציור שמן על בד של טרנסווסטיט (גבר הלובש בגדי אשה). לדבריה, עבודתה מגיעה מתהליך חשיבה על המשמעות של נשיות ואמנות נשית. ברייר מערערת  על המגדר הנשי והגברי כקטגוריות טבעיות ומהותניות, ומכוונת לגלות בעבודתה את יחסי הכוחות המוטמעים בהבניות אלה. לדבריה, העבודה מציעה מבט ביקורתי על אופן הצגת האשה כאובייקט באמנות ובתרבות ההמונים ומוחה על שיתוף הפעולה של נשים הלוקחות את המודל הזה כסמל לחיקוי. בציור נראה גבר ארוך שיער שוכב, לבוש חזיית אשה. המבט  הקלאסי נשמר, אלא שמושא ההתבוננות מתהפך. כך חוצה ברייר את הגבול המגדרי, מערערת עליו, ומשחקת איתו. יתירה מכך, היא לוקחת לעצמה כאשה נקודת מבט מהופכת מן המקובל. המבט הגברי החודר הופך למבט נשי בגבר בלבוש אשה, וזאת בניגוד להיסטוריה ארוכה של ציור עירום נשי.
תמה דומה עולה בצילומים של נעמה מושקין שצילמה זוג צעיר נשוי – גבר ואשה. אקט הקרוסדרסינג של הגבר מייצר נראות דואלית לא ברורה, כזאת שאינה מתמסרת להגדרות המקובלות של זוג נשוי. אהבת אשה לסבית לגבר קרוסדרסר מעלה את ההבחנה בין אישה לנשיות ומשדדת את המערכות הסמיוטיות  והתפיסות המקובלות.

הסידרה "DUO" של מארי דיאון מייצגת לדבריה את הדינמיקה המיוחדת בין נשים ומיניותן על רקע שאלת הזהות המגדרית. "בתמונות אלה רציתי להביע מתח מיני יחד עם מגע רך ועדין של ידי אשה – משהו שתמיד מרתק עבורי בתור צלמת לסבית". רוך זה עולה גם בתבליט המיניאטורי של דינה ברמן, ובו נראות זוג נשים בתנוחת שינה אינטימית – "כפיות".

הגר שפילר

בצילום של הגר שפילר נראית בובת חלון ראווה שנתפסת לרוב כמבטאת  את כל הקלישאות המגדריות. בובה בשמלה אדומה ניצבת בחלל מסורג עם אור ניאון ובעיניה מבט מסתורי.  היוצרת מספרת שביקשה להביע כאן דואליות שבין חופש לפתיחות מיוחלת שעדיין חסרה. דמות הבובה כאן מעלה הרהורים ביחס להבניית מודל היופי, שלמעשה גם הוא קונסטרוקציה המותאמת לצרכים שיווקיים ונסמכת על מושאי תשוקה מוגדרים.
סוזנה ינקו נפעמת מהופעות דראג שמשלבות לדבריה יופי, קסם, אהבת חיים וחופש אולטימטיבי. דומה כי הנשיות החושנית והצבעים החמים המתפרצים  בצילומי הדראג-קווינס שלה גוברים על כל תכונה פיסית מולדת, ומאפשרים לצופה לחוש את הקטגוריות גבר- אשה במנותק ממאפייניהן הפיסיים. כך נוסקת החוויה ממין למגדר בהווי המנזיל (מלשון נזילות)  את הקטגוריות הקשיחות.
שי זילברמן מציג שתי עבודות שלו מתקופות שונות. בסדרה הראשונה מופיע זוג בעל מאפייני זהות מגדרית מטושטשת, ערטילאית ולא ברורה. עבודה אחת היא בטכניקה של ריסוס על נייר, ובשנייה מופיע צילום של אותה תמונה כפי שהופיעו לראשונה כגרפיטי ברחבי תל-אביב. ההשראה לעבודות נמצאת בספר אמריקאי משנות ה- 70 שנקרא "איך לקרוא אנשים כמו ספר". עבודותיה של ג'קי גרינשטיין נמצאות בתפר שבין פיסול ליצירת בובות של תיאטרוני בובות מיניאטוריים. ביצירותיה מופיעות דמויות שבריריות עשויות נייר.  החזרתיות הקדחתנית של הדמויות  ומידותיהן הקטנות מרמזות לדברי היוצרת  על כל מה שעלול להיקרע, להתקמט ולהירמס. העבודות משוחחות עם "ארט ברוט", אמנות אאוטסיידרית במרחבים של שיגעון בהם מתפרקת המילה, ורצפים הגיוניים ההופכים לסיוטים. הזהות הנשית הפאמית של היוצרת איננה מנוסחת כאן דרך השפה של הפוליטיקה של הזהויות, אלא  ארוגה לתוך העבודות. כך אפשר לזהות ביצירות דיבור על  מיניות, ילדות פצועה, רעב לאם, נשיות וגוף. מבעד לכאב אצור העבודות מדברות גם על אהבה.

התמונות ששירי אייזנר מציגה צולמו במסיבה קווירית שנושאה חתונה. המבט הפאנסקסואלי (שמכיל פוטנציאל משיכה לכל המינים והמגדרים), של הצלמת מציב מסר מנוגד לסטנדרטיזציה האופיינית של השיח הוויזואלי של הגוף ושל המגדר. זאת, באמצעות חריגה מנורמות מגדריות מסורתיות ובעזרת מבט המגלה דימויים בעלי מכלול של אופציות והבעות מגדריות.  לדברי היוצרת התמונות מכוונות להציע חלופה לשיח השולט שקובע שיש רק שני מינים ושני מגדרים, שלכל אחד מהם תכונות מסוימות ובלעדיות לו, ושכל אדם צריך להתאים לקריטריונים מאוד ספציפיים כדי להיחשב ליפה. לעומת זאת היא מכוונת להציג חלופות אחרות לסטנדרטי. אקט התיעוד של ההבעות המגדריות מגלה עצמו כחלק ממציאות חיה ונושמת המהווה, לדברי היוצרת, אופציה לגיטימית לשיח המקובל של  המיניות הממושטרת. העבודות של פולינה לוגצ'וב הן חלק מפרויקט עתידני. הפרויקט יעסוק במגדר בכלל, ובדראג בפרט. הצילומים המוצגים בתערוכה, מציגים חברה קרובה של היוצרת, בתחילת דרכה בתור דראג-קינג. "האנשים שעוזרים לי במיוחד במהלך עבודתי" מטעימה לוגצ'וב, "הם דווקא אלו שהנושאים בהם אני בוחרת לעסוק רחוקים מהם. במקרים רבים הם פתחו את עיניי לגבי דברים שאינני רואה, מאחר ואני מעורבת בעולם המצולם שלי, בדרך זו או אחרת. מעורבותי חשובה לי מאוד, מאחר ואני מעוניינת לתעד את מה שקורה סביבי, את מה שהפך לחלק מחיי, ולא להתבונן מהצד".
סדרת התצלומים של זהר ויימן-קלמן "היהודי הנודד", פועלות בזירה של שיח שבתשתיתו העובדה שהיהודי ה"גלותי" נתפס בעבר על ידי יהודים ואנטישמיים כאחד כדמות נשית. חילופי המגדר כאן, באמצעות בחירת דמות של אשה בלבוש גבר, מתריסים כנגד הבחנות דיכוטומיות מעין אלה. עוד מציגים בתערוכה  קורנליה ר. ראובן,  אנדרי און,  ליאן רוזנטל, נטלי בלייך,  טס שפלן, עמר הכט,  בן שלום דוידי ושירן שפירא , דוד מן  והילה איוב.
*

אנדרי און

התיאוריה הפמיניסטית עסקה רבות בביקורת על חפצון גופה של האשה מנקודת מבטו של הגבר. עולם הקוויר, לעומתה, מעלה את הטענה שאנשים מעוניינים לא פעם לראות עצמם כאובייקטים וכמושאי תשוקה לאחרים, וכשלעצמו אין בדבר כל רע. מתוך עמדה מודעת זו מקבלת הפרגמנטציה של הגוף (האופיינית לחיפצון) מקום מחודש בשיח. בעקבות זאת נטען כי דווקא הפורנוגרפיה (עם כל הבעייתיות, הניצול והעיוות שקיימים בתעשייה זו), המציגה סוגים שונים של דימויי גוף לא-שגרתיים כמושאי תשוקה, פועלת כ"סוכנת תרבותית" היוצרת נִראוּת לתכנים המודרים מהמיינסטרים במרחב הציבורי הגלוי.
גם מכלול היצירה המוצגת בתערוכה "מוגדרים" מרחיב את מנעד האפשרויות המגדריות ומכוון לפתוח קשת רחבה של ייצוגים למגדרים אחרים, כאלה שאינם בהכרח מוגדרים. כאמור, נושא  הדראג-קווין עולה ביצירה העכשווית לא פעם בעוד שהדראג-קינג לרוב נותר חבוי.  רוב המציגות בתערוכה הן אמנם ממין "נקבה", אבל בחינה מגדרית של התצוגה  שוללת את האפשרות לראות בה "תערוכת נשים". עולות כאן הבחנות בין המושגים אשה ונשיות,  ומוצעות תובנות בדבר הדראג-קינגיות והקרוס-דרסריות הן כפרקטיקות מיניות והן כפרקטיקה חברתית.
חן רב נסוך על מה שנראה כמעשה של אוצרות משותפת המקיימת הווי פלורליסטי (שיש שיראו בה אנמיות אוצרותית מסוימת). הדבר מתבטא בין השאר בבחירה לתת מקום גם לקולות אחרים מעבר לשיח הדראג-קינג המהודק שעומד במרכזה. למבקר המגיע מעולם  המיינסטרים הסטרייטי (ובכלל זה כותב שורות אלה), תערוכות מעין אלה מחדדות את התובנה כי תפקידי מגדר קשוחים מונעים מגברים ומנשים מיצוי של הפוטנציאל הטמון בהם. הרחבת תפיסות המגדר יכולה לאפשר ביטוי עצמי אותנטי יותר לנשים וגברים כאחד. קרנבלים כפורים שבמרכזם התחפשות ומסכות, מבטאים לא פעם את העובדה שאקט ההתחפשות והדראג טומן בחובו גם את הגרעין של הורדת המסכה כאקט של גילוי וקבלה עצמית.
תודה לצחי מזומן ונטעלי בראון  על עזרתם בעריכת המאמר.