חסרה אהבה? יש כיסופים! חסרה עוגיית מדלן? יש כיסופים! יש עוגייה ואין ילדו?ת? מפלס הכיסופים גואה
"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון". שני מקומות נזכרים בשיר הגעגועים הגדול בתהלים: ציון, שאליה נכספים, ונהרות בבל, שם התרחשו הכיסופים, ועכשיו, כשהגענו לציון, הפכו הם עצמם לנשוא הכיסופים. זוכרים איך התגעגענו שם? אי, אי, אי.
איך קורה שלאחר הגשמת המאוויים העזים, ביושבם במחוז נהייתם, נוטלים משוררי תהלים פסק זמן מן ההנאה ומתמכרים לגעגועים לכיסופים? ועוד בפרטי פרטים: על ערבים תלינו כינורותינו, ובעיקר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. והרי הם כבר בירושלים, מה טעם יש לעורר את הכיסופים אליה?
"על נהרות בבל", פיטר לואיס
כיסופים מסמנים חסר שמשתוקקים להשלימו, כמו כאב המסמן את מקום הבעיה שיש לפתור. אבל האם הכיסופים עצמם יכולים להיות חסר כזה? מושא להשתוקקות?
הצורך בכיסופים, כמו הצורך באהבה, קודם לאובייקט שיעורר את הרגש. אנשים מודים ללא היסוס: אני מחפש אהבה. תודעת השומע מאחדת את "אהבה" עם "נאהב", ומתרגמת ל"מחפש מישהו לאהוב". אבל התודעה כושלת כשזה נוגע לכיסופים. "אני מחפש כיסופים" לא יתקבל בכזו הבנה. כי הכיסופים, לכאורה, שלא כמו האהבה, הם מצב שיש לשנותו; הרי הם מתעוררים כשמשהו נלקח, כשמשהו חסר ושואפים להשיבו. נראה כאילו תקנת הכיסופים היא באיון הצורך, או בסיפוקו. אבל כל זה רק לכאורה. למעשה, הצורך להיכסף קיים בזכות עצמו. בסיסי וראשוני כמו הצורך באהבה, בחום, בהבנה. האדם מחפש כיסופים. הדרך להשגת כיסופים שונה מהסיפוק שבהשגת יעדים. כיסופים ייתכנו רק כשמשהו חסר: חסרה אהבה? יש כיסופים! חסרה עוגיית מדלן? יש כיסופים! יש עוגיית מדלן אבל אין ילדות? מפלס הכיסופים גואה.
אבל אם לא חסר דבר? אם רשימת הקניות שלנו לאושר מלאה? האם אז תמו ימי הכיסופים שלנו? והאם זה טוב? לאחר שסוף-סוף יש לנו בית, אהבה, כרטיסי טיסה לפריז, בריאות, מולדת שכבר עשתה שלום, אז זה קורה. ברגע המימוש, ברגע הסיפוק המלא, מתחילה מטוטלת התודעה לחתור תחת ההישג כדי ליצור מחדש את השרשרת: חסר, כיסופים, תשוקה לחסר, השגתו, סיפוק.
השובע, אם כך, הוא אויב הכיסופים, שהם אחד הצרכים הטבעיים שלנו. לכן כל דבר שייעלם מן העולם יכול לשמש מושא לגעגוע, ואילו התממשותו של דבר מפקיעה אותו מתחום הכיסופים. מעתה אמור, מימשת - יצרת את מחסום הכיסופים.
כשכל היעדים הושגו, זה הרגע להשליך משהו טוב, שחשוב לנו, שאולי עמלנו להשיגו, כדי לאפשר את חידוש הכיסופים. נוותר, נניח, על אהוב לבנו. עושים את זה בשיטה זהירה: מוצאים בו חיסרון אחד קטן. הוא לא כל-כך משעשע, הוא מעצבן באמבטיה, הוא טיפש בבקרים, הוא לא אוהב אותי באמת. אחרי דין ודברים פנימי נוקטים בצעד כגון עדיף-שניפרד-לניסיון.
עדיף להשליך את כל השלם בעבור חופן כיסופים. לך מכאן, אתה מפריע לי להתגעגע אליך.
"על נהרות בבל", המלודיאנז
כך, במו ידינו, אנו פותחים את הסתימה המייסרת. הרגע הזה הוא אות הזינוק במסע חזרה: כמה יפה הוא היה, כמה טוב היה לנו יחד, כמה הוא חסר, כמה אי-אפשר בלעדיו, זה לא חיים. הכיסופים יצרו את התנועה חזרה לנקודת הסיפוק, ומלכתחילה לא באה ההרחקה לעולם, אלא כדי לאפשר את החזרה.
לכאורה, פרדוקס. מה ידחוק במי שהגיע לסיפוק מלא לאיין את הסיפוק ולעבור למצב של חסר? למעשה, הכיסופים הם מקרה פרטי של תשוקה. לא די בסיפוק לבדו, שהרי הדרך היא משאת נפש בפני עצמה. היא המפרנסת לא מעט תחומים אנושיים, מרפואה ועד אמנות.
אמנות אפשר ליצור רק כשהעדר קטן סודק את היש, ושמץ כיסופים חודר פנימה. האמנות היא גשר מובהק מעל הכיסופים, אבל היא גם מתפרנסת מהם; משורר תהלים שנזכר במוזיקה של תקופת הכיסופים מייסד געגועים לכיסופים. בלעדיהם לא היה יכול ליצור את אחת מפסגות השירה העברית.
ב"אחיינו של ויטגנשטיין", למשל, מספר תומאס ברנהארד כי כאשר ציוו עליו רופאיו לעזוב את העיר ולחיות בכפר הוא לא יכול לעמוד בגזרה, ולכן בחר באורח חיים מפוצל: שבועיים שהה בווינה ושבועיים בנאתאל. "האמת היא", התוודה, "שרק בשבתי במכונית בין המקום שעזבתי כרגע ובין המקום שאני נוסע אליו, רק אז אני מאושר. רק במכונית ורק בעת הנסיעה אני מאושר. כשאני מגיע למחוז חפצי אין אומלל ממני; אחת היא לאן אני מגיע, אני מגיע אומלל".
***
אילו היה מרסל פרוסט היה מקבל אספקה סדירה של עוגיות מדלן, הוא לא היה כותב את "בעקבות הזמן האבוד".
מה מקבלים תמורת הוויתור על נכס? כיסופים.
כיסופים שהם הצינור להזרים את הדמיון, הפנטזיה והיצירה.
גם אם יש לך הכל, העבר איננו. הוא כבר עבר. אבל תמורת ויתור על תחושת סיפוק ואושר אפשר לזכות שוב בחתירה העיוורת קדימה. כלומר, אחורה.
