הנוף כאדריכלות – על תצלומיה של אורנה מרטון – חגי שגב

14 במרץ, 2009 | מאת Hagai Segev | קטגוריה: אמנות, כללי

אין לטעות ברקע האדריכלי של הצלמת אורנה מרטון; צפייה בתצלומים בסדרה החדשה משחקים בנוף, שבה אזכורים מעטים למבנים, מעוררת מיד אסוציאציה של ארגון אדריכלי. פנוראמות הנוף המצולמות ערוכות במניפולציה צילומית, בסדר ובמקצב החוזר על עצמו בווריאציות קטנות. התצלומים נוצרו מתוך שזירה של מספר פריימים מצולמים, חיבורם זה לצד זה, והידוק הקשרים המאגדים ביניהם. מרטון אינה [...]

אין לטעות ברקע האדריכלי של הצלמת אורנה מרטון; צפייה בתצלומים בסדרה החדשה משחקים בנוף, שבה אזכורים מעטים למבנים, מעוררת מיד אסוציאציה של ארגון אדריכלי. פנוראמות הנוף המצולמות ערוכות במניפולציה צילומית, בסדר ובמקצב החוזר על עצמו בווריאציות קטנות. התצלומים נוצרו מתוך שזירה של מספר פריימים מצולמים, חיבורם זה לצד זה, והידוק הקשרים המאגדים ביניהם. מרטון אינה מטשטשת את עצם השימוש באמצעים טכנולוגיים ליצירת המחווה החזותי. אחדות מן העבודות מדגישות את השימוש באמצעים אלה תוך יצירת מסגרות המגדירות את המרחבים השונים שמרכיבים את הפנוראמה בכללותה.

אורנה מרטון - תל קסירה

אורנה מרטון - תל קסירה

הצילום של אורנה מרטון הוא כלי ביטוי אמנותי סגולי, כלי העומד בפני עצמו ומאפשר לה זירה חדשה של ביטוי, שהוא הרבה יותר מכלי עבודה בשדה האדריכלות. כאדריכלית העוסקת בעיקר בסוגיות של קונספט אדריכלי כביטוי למחשבה במרחב הקונקרטי, מצעידה מרטון את הצילום שלה לכיוון של חקר האפשרויות הצילומיות כארגון של מרחבים ממשיים ובלתי ממשיים. השימוש במניפולציה של עיבוד המחשב, השכפולים המתאפשרים בסייעו, קלות ההטיה והתעתוע – מרתקים אותה ומובילים אותה לתחום של שכפול, כחלק  מן הסדר האדריכלי הגלום במבנים.
התצלומים בסדרה זו הם עדות למשחקים צילומיים; ויותר משאלה הם משחקים בנוף, הם השתעשעות והתמודדות עם אחד הנושאים השכיחים ביותר בשפת הצילום: יחסי אדם-נוף. מרטון מציעה בחינה של יחסי הדמות והנוף, או הרקע שעליו היא מצולמת, ובאמצעותם נוגעת בדרמה המתקיימת בין אנשים ובין סביבתם – דרמה שהיא כה מהותית לאדריכלות.

אורנה מרטו - אמפי-תיאטרון

אורנה מרטו - אמפי-תיאטרון

השימוש באמצעי הפנוראמי הופך את המרחב בתצלומים הללו למרחב של תנועה והשתנות, מעין סרט אינסופי – השונה מן התפישה המקובלת של תצלום כהקפאה של הרגע. אסטרטגיה זו של יצירת פנוראמות מפנה את המבט אל מימד הזמן והתנועה המשתנה. שני ממדים אלה מחדירים לתצלומים מתח, המתעורר מתוך שאלת האמת כנגד הבדיה. איזו היא הדמות המקורית, איזו היא הדמות המשוכפלת והמהונדסת, ומהי משמעותה של זו במרחב. האם המרחב הוא ממשי או שמא מומצא, אלו מרכיבים בתוכו הם מציאות ואילו הם פרי הדמיון, המושפע ממאגר דימויים סמלי, תרבותי-כללי, או אישי ואינטימי.
החלוקה למקטעים בחלק מן התצלומים היא המחשה ויזואלית לקיטוע המבט המתפרש על פני אין-סוף זוויות ראייה וצפייה. הקיטוע הוא גם אמצעי הִזכרות בכוחה של המצלמה לחלק את המציאות המתועדת לפרגמנטים, פיקסלים ממוחשבים, הערוכים מול עיני הצופה, תוך שהם מתחברים לכדי אחדות המבוססת על פירוק.

אורנה מרטון – צילום
גלריה זהזה, נמל ת"א

אודות Hagai Segev

הוספת תגובה