בשנת 1972 יזם אביטל גבע (נ' 1941), יחד עם משה גרשוני ומיכה אולמן, פגישה עם יצחק בן-אהרון, שהיה אז המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים. הפגישה המתועדת התקיימה בתחילת מאי, ביום שבת, בקיבוץ גבעת-חיים, והיתה אחת מארבע או חמש פגישות שערך גבע עם בן-אהרון במשך כשנה. הבחירה במזכיר הכללי לא היתה מקרית; בן-אהרון נחשב בעיני רבים פילוסוף ונביא של השמאל הציוני, מי שאינו נכנע למחשבת הפוליטיקה הצרה של ההנהגה. מה משמעותה של פעולה של אמנים המשוחחים עם מנהיג לאומי? הרי אין מדובר בקבוצה של אזרחים, פעילים מעורבים ובהם גם אמנים, אלא בקבוצה המתארגנת מתוך שדה האמנות ומתוך מחשבה על משמעותה של הפעולה האמנותית; קבוצה המבצעת מעורבות פוליטית מתוך עמדה אמנותית. איך אפשר לדמיין בכלל עמדה כזו היוצאת מתוך האמנות אל מרחב הפעולה הפוליטית לראשונה בתחילת שנות ה-70? ומה מאפשר לאמנות לפלוש למרחב הפוליטי באופן הזה?