התחנה האחרונה

כולם דיברו על המיתון. אמרו שהשנה קנו הרבה פחות משנה שעברה. אמרו שכמעט ולא קנו צילום, אבל ביום האחרון גלריה אלפרד מכרה שלוש עבודות. עשינו הנחות יפות.

21:02 אנשי התאורה מפרקים את הניאונים באולם ההרצאות. עדיין יש תור בבית הקפה. אנשים סיימו לראות אמנות וניגשים לשטוף את העיניים בדיילות השיווק של הסיגריות. רוח קרירה נושבת. הודיאו של המיצג של אניסה ממשיך לרוץ בלופ. מבקרים אחרונים נוגים עומדים לצד פסי הרכבת עם כוסות שמפניה וסיגריה. גם אנשי הבטחון כבר סמוקי לחיים ומשחררים כפתור.

22:02 מבקרים עוד נכנסים, אך הגלריות בביתן ב' מיהרו להוריד את העבודות מן הקירות ולקפל. אלפרד עוד יושבים בחוץ בישיבה מאולתרת ופותחים פצעים שנפערו בקבוצה במהלך היריד. מנסים לדבר בלי להכנס אחד אל דברי השני. לא באמת מצליחים ללבן דברים וכבר קמים להוריד עבודות מהקיר, לגלות שהרבה דברים נעלמו מן המחסן ושאין לנו ניילון לאריזה. מרבית החיילים שלמים יותר או פחות חוזרים הביתה בארגז.
זהו. החלל מתרוקן, זורקים לפח את התויות ואת הנקודות האדומות.
אני צועדת הביתה עם עבודות חשופות בידיים. קצת שמחה להחזיר הביתה את הציורים, שמחה גם על הציור שנקנה.
אז מה יצא לנו מזה? דפנה אומרת שהשגנו הרבה דברים חוץ ממכירות. אני שואלת אילו דברים.
דפנה לא יודעת. צריכה זמן לחשוב על זה.
קיבלנו חשיפה עצומה, אולי עוד מכירות שיתרחשו מאוחר יותר בעקבות היריד, ביקורים בסטודיו, יחסי ציבור עצומים לגלריה השיתופית וגם חוויה מטלטלת עבור הקבוצה. המתחים והתחרות התעצמו בגלל הכסף שהושקע. גם את המתחים יפיג הזמן ונקווה שנצא מחוזקים וחכמים לגבי התנהלות בקבוצה ומכירת אמנות.
אלפרדים: השקענו הרבה מאמץ ואני חושבת שאתם יכולים להרגיש סיפוק וגאווה על כך שעשינו את זה.
וכדי לסיים בסימן שאלה אני מוסיפה כמה שאלות ששאל יואב שביט: האם אלפרד היא קודם כל חבורה של אנשים או קודם כל גלריה?
מה יותר חשוב, ההישג או ההרגשה שבדרך? וכמה כמה? כמה מותר לסבול בשביל איזו פסגה?
יואב גם מסכם: היריד היה כיף. אני אוהב הרפתקאות וכל היתר מתגמד לעומת התחושה שעשינו את זה טוב. קיבלנו וגנבנו תשומת לב בדרכים לגיטימיות. עבודות נמכרו וההכרה בקיומנו המשמעותי הופצה לכל הכיוונים.

"אני האמן הכי מצליח כי אני זה שהכי רצה להיות האמן הכי מצליח"-  ג'ף קונץ

יום שישי: איזו רכבת?

מסתמן שסוף השבוע ביריד הוא זמנן של הקבוצות המאורגנות, המשפחות ובעיקר הילדים.
היום מבקרים נעמדו מול ציור מופשט ואמרו: "גם אני יכול לצייר את זה. למה זה עולה כל כך הרבה כסף? או למה זה בכלל אמנות"? שאלות שאף אחד לא העז לשאול בפריוויו אפילו אם הן עלו בדעתו.
ילדים נעמדו בקבוצות מצחקקים מול תצלום עירום של ראפת חטאב ונשים מבוגרות לא התביישו לשאול איפה הוא מחביא את הזה שלו.

חיילי אלפרד שזחלו אתמול בגאון יחסי ברחבת, נכבשו היום על ידי ההמון הזועם: ילדים קטנים פירקו אותם בצילן של אמהות חייכניות. חייל אחד נשבר לשלוש חתיכות, האחר ממשיך לזחול קטוע רגליים. גדוד החיילים שלנו לא שרד את הכיבוש הזה. הוא הופקר בשטח עם פצועים ואף לא אחד שרד את המתקפה. נדמה לי שאפילו לקחו שבוי.
לפני ההשמדה ההמונית (והסמלית), פנו הורים בבקשה לקנות חייל צעצוע לבנם. החלטנו על מחיר סמלי. כשנקבנו במחיר של יצירת אמנות זו (שאחת כבר נרכשה על ידי אספן נכבד), ההורים (כן, היו יותר מזוג אחד) גיחכו למשמע המחיר בטענה שבשוק הם עולים רק 15 ₪ ליחידה. ניסינו בנימוס להסביר להם איפה השוק.
עם כל הכאב על אבדונם של כמה חיילי אמנות נמרצים אנחנו שמחים על מעורבותו של הדור הצעיר בעולם האמנות ועל המבקרים הרבים ביריד גם אם הם לא יודעים להעריך קשקוש על דיקט.

תוויות 2
הסרנו את המחירים מהתוויות כדי לעודד את המבקרים לפנות אלינו כדי לקבל פרטים על העבודות המוצגות. זה עבד, באמת החלו לשאול אותנו אודות המחירים. אולי זאת היתה גם המחשבה של הגלריות הותיקות. או.קיי, אנחנו לומדים כל הזמן. כמה אירוני, הגלריות המסחריות חשפו את המחירים במהלך היריד ואנחנו הסתרנו אותם. כנראה שאין חוקים (נוקשים) לאסטרטגית מכירה, או שאתה נדלק על יצירת אמנות או שלא; והמחיר תמיד גמיש.

פאנל הקואופרטיבים שנערך היום היה מוצלח וצפוף (לא קשה למלא את גלריה אלפרד). נציגי הקואופרטיבים השונים השוו מודלים של התנהלות קבוצתית וניהלו דיאלוג בהנחייתה האדיבה והחכמה של יעל עמית.
לאחר שהצגנו את האג'נדה הבלתי מסחרית של אלפרד נשאלה שאלה הכרחית מהקהל: אז למה אתם משתתפים בצבע טרי? אז למה באמת? אנחנו כן מעוניינים למכור את האמנות שלנו, וגם אם נשים בצד את שאיפותינו הכמוסות למכור משהו בצבע טרי, אנחנו לא מתחרטים בכלל שהשתתפנו ביריד. החשיפה היתה עצומה. מאות מבקרים הלכו הביתה עם הזמנה של גלריה אלפרד ביד, והיריד הציב אותנו בתוך עולם האמנות, לצד הגלריות הוותיקות והמסחריות ובהשוואה אליהן, עם החסרונות והיתרונות שלנו.

יום חמישי: כבר לא מחכים לרכבת

האווירה קצת יותר רגועה. אנחנו כבר שלמים עם התלייה וכבר לא מצפים בשקיקה לנקודות האדומות.
אפילו מתחילים להנות. אתמול הנחנו ברחבת הכניסה חייל צעצוע אחד צבוע לבן, זוחל ויורה, ועל גבו דגל פרסום לגלריה אלפרד. לא תיאמנו את זה עם שלטונות היריד, אבל הם קיבלו את זה יפה. לכן היום הבאנו מחלקה. עשרה חיילים לבנים הנושאים את שמות אמני גלריה אלפרד, יורים באויר ונאבקים על טריטוריה בעולם האמנות. תודה ליואב שביט על הרעיון המופרך. אגב, אתמול השאיר יואב בלי כוונה פסל שלו באולם ההרצאות. הפסל נשאר שם על הבמה בזמן הרצאה של נציגת כריסטיס. חדר ההרצאות משמש לנו כחצר אחורית, לשם אנו יוצאים לשאוף אויר כשהמחנק גובר, שם אנחנו כותבים את הבלוג, מתאמנים על הפודיום בעמידה מול קהל, מתקנים את החיילים שניזוקו בשטח ומחדירים עבודות אמנות סמויות אל קדמת במת ההרצאות.
ממשיכים לעמוד על הרגליים, כבר השתפרנו ביחסי ציבור. אספן אמנות נכבד שמאוד מחבב את גלריה אלפרד הציג אותנו בפני חברו כ"חמודים". האם כדאי להיות חמודים בשדה האמנות (הביצה) המקומית? או שזה לא ממש עוזר לנו?
התחיל לרדת גשם, המון אנשים זורמים פנימה ואחר כך החוצה.
לרגע הרגשנו שוב במדרשה, קולו של יאיר גרבוז הדהד ברקע ומורים וקולגות הסתובבו בביתן. גרבוז שמציג תערוכת יחיד מקסימה ומשעשעת בביתן של גלריה גורדון נתן גם הרצאה מרתקת על הפרובינציאליות של עולם האמנות הישראלי. דורון רבינא, המנהל החדש, כמעט ביקר בביתן של גלריה אלפרד.

במהלך היריד יצרנו קשרים עם שכנינו לביתן גלריות ב', מפיליפ המקסים מגלריה קיימא שאלנו מברגה התייעצנו לגבי תלייה וחלקנו תיסכולים ותחושות.
היום מחצית מחברי הגלריה היו ביריד והחצי השני סחבו כסאות פלסטיק ממוזיאון בת-ים (תודה) עבור פאנל הקואופרטיבים שיתקיים מחר בשעה 14:00 באלפרד. בפאנל נארח את ברבור מירושלים, קבוצת "איפה דנה" וקבוצת האוצרים הקואופרטיבית "אצירות". קצת סוציאליזם כנגד הקפיטליזם השולט בצבע טרי. הצבע כבר לא כל כך טרי.

יום רביעי: הפתיחה הרשמית – עדיין מחכים לרכבת

הקהל האקסקלוסיבי של הפריוויו הלך ועמו הכיבוד והיין בחינם. בפתיחה הרשמית אנשים צובאים על הקופות. רק על קופות הכרטיסים, בקופות המכירה אין תור.
הרבה מתעניינים, הרבה אוהבים את העבודות ומפרגנים לאלפרד. אנשים מתרגשים מאד מציור מסויים, אבל אין להם כסף לקנות. האם הצלחה של יצירה נמדדת רק במכירה?
חשבנו לשלוח נציגים מהגלריה לקורס שיווק.
כמובן שיש גם תוצאות בטווח הארוך, לא הכל יהיה מיידי וגם החשיפה עצומה.
היריד היה אמור להסגר בעשר, אך הסגירה נדחתה לאחת עשרה.
אנחנו עיפים מאד. כבר שלושה ימים על הרגליים. כבר חודש אנחנו במתח.
בבוקר עוד שינינו את התלייה, אחרי שכל הלילה דפנה התהפכה במיטה והריצה אפשרויות בראש. היריד העלה הרבה מתחים בתוך הקבוצה. נצטרך סדנה לטיפול קבוצתי אחרי שכל זה יגמר.

שלישי בערב: מחכים לרכבת
הפריוויו. משהו מתחיל לקרות. מלצריות עם מגשים ניגשות אליך כל דקה. סוף סוף יש קפה ובחינם. המתחם הולך ומתמלא. הכניסה לגלריות הוותיקות פקוקה. אצל האמנים העצמאיים אי אפשר לראות את העבודות מרוב קהל. האמת שזה מפגן כוח מרשים עבור האמנות הפלסטית.
הרגליים עייפות וכבר רוצים לשבת. אבל לקרוס לצד השולחן הקטן בחלל הגלריה זה לא מאד שיווקי.
קדימה לקום על הרגליים, לגשת לאנשים המכובדים, לפתוח בשיחה. במדרשה לאמנות לא מלמדים איך לשווק את האמנות שלך. חלק מאיתנו שוחים בביצה כמו צפרדעים מנוסות. אחרים ממשיכים לטעון בנחישות שהם לא יודעים למכור ובכלל לא אוהבים פתיחות והם רוצים הביתה.
סוף הערב. החלל מתרוקן והריקנות ממלאת. אצל כולם מתנוססות נקודות אדומות ורק אצלנו לא.
איפה טעינו? הכי חשוב להמשיך ולעשות אמנות. הכי חשוב לעשות אמנות.

שלישי בבוקר:
החשמל נדלק וכבה לסירוגין. האם יהיה אור כשהסיורים יגיעו?
צלילי פטיש האוויר משתלבים בצלילי מוסיקת בית הקפה הזמני של צבע טרי. העיתונאים מסתובבים לצלילי שואב האבק. עדיין אין קפה. שירן, האחראית על הניקיון, מפגינה יעילות יוצאת דופן. האם אי פעם היריד יהיה מוכן? יש שירותים כימיים אקסקלוסיביים.
כאן, במתחם גלריות (סוג) ב' (כפי שאמנית צעירה חומדת לצון העזה לרשום בטוש בלתי מחיק בשלט הכניסה לביתן, לתרעומת גלריה קיימא), אנחנו משלמים חצי ממחיר השכירות שמשלמות הוותיקות. כרגיל אנחנו בפריפריה, בסוף פסי הרכבת ובסמוך לקייטרינג שחוסם מדי פעם את הכניסה בארגזי כוסות יין. עדיין אין קפה.
גלריה אלפרד היא עמותה ללא מטרות רווח, ורובנו גם לא טובים במכירה. אנחנו מייצגים את עצמנו ואנחנו רוצים למכור אמנות. את הרווח מהמכירה יקבל האמן ולא הגלריה. כיאה לקולקטיב הקמנו רשת בטחון עבור אמנים שלא ימכרו, באופן כזה שמי שכן מוכר יפריש חלק מסוים מהסכום לקופת ההשקעה של אלפרד ביריד.

ככל שהגלריות ותיקות יותר ועשירות יותר כך התליה בביתן שלהן מרווחת יותר. בזומר הקירות ריקים כמעט לגמרי. בביתן "גלריות ב'" בו אנו נמצאים, התליה הצפופה שולטת. אנו בקונפליקט, האם לתלות מרווח ומוזיאלי או צפוף ומסחרי? כמובן שהתחלנו את התליה ראשונים בבוקר וסגרנו אחרינו את המתחם בלילה. לא קל להיות גלריה לא מסחרית ביריד אמנות מסחרי.
באלפרד מנסים לתת ייצוג שווה לכולם, אך המודל הדיקטטורי מוכר יותר מהדמוקרטי. בכך אין ספק.
מחירים על התוויות. אנחנו אמנם מוצגים כגלריה אבל מתנהגים כאמנים עצמאיים. גם אצלנו יש מחירים על התוויות בסמוך ליצירת האמנות. בגלריות הותיקות אין זכר כתוב למחיר. כנראה שהגלריות המסחריות לא רוצות ללכלך את עבודות האמנות היקרות שלהן בכסף.
בחרנו בתליה סמי מרווחת עם מחירים בצד העבודות. איפה זה מציב אותנו?

דפנה גזית ואפרת גל