דימוי: אורן ורמוס

בארבעים וחמש נגמרה המסיבה הארורה ההיא. באירופה בדיוק כיבו את המכונת עשן, ניתקו את הכדור אורות והדיג'יי הלך לסחור בבורסה ולמכור בפלות בשקם של נאטו.
אני מרגישה אז  שאת הרייב ההוא ביערות אני כבר לא אצליח לעזוב אף פעם, ושלא יהיה לי רייב אחר. כשמפזרים אותנו מתחיל לי געגוע נורא ואיום ליער, ללוחמות שלי. קבר אחיות גדול בלב של עדה.

אני עולה על ספינה לארצות הברית. אל האמריקעקרים. לא יודעת מה היה לי, משהו משך אותי לשם. אז עוד לא הייתי בטוחה לגמרי מה. את המדליות הצטיינות שלי אני דואגת להחליף עוד באירופה. ישר אחרי שנכנסו האמריקעקרים והרוסים הצלחתי להחליף אותה בשביל כמה עשרות דולרים ואקדח זיג-זאוור 210. שלא יחשבו שאנחנו קומוניסטים הדגנרטורים שם.
מגיעה לניו יורק. מה אני אגיד לכם, אמריקה זה לא הפשטידת קיגל שלי. לא אסלח אף פעם  לקעקרים האלה על הזמן שהם חיכו. אף פעם לא אהבתי אנשים שמסתכלים מהצד, פרוורטים כאלה.
בהתחלה ההרגשה הייתה די מחורבנת. לא מצאתי את עצמי שם בתוך כל הבטון וההוט דוגז. הסתובבתי כמה שבועות טובים בברוקלין והגעגועים פירקו לי את הלב.

יום אחד  אני מתחילה ללכת לכיוון צפון ופתאום עולה באף שלי ריח מוכר. אני ממשיכה וכמו משום מקום מגלה יער קטן, מה הם קראו לו יער צנטרום פארק. אני לא מצליחה לשלוט על עצמי. הרגליים רצות – כאילו מעצמן. אולי ארבע וחצי שעות רק רצה, והגוף נזכר מעצמו. כמה שמחתי. אני מתרגלת גלגולי נינג'יצו בשלג, שוטפת את הבגדים שלי באגם קטן שהיה, אפילו מסדרת מדורה, מהגעגוע. אולי קצת הפרזתי כשמרוב התלהבות גם צדתי שני קוקר ספיינלים.

בצנטרום יער פארק פגשתי פעם ראשונה במקרה את אלינורה. אתם בודאי מכירים אותה בתור בילי. הולידיי. היא אמנם הייתה מבוגרת ממני בעשר שנים אבל הסתדרנו יוצא מן הכלל נהדר. "פרטיזנרית אורברנית" קראתי לה. כל החיים ברחה מסרסורים וגזענים ווילדע חייעס. חיים לא קלים היו לה. היא הייתה נינג'ה. הזכירה לי כל כך את אתקה שלי מהפרטיזנרים. לקחה אותי אתה ביחד, בהארלם, שם אני מרגישה שוב סוף סוף קצת בית. אלינורה מוציאה אותי למועדון ג'אז איפה שהייתה מנגנת ושרה. שם, ברחוב 52 עם בילי אני פתאום אני מרגישה ממש כמו ליד המדורה. אז אני מבינה למה הגעתי לשם. האפרו- אמריקנרים בשכונות שלהם, הם ידעו משהו על הבום בום קליק שלי. היה להם הגרוב הזה. אני משמיעה לבילי קטע של הספווקן פרטיזנים שלי מהימים ביער, והיא נטרפת מזה. היא אומרת לי – אידית, זה בדיוק דומה לבלוז שלנו. זה היה ממש כמו כפפה ליד, כמו מגן אשכים לאשכים. אין מה לאמר, כשרודפים אותך- אז לגרוב אין ברירה, פשוט יוצא לך החוצה. ככה הם עשו את זה, ההובוז  עם הבלוז. בשבילם, כמו אצלנו בזקסנהאוזן, החיים עצמם היו נס.

ערב אחד אנחנו יושבות במועדון ונכנס בדלת דון ז'ואן וכולם קמים לקראתו. בילי אומרת לי- זה משהו מיוחד, הוא והסקסופון שלו זה התחייה של הג'אז. והוא באמת מנגן נחמד מאוד אבל אני מרגישהי שאפשר לעזור לזה קצת. אני נגשת ושואלת אותו לשמו- אומר שקוראים לו צ'ארלי. צ'ארלי מה? צ'ארלי פארקר. נעים מאוד צ'ארלי- עדה מוות. שמע, זה היה יוצא מהכלל יפה אבל תשמע לי – צריך למהר את זה קצת, לתבל את זה קצת, לנדנד את זה קצת, שיהיה יותר מיץ. הוא עונה לי – Sister, this is new orleans jazz, this is how we play it in the ghetto.  אני עונה לו- סיסטר, זה ספווקן פרטיזנים מהיער השחור, ככה אנחנו היינו מנגנות את זה בגטו.  תוך כדי שהוא חושב על זה אני תופסת הסקסופון – זה היה דומה מאוד לקלרניט של אבא שלי שהיה מנגן בחתונות במודז'יץ, אז ידעתי פחות או יותר מה עושים – ואני מראה לו מה זה רג טיים פיקסילנד פייפ אנד דראם פרי ספיריט ספווקן פרטיזנים ג'אז. והוא  משתגע אחרי זה. לי זה היה ברור. זה ספווקן פרטיזנים- הג'אז אימפולס. ג'אז זה אנרכיזם. הבנאדם לא ראה תוים מימיו והוא יודע מראש שיש לו את זה והוא מנגן כמו שד. כבר אמרתי – גרוב.

באיזשהו שלב מתחילות צרות במועדון. מתחילים להגיע כל מיני ממזרים מהמאפיה. נשק, איומים, פרוטקשן. והמשטרה של הלבנים עשתה לנו את המוות. אצלנו במועדון הם כולם היו ארטיסטים עדינים, לא ידעו מה עושים עם אקדח. אז אני אומרת להם – רבותיי, להרגיע. אני במקרה מהמקצוע. וככה אני מתחילה לעבוד בתור באונסרית רשמית של המועדון ברחוב 52. אחרי שהחברים  מהמאפיה רואים  מה עדה יודעת לעשות עם רובה בראונינג אוטומטי, הם באים קודם כל להתנצל ואז גם לקחת ממני שיעורים. אלה היו זמנים יפים מאוד בשבילי.

מתוך המופע "על החיים ועדה מוות"
כתיבה: נטע וינר
קונספט, משחק ובימוי: רז וינר