על התערוכה "יוצאים מארון הקודש: על יופי, אמונה וזהות" במרכז הקהילתי, מרכז המגשימים הדסה, ירושלים

א. נוכחות קווירית

הדיון בזהויות מיניות ומגדריות במסגרת שיח האורתודוקסיה המודרנית בישראל הוא אולי הביטוי החתרני, הרענן והמאתגר ביותר של יהדות זמננו. מדובר במהלך דרמטי: נושא שבעבר הודר והודחק מהפרהסיה הדתית הפך בתוך שנים אחדות לנושא לגיטימי שנדון בפורומים שונים.

באור ולא בצל – ההתחלה
הנראות הציבורית של להט"בים (לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים ובי-סקסואלים) דתיים החלה עם חדירת האינטרנט לחברה הישראלית. תחילה היו אלה פורומים וחדרי דיון בפורטלים ישראלים מובילים שגילו את הסוד: יש לסביות והומואים דתיים. החל מסוף שנות התשעים של המאה העשרים נפתחו באתרים וואלה! תפוז, נענע ואחרים פורומים שיועדו ללסביות דתיות, להומואים דתיים או לשתי הקבוצות יחד, והיוו מקום מפגש ותמיכה, וכן במה לדיונים דתיים. האינטרנט שימש ככלי העצמה לצעירים ומבוגרים, שנחלצו מהבדידות שהייתה מנת חלקם עד אז. פורומים אלה הולידו את ההתארגנויות הקבוצתיות הראשונות של לסביות והומואים דתיים, שמהן צמחו מאוחר יותר קבוצות חברתיות וקבוצות תמיכה מחוץ לאינטרנט.
ההתארגנויות המדוברות יועדו להומואים ולסביות בלבד, אך כמעט במקביל להקמתן התחיל להתפתח סביב הנושא דיון ער בחברה הדתית. המאמר הראשון שפורסם בבמה דתית היה, ככל הנראה, מאמרו של הרב רונן לוביץ', שפורסם בכתב העת "דעות".   לוביץ' קרא לצעירים בעלי נטיות הומוסקסואליות לא לנטוש את שמירת המצוות, וקבע שהיחס של החברה הדתית להומוסקסואלים צריך להיות סובלני, בדומה לדרך בה מתייחסת חברה זו ל"עוברי עבירה" אחרים וליהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. בהמשך פורסמו שם מאמרים שהציגו שלל גישות נוספות, מקרבות ומרחיקות, וכתבות שסיקרו את העולם הלהט"בי הדתי המתפתח. כעבור זמן קצר נחשפה העובדה שחלק נכבד מהשאלות שמופנות לרבנים דרך האינטרנט עוסקות במיניות ובמין בכלל, ובהומוסקסואליות ומיניות מיעוט בפרט .

הסרט התיעודי "לפניך ברעדה"  (במאי: שמחה סנדי דובובסקי, 2001) עסק בהומואים ולסביות דתיות, והציג, לראשונה על המסך הגדול, גישות רבניות מודרניות לנושא. הסרט כולל סיפורים אישיים שמייצגים חוויות של הומואים ולסביות בקהילה הדתית (בעיקר בארצות הברית), ולצד אלה מופיעים רבנים ומרואיינים אחרים. הרב שלמה ריסקין, רב היישוב אפרת, אמר בסרט שאמנם המקרא הגדיר משכב זכר כ"תועבה", אבל חז"ל עמעמו את שאט הנפש שהביטוי טומן בחובו, בדורשם אותו "טועה אתה בה" (תלמוד בבלי  נדרים, נ"א, ע"א). בשלהי שנת 2004 יצא לאור סרטה של אילאיל אלכסנדר "את שאהבה נפשי", שעסק בשלוש לסביות ישראליות דתיות. הצפייה בסרט מלמדת כמה מהר השתנתה המציאות: בארבע השנים שחלפו מאז יצא "לפניך ברעדה" נוצר אקלים חברתי שאִפשר לנשים בסרטה של אלכסנדר להתראיין בגלוי ולתאר חיים קשים פחות מאלה שמתוארים בסרטו של דובובסקי.
הדיון ההלכתי חלחל במהרה מבמות אוונגרדיות ללב הממסד הדתי. כתב העת "אקדמות" עסק בנושא בסדרת מאמרים שדנו במעמד הראוי ללהט"בים בקהילה הדתית . חודשים אחדים קודם לכן אפילו צֹהר, כתב עת רבני שמרני, ניהל דיון רב מאמרים בסוגיה . מאמרים רבים  פורסמו בנושא גם בעיתון "מקור ראשון" בתקופה האחרונה (2008).

קצרה היריעה מלתאר את ההתפתחויות המשמעותיות הנוספות שליוו את העשור הראשון של המאה ה-21, אך קשה להחמיץ את הדיון הער בנושא, המתקיים במגוון רחב של במות הציונות הדתית. השיח מגוון: בקצה אחד שלו נמצאים רבנים המכוונים ל"טיפולי המרה" ולשינוי אוריינטציה מינית "הפוכה", כלשונם; בקצה האחר נמצאים מאמריהם של רבנים ומנהיגים אחרים, המצדדים בשיח של קבלה עצמית והשתלבות של הומואים ולסביות בחברה הדתית, על כל המשמעויות החברתית הנובעות מקבלתה של הזהות המינית האחרת כאופציה לגיטימית בחברה. כל אלה תרמו רבות להעברת הנושא למרכז השיח.

לאחרונה, בקיץ 2008, הרצה הרב יעקב מדן, מראשי ישיבת ההסדר באלון שבות, בכנס של הארגונים "חברותא", "הו"ד" ו"בת קול". מדבריו השתמעה קריאה להומואים לצאת מהארון ולהשתלב כבעלי נטיות אחרות בחברת המיינסטרים הדתית. הרב מדן כיוון את חברת הרוב הדתי לשיח קהילתי חם, מחבק ואוהב ביחסה לאחרים אלה.
עוד קודם לכן התראיינה חנה קהת,  מראשי הארגון הפמיניסטי-דתי "קולך", והדגישה כי בתורה יש איסור על משכב זכר ולא על יחסים בין שתי נשים. "לסביות היא בכלל לא בעיה מבחינה דתית, ואני מאוד מעריכה את קבוצת הלסביות הדתיות 'בת קול', שיצרה מסגרת לתמיכה ועזרה הדדית לכל הנפשות הבודדות הללו, שלפני כן היו שרויות באומללות רבה"  אמרה קהת, והתייחסה גם להומוסקסואליות כשאמרה שזהות חד-מינית היא עניין שלא הוזכר בתורה. "צריך לראות את הנושא הזה בעין חיובית ונייטרלית. זה עניין שדורש חשיבה חדשה".
עם זאת, יש לסייג ולומר כי השיח הזה נמצא עדיין בחיתוליו. העיסוק המגדרי הנובע מהתיאוריה הקווירית הוא למעשה ענף שהתפתח מתוך החשיבה הפמיניסטית, אלא שבתחום הפמיניזם הדתי מעדיפות רוב המנהיגות האורתודוקסיות לבדל את עצמן מהשיח הקווירי ולהפריד בין התחומים, מחשש שיקוטלגו כתנועה רדיקלית המבקשת לשבור את הכלים. נושאים הקשורים לקבוצות זהות אחרות כגון טרנסג'נדרים ובי-סקסואלים, לא עולים על הדעת כלל בשיח זה.

משחקים של כוח – על הממסד האמנותי
לעומת הפתיחות היחסית בשיח הרבני, בולטת התנהגות שדה האמנות המקומי, זה המציג וממשמע את היצירה שנוצרת בהקשר היהודי, שנותר אדיש לנושא או מתנגד לעסוק בו. השיח היהודי בארצות הברית חוגג את האמנות הקווירית כענף של דיון בזהות יהודית חדשה ולרוב לא ממסדית. לעומתו, השיח הישראלי מסיט את מבטו מנושאים אלה, שלא כדרכו לגבי נושאים פמיניסטיים שכבר נדונים ומוצגים כאן. שיח כזה לא מתרחש כלל במוסדות המציגים דרך קבע אמנות בהקשר יהודי מובחן, כמוזיאון וולפסון בהיכל שלמה בירושלים, בית התפוצות או הגלריה האחרת, שהציגה אמנות של יוצרים מהמגזר הדתי במשך שנים.
אכן, תערוכות המכוונות למפות את הופעת היהדות באמנות המקומית עוסקות לעיתים בדמות הגבר הישראלי החדש לעומת הגבר היהודי הישן, אך הן נמנעות ממגע ישיר בקוויר. אירוני הדבר שעולם האמנות, שנתפס לא אחת כפלורליסטי במהותו וכמכוון לאוונגרד או ל"תיקון עולם", לא תרם מאומה לפריצת הגבולות בתחום זה.

ב.  זן נדיר – על "יוצאים מארון הקודש"

בתערוכה "יוצאים מארון הקודש: על יופי, אמונה וזהות", המוצגת במרכז הקהילתי – מרכז המגשימים הדסה בירושלים  (אוצרת: עופרה צוקר), מציגים 14 יוצרים, רובם בתחילת דרכם האמנותית וכולם גייז בוגרי החינוך הדתי. עמיחי לאו-לביא, הפועל בניו יורק, הוא אמן במה, שייסד את המוסד Storah Telling ("סיפור סיפורי התורה"; המילים "story" ו"תורה" חוברו יחד), ומקדם תרבות יהודית באמצעות מיצגים תיאטרליים מקוריים. בהופעת הדראג שלו יצר לאו-לביא את דמותה של הרבנית (Rebbetzin), המחנכת והקבליסטית הדסה גרוס בת ה-75. בשיעורי התורה שלו, מהלכת הדמות על הגבול שבין פרודיה לרצינות גמורה. רגע אחד היא דמות מוטרפת של גבר המחופש לרבנית עם חיים פיקטיביים ובדיחות גסות, ובמשנהו היא רבנית ישרת דרך, המתפלפלת ומטיפה לחיים יהודיים כשרים. בתערוכה מוצגים שני צילומים מהופעות הדראג הללו.

אביגיל שפרבר היא יוצרת קולנוע, במאית וצלמת, שייסדה את ארגון הלסביות הדתיות "בת קול" (גילוי נאות: אביגיל שפרבר היא אחותו של כותב המאמר). ביצירה  "דוד ואני" משתמשת שפרבר בחומרים ביוגרפיים: צילומי ילדוּת שצילמה אמה (חנה שפרבר), כשחמדה לצון והחליפה את בגדיה בבגדי אחיה: האח לבוש בבגדי בת, והיא עצמה בבגדי בן. התקתם של החומרים והעברתם לתצוגה במסגרת אמנותית, בנוסף להיפוך המגדרי המוצג כאן, מעלים שאלות ביחס לזהות מגדרית כקטגוריה טבעית או חברתית, במיוחד על רקע החברה הדתית, שהשיח המגדרי בה רווי אבחנות נוקשות. "כבר בגיל ארבע הבנתי את מקומנו השונה בבית הכנסת", מספרת שפרבר. "כבר אז חשתי באופן אינטואיטיבי שמקומי לצד אבא בעזרת גברים זמני, ובקרוב אצטרך לעבור אחורה, לשוליים, אל מאחורי הווילון. לעומת זאת, כבר אז היו לאחי תשמישי קדושה, כמו כיפה וציצית, ולי לא!".

חיים אלבוים הוא במאי ותסריטאי בוגר בית הספר הדתי לקולנוע "מעלה". "ואהבת", סרט הביכורים שלו, מספר את סיפורו של בחור ישיבה המנסה לשנות את נטייתו ההומוסקסואלית באמצעות עריכת תיקון כללי, סיגופים וצומות במשך ארבעים יום. כשחוזר לישיבה אהוב לבו של הגיבור, עולות מחדש השאלות והטענות שיש לו כלפי עצמו וכלפי אלוהים. הסרט מבוסס על סיפורו האישי של הבמאי, שבעקבות עשיית הסרט יצא מהארון. הסרט זכה בפרסים רבים. בתערוכה מציג אלבוים טריילר וכרזת פרסומת של הסרט. מעניין לציין שלמרות שהסרט לא מוצא פתרון הלכתי לגיבור, זכה אלבוים לחיבוק הממסד והסרט הוכתר באותה שנה כסרט הגמר הטוב של ביה"ס מעלה הדתי.

אלעד ליפשיץ הוא מאייר ומעצב גרפי, בוגר המחלקה לעיצוב והפקות דפוס במכללת הדסה. בצילום הפואטי שלו מוצגות ידיים מסוללות בחבלים שניצבות בתנוחה לא נוחה על רצפת בטון מוכתמת. לצד הידיים קיר מצופה דפי תווים. בעבודה צורפו זה לזה אלמנטים חידתיים במקצת: פינה, ידיים, חבל רפיה ורצפה. המבט מלמעלה מעלה דימוי מטפורי לשיר הלל.  מאוגדת בפרטיטורה של עקידה,  היצירה כאילו שואלת: מי הוא זה ששירת חייו המוכתמת מצלה על ידיו? יצירה  אחרת שמציג ליפשיץ בתערוכה היא התמונה "כמוני, מסכה", שמציגה אדם מביט במראה. זהו תצלום של השחקן אורי לחמי מסיר תחפושת או איפור. העבודה מתקשרת עם הסרט "ואהבת" שהוזכר לעיל, שם שיחק לחמי את הדמות הראשית. תחפושת, איפור ובמיוחד הסרת המסכות משמשים כאן בהקשר של הארון המפורסם, שתפס בשיח הקווירי מקום רחב ההולך ומצטמצם לאחרונה.
יצחק רונן הוא מעצב תפאורה שלמד עיצוב תעשייתי בבצלאל. הפרפראזה הנפוצה של התכתבות עם "הסעודה האחרונה" עולה כאן בדמות החילוני, היושב בדד ולפניו חבורת גברים דתיים. האמן רואה בתצלום הד לסיפור המקראי על הסעודה שסעד יוסף עם אחיו עת נפגשו, בשלב בו זיהה אותם אך הם עדיין הכירו אותו כאחיהם. פסי הדקורציה של האולם בו צולמה הסצנה והפסים על חולצתה של הדמות המרכזית מהדהדים את הפסים של כתונת יוסף. העבודה צולמה באולם הכניסה של היכל שלמה בירושלים, בניין ששימש בעבר כמשכן הרבנות הראשית. עובדה זו נוסכת ביצירה רובדי משמעות נוספים. "יוסף הוא מניפולטור", אומר רונן. "דרכו אני עוסק ביכולת לראות את התרבות דרך משקפיים של מישהו שהוא בחוץ אבל היה שם פעם, ויכול לשחק בפרטים הכי קטנים, אלה שלכאורה לא ממש חשובים אבל עושים את ההבדל". החלק המעניין בצילומים הוא דווקא התיעוד שחבוי בו, של עיצוב המוצר שהציג האמן בתערוכת הסיום של לימודיו במכללה. בתמונה מופיע גביע יין אדום בוהק ושולחן שמפת פלסטיק עבה וקשיחה מכסה אותו. המפה גסה למראה, ומוטבעים עליה עיטורים עדינים דמויי תחרה, בסגנון שמאפיין את מפות השולחן הלבנות הקלאסיות, שעדיין משמשות בבתים דתיים רבים בארוחות השבת.
השימוש בחפצים ובדימויים מתחום היודאיקה באמנות העכשווית משמש מוטיב רדיקלי חתרני, והוא אף אחד המוקדים המרכזיים של שיח האמנות היהודי בימינו. בהקשר זה בולטים התפילין כתשמיש קדושה שנעשה בו שימוש רב באמנות הישראלית, הן כאמצעי לדיון ביחסים בין עבר מסורתי להווה חילוני, הן כאמצעי התרסה נגד הדת, ולפעמים גם כהמשך לרוח מסורתית. גם השיח האמנותי הפמיניסטי מרבה להשתמש בתמה זאת.

בצילום של רוני – סטודנטית לאדריכלות במכון אבני ובוגרת בית הספר לאמנויות בתל אביב, נראית נערה שמשחקת במעין בית תפילין ענק שעליו האות "ש", ומכניסה לתוכו "פרשיות" בדמות דגל הגאווה הצבעוני. "אות" התפילין נארג כאן בסימן היכר לזהות אישית מובחנת. "התמונות האלה הן טעימה קטנה מתהליך ארוך של פרויקט 'פורטרט עצמי', מסע ההיכרות שלי עם עצמי: היכרות עם החלקים, הכאבים, התחושות והחוויות שלי", מספרת היוצרת. העבודה מזכירה את היצירה האיקונית בתחום הקוויר היהודי של רוס בלכנר, שיצר בהשפעת ג'ספר ג'ונס דגל גאווה בצבעי הקשת, המסמל את זהותו המגדרית של האמן ומתאחד ביצירתו עם מגן דוד. השילוב בין הסמלים יוצר איחוד (אך אולי גם ניגוד) בין הזהות האישית הסובייקטיבית לזהות הקולקטיבית.

דינה ברמן, אמנית קרמיקה בוגרת בצלאל, מציגה אף היא בתערוכה עבודות בסגנון יודאיקה. ברמן, שהציגה בעבר, בין השאר, בבינאלה הרביעית לקרמיקה בבית האמנים בירושלים, מציגה נרתיק טלית שעליו רקום שמה, "דינה לאה בת שולמית". בעולם המסורתי נהוג לסמן אדם בשם אחד מהוריו: בדרך כלל מוזכר שם האב בעליה לתורה ושם האם בתפילה לשלום חולה.
נרתיק לטלית משמש גברים בעולם האורתודוקסי, ונהוג לרקום עליו את שם האב ("יצחק בן אברהם"). ברמן עושה כאן היפוך מכוון ומשתמשת בשם אמה. שלושת השמות הרקומים הם שמותיה האמיתיים, אבל  נוכחותם בתצוגה בהקשר נשי מחדדת את העובדה שאלה כולם שמות של נשים מקראיות שדמויותיהן נוכחות בשיח הפמיניסטי היהודי החדש.
הארון המטפורי מקבל ביטוי אצל ברמן בפריט יודאיקה קלאסי: כלי בשמים להבדלה, המעוטר במילה "שקרנית". החפץ הריטואלי המסורתי, שמיועד לטקס ההבדלה, הוא מעין בית או מגדל מפואר. בית זה מקבל כאן משמעות בהקשר של הרצון ליצור "קן" סטנדרטי בהיענות לחוקי המשטר המסורתיים. ההבדלה כאן היא בין המותר לאסור ובין המקובל לנדחה. ברמן מספרת: "תקופת הלימודים שלי בבצלאל, שבה נוצרה העבודה הזאת, מייצגת עבורי את ההתנגשות התמידית בין מה שהאמנתי בו לבין מה שרציתי באמת: חיפוש נואש אחר חתן, ניסיון להקים בית, להילחם בהיותי לסבית, ואולי בדרך זו לכוון לרצון האל".

זהר ויימן-קלמן היא יוצרת וחוקרת בתחום הספרות ההשוואתית. העבודות המוצגות בתערוכה הן חלק מסדרת תצלומים בשם "היהודי הנודד", שבה מופיעה ויימן כפרסונת דראג של דמות ממזרח אירופה מהמאה הקודמת. הצילומים נעשו בוורשה, ירושלים וטורונטו –  שלושה אתרים שמסמנים, לדבריה, תחנות במסע ההרפתקאות הקווירי שלה. העבודות פועלות בזירה דיאספורית המתנגדת לשיח שבו מוצגת דיכוטומיה ברורה בין היהודי לישראלי ("היהודי החדש"), ובין הגברי לנשי. בתשתית תפיסה זו עומדת העובדה שהיהודי ה"גלותי" נתפס בעבר על ידי יהודים ואנטישמים כאחד כדמות נשית או הומוסקסואלית.
בתערוכה מציגים גם אבי רוז, דרור, רחל ויוצרים שלא פרסמו את שמם. מעניינת העובדה שלמרות שמצאו בתוכם את העוז ליצור ולהתעמת בגלוי עם הנושא האישי הטעון, כשליש מהאמנים בתערוכה לא יכולים להרשות לעצמם להיחשף כיוצרים.

בדומה לתערוכות אחרות שמוצגות בזמן האחרון  ועוסקות במגדר בהקשר הקווירי, גם "יוצאים מארון הקודש" היא בבסיסה תצוגה קהילתית שהתארגנה על בסיס אקטיביזם קווירי בשיתוף קבוצות תמיכה שונות ובחסות גלריה שמטרתה לתת במה לאמנים צעירים, עולים וצברים בראשית דרכם. תערוכות מעין זו אינן מתכווננות בהתאם לשיח האמנותי המקובל, ולכן הן גם לא חושפות את המנעד הרחב שקיים בשיח האמנות הקווירי. עבודות טובות מוצגות לצד יצירות שקשה מאוד להתייחס אליהן כאל אובייקטים אמנותיים. דוגמאות לאמור ניתן לראות בהכללתו של פוסטר פרסום לסרט "ואהבת" בתצוגה  מצד אחד, ובהיעדרותם של האמנים הדתיים הבולטים ביותר בתחום מהצד האחר. גם כמה נושאי משנה מרכזיים נעדרים מהתערוכה: דוגמה טובה לכך ניתן לראות בהעדר ההתייחסות לדתיות מזרחית בהקשר הקווירי, תמה מרכזית למדי ביצירה המקומית העכשווית.

בוטות מכוונת אפיינה את האמנות הקווירית בראשית דרכה. בוטות זו תרמה למהפך תפיסתי ביחס להגדרת גבולות השדה ואופי התצוגה הראוי (מה מותר להציג? איך ראוי להציג? מהם מושאי תשוקה לגיטימיים?), ובכך הרימה תרומה משמעותית להנחלת התיאוריה בחברה בכלל ובשדה האמנות בפרט. האמנות הדתית הקווירית צנועה יותר, ובכל זאת קשה להעריך את תרומתה האפשרית לשיח הדתי הפנימי. החברה הדתית, כך נראה, מושפעת מטקסטים יותר משהיא מופעלת על ידי דימויים ויזואליים. עם זאת, כשם שהלימוד הבוקע מבתי המדרש של נשים אינו מקביל בדרך כלל לשיח הישיבות המסורתי אלא יוצר שיח תורני מובחן שלא היה כמותו בעבר, כך גם השילוב בין יהדות וביקורת קווירית יכול להוליד יצירה שיש בה משום חידוש באמנות המקומית. ייתכן שדווקא אופי הביטוי המצטנע, שאינו אופייני עוד לאמנות המקומית, יחדש צבע נשכח בפאלטת הצבעים הנהוגה כיום.

כפי שציינו, אמנות פמיניסטית דתית תופסת כבר עתה מקום מרכזי בשיח האמנות היהודית העכשווי. היא נתפסת לא אחת כתרומתו הייחודית, הרדיקלית, החתרנית והתוססת ביותר של העולם הדתי לענף זה. ימים יגידו אם גם העשייה האמנותית הדתית-קווירית המתעוררת והשיח המתחדש סביבה יתפסו מקום מרכזי בתחום בעתיד.

"יוצאים מארון הקודש: על יופי, אמונה וזהות"
אוצרת: עופרה צוקר
המרכז הקהילתי, מרכז המגשימים הדסה,  רח' דור דור ודורשיו 7א', ירושלים
פתיחה: שלישי, 17.3.2009. נעילה: ראשון,    26.4.2009

הערות:
1: רונן לוביץ, "סלידה, סובלנות או מתירנות", דעות 11, אוגוסט 2001.
2: ראו מאמרו של עזריאל ויינשטיין, "מרא דאתרא – על פסיקות הלכתיות באינטרנט", דעות 16,  יוני 2003.
3: ראו למשל מאמרו של זאב שביידל, "אח(ר)ים בקרבנו" אקדמות י"ז, שבט תשס"ו, ומאמרה של זיווה אופק, "ברית יעוד גם ל'אחרים'", אקדמות י"ח, מרחשון תשס"ז.
4: הדיון נפתח במאמרו של רוני שור, "אנשים יכולים להשתנות: על הטיפול בבעלי נטיות הפוכות", צהר כ"א (תשס"ה). כעולה משמו, המאמר שמרני במיוחד. בגיליונות הבאים הופיעו תגובות מתונות יותר.

5: רוחמה וייס, "חנה קהת: עיסוק הרבנים בצניעות – פורנוגרפיה",  Ynet 17.6.08  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3552260,00.html
6: שם.
7: דוגמא בולטת לכך היא התערוכה מוגדרים 01 שהוצגה בפברואר 2009 במרכז העירוני לקהילה הגאה בתל-אביב.