פורנו מקוון הוא תופעה שמגדירה את מערכת היחסים שלנו עם האינטרנט, עם העצמי שלנו ברשת ומחוצה לה, ועם חיי היומיום שאינם ליד המקלדת. נדמה שתחושות של דיכוי ושל תשוקה שמתעוררות בנו כשאנחנו גולשים ברשת תמיד חוזרות למקום הזה. עם זאת, רק לאחרונה החל הפורנו לגלוש לתרבות המיינסטרים. מדמותן המשעשעת של מחסלות הזין בבריטניה ועד למניע היח״צני שהוביל את פורנהב (Pornhub) לממן תערוכות אמנות בארה״ב, החיבור המסורתי בין סודיות ובושה לבין תוכן למבוגרים בלבד כבר אינו כשהיה. בתכניות טלוויזיה, בתערוכות אמנות ובספרים העיסוק בפורנו מקוון משמש יותר ויותר ככלי לביקורת חברתית משמעותית וכאמצעי ספרותי שמוביל להתפתחות אמינה של דמויות.

שני ספרים שיצאו לאחרונה, ׳הגוף שלה ומסיבות אחרות׳ (Her Body and Other Parties, 2017) מאת כרמן מריה מצ׳אדו וספרה של אלי סמית ׳איך להיות גם וגם׳ (How to be Both, 2014) משתמשים בפורנו המקוון כאלמנט מכונן בסיפורי ההחלמה שהם מציגים. בכל אחד מהספרים, ישנו עיסוק חתרני וא-מיני בפורנו שמאפשר לדמויות לבדוק ולבחון את עצמן ואף למצוא דרך להיות אמפתיות לעצמן. מצבים קיצוניים אלה מאפשרים קריאה מילולית וא-מינית של תהליך ההזדהות שמתרחש בזמן הצפייה בפורנו – הרי כל הרעיון בסרט פורנו הוא שהצופים ידמיינו את עצמם על המסך בצורה משכנעת עד כדי תגובה גופנית. בטקסטים האלה, האינטראקציה עם הפורנו המקוון מעניינת במיוחד, כיוון שהיא מתארת דמויות שחוזרות בכפייתיות וצופות כל יום באותם הסרטים, כאילו היו מכורות.

הספר ׳הגוף שלה ומסיבות אחרות׳  של מצ׳אדו מאגד 12 סיפורים קצרים מסוגות שונות, העוסקים בדמויות של נשים עכשוויות וחושפים את העונג ואת התשוקה הנשית. הסיפור ׳קשָה במסיבות׳ (‘Difficult at Parties’), החותם את האוסף, מתאר דוברת חסרת שם, ששרדה מקרה של פריצה ותקיפה והיא משתמשת בפורנו כחלק מתהליך ההחלמה שלה. היא מתחילה לצפות בפורנו אנלוגי בווידאו ומגלה שלצד גניחות העונג המתבקשות, היא מצליחה לשמוע גם את הנרטיב הפנימי המואס או החרד של השחקנים על המסך. כשהיא עוברת לצפות בפורנו מקוון, היא מגלה שזרם התודעה שהיא שומעת חזק יותר ואחד מהסרטים מעורר בה טריגר כה חזק עד שהיא צורחת, מעיפה את המחשב הנייד שלה ושוברת את המסך שלו לשניים. עם זאת, הקולות אינם מהווים מקור לכאב – היא מתארת אותם כ״זרם העובר מתחת לקרח״, כריק שמחליף את השתיקה שבראשה. הזרם האורגזמי שמגיע, לרוב, בעקבות הצפייה בפורנו מתחלף כאן בזרם פסיכולוגי שמתעורר בעקבות טעות או גליץ׳ לא צפויים.

תיאוריית פמיניזם הגליץ׳ (Glitch Feminism) של לגסי ראסל עוסקת בכוח הטרנספורמטיבי של הטעות הדיגיטלית ומתייחסת ישירות לפורנו מקוון. במאמר הראשון שבו טבעה את המושג פמיניזם הגליץ׳, הדוברת מתחילה לצפות בפורנו מקוון ומתארת כיצד האורגזמה, (la petite mort או המוות הקטן) בהיותה התפרצות בלתי נשלטת, משתקפת בגליץ׳ הדיגיטלי – ״מוות דיגיטלי קטן, חרחור, שינוי״. הטעות הדיגיטלית של ראסל, בדומה לסיפורי הפורנו המשובשים של מצ׳אדו, ״מחייבת אותנו להכיר בהפרדה שבין העצמי הגופני שלנו לבין הגוף הצולל לפנטזיה במהלך פעילות מינית מקוונת.״ בסיפור של מצ׳אדו, הגרסאות המובחנות של העצמי המקוון והלא מקוון, הצופה והנתון במעקב; ושל הגוף – הפיזי והסייבורגי – שמונצחות בסדק במסך המחשב של הגיבורה ומגולמות בקול צעקתה, מתחילות בתהליך של החלמה.

מערכת היחסים שבין הגיבורה של מצ׳אדו לבין השחקנים על המסך משקפת ישירות את מערכת היחסים של הקוראים עם הגיבורה; הגישה היחידה שיש לנו אל זרם התודעה של הגיבורה היא דרך הנרטיב הפנימי של השחקנים. אפשר לטעון שמצ׳אדו מטשטשת את הגבולות בין בדיון לבין ״מציאות״ – אבל בפועל ההבחנה המסורתית מוגדרת כאן מחדש. כשם שיוצרי סרטים טוענים שכיום, כל מי שיש לו טלפון חכם וחשבון ברשת חברתית הוא במאי, כך אפשר לראות סופר בכל מי שיוצר גרסה של עצמו ברשתות חברתיות, בלוחות דיון ובצ׳טים. הגבולות בין בדיון לבין ״המציאות״ הולכים ונשחקים במהירות, כך שהמשימה העומדת בפני סופרים עכשוויים היא לכתוב בקונטקסט הזה, וליצור סיפורים סביב דמויות בעלות נוכחות מקוונת שהופכת אותן לסופרים בעצמם.

לטקסטים שמנסים להתמודד ישירות עם הקונטקסט הזה יש מכנה משותף, ואפשר להגדירם כ״סיפורי מעקב-עצמי״. בטקסטים אלה, הדמויות מייצרות עבודות של העצמי או שהן מזדהות באופן כל כך עמוק עם ייצוג דיגיטלי כזה או אחר, עד שאי אפשר להפריד את העצמי שלהן ממנו והן שבות וצופות בו באופן כפייתי. ספרה של אוליביה סודג׳יק ׳סימפטיה׳ (Sympathy, 2017) הוא נקודת התייחסות מתבקשת כאן וכך גם דמות הגיבור הפגוע בספרו של טום מקארת׳י ׳תזכורת׳ (Remainder, 2005), או הגיבורה בספרה של אוטסה מושפג ׳שנת המנוחה והרגיעה שלי׳ (My Year of Rest and Relaxation, 2018); החל במפגשיה עם האמן פינג צ׳י ועד לצפייה הכפייתית שלה בחומרים מצולמים המתעדים את נפילת מגדלי התיאומים (כדאי גם לציין שרוב הדמויות הללו חסרות שֵם).

לרוב, מעקב-עצמי מהווה צורה חתרנית שמסרבת להתיישב עם תפישות מסורתיות יותר של מעקב, כמו מטפורת הפנאופטיקון של מישל פוקו – שבה אסירים מפנימים את מבטו של השומר ומגיבים בהתאם. בעוד שפוקו מגדיר את המעקב בתוך מערכת כוחות בינארית של ״הם״ נגד ״אנחנו״, מעקב-עצמי, מעצם הגדרתו, ממסמס את ההבחנה בין ״הם״ לבין ״אנחנו״ לטובת אוטונומיה. אלינור פרנטה מגדירה את המעקב כ״הפוך לגוף המוכהה משינה, זוהי מטפורה הפוכה לאטימות״ שמייצגת ״רצון עז לחוש בחיים״, הגדרה שקרובה יותר למה שהסופרים שהוזכרו כאן חוקרים. למרות שרעיון ״המעקב-העצמי״ כמבט אוטונומי ובעל כוח נמצא על גבול האובססיה והפסיכוזה, במערב, שבו המעקב הפך לעניין שבשגרה, הרעיון הזה מגלם פוטנציאל לחופש ולתחושת חיות.

***

אמנים וכותבים עכשוויים נמצאים במבוך של מראות שבו דמויות בדיוניות השולטות במבטן המופנם מציעות גרסאות מתחרות של המציאות. כשם שצורה זו של מעקב-עצמי ממוטטת את ההבחנה בין עצמי מקוון ועצמי לא מקוון, היא ממוטטת גם את ההבחנה בין בדיוני ללא-בדיוני. תיאור של יצירות דיגיטליות כאמצעי לפיתוח דמות שגם חושף את הקיום הדואלי שלהן ברשת ומחוצה לה, מחדש את השימוש בכלי הספרותי העתיק אֵקְפְרַאזִיס (ekphrasis) ומתאים אותו לעידן האינטרנט. הכוונה באֵקְפְרַאזִיס היא לתיאור מילולי ונרחב  של יצירת אמנות, שתפקידו לתת הקשר לעלילה, או לחלופין, להציג את התפתחותה של דמות על ידי התגובה שלה לעבודת אמנות. 

ספרה של סמית׳ ׳איך להיות גם וגם׳ מלא בתיאורים של יצירות – מאמנות הרנסנס ועד לפורנו מקוון – ובתיאורים של עצמי מוכפל ודמויות מפוצלות. אחת משתי הדמויות המספרות, ג׳ורג׳ בת ה-16, מתמודדת עם מותה הפתאומי של אמה. כשהיא צופה לראשונה בפורנו, היא כל כך מזדהה עם השחקנית בסרט, שספק עוברת התעללות בסרט המטריד, שהיא מחליטה לצפות בו בכל יום כדי להתוודע לטראומה של השחקנית וכדי להנכיח אותה.   

התיאורים של סרט הפורנו ושל המספרת הופכים כמעט בלתי ניתנים להפרדה: על השחקנית אנחנו יודעים רק שהיא בגילה של ג׳ורג׳ ושהיא נראית ״כאילו סיממו אותה״, וזה משפיע על ״מבנה המוח של ג׳ורג׳״. ההזדהות כאן כל כך מלאה שרק מלצפות בנערה המסוממת, המוח של ג׳ורג׳ מתנהג כאילו היתה היא תחת השפעת הסם. בעוד ג׳ורג׳ מחליטה ״להיות עדה״ לסרט על בסיס יומי, התפקיד הנרטיבי של סרט הפורנו הופך משולי למרכזי. התהליך הפסיכולוגי של הצפייה בסרט גורם למספרת שלנו לעבור מעין הזדהות-פרפורמטיבית שמפצלת אותה לשניים, בתוך הסרט ומחוצה לו, אך בעת ובעונה אחת אי אפשר להפרידה ממנו. ג׳ורג׳ הופכת למספרת על הדף שיכולה להתקיים גם ברשת.

אך העצמי המקוון של ג׳ורג׳ לא שבע נחת מהיותו סייבורג פשוט, והוא חותר תחת חוקי הפורנו המקוון בכל פעם שג׳ורג׳ צופה בסרט – מבלי לדעת שהיא ממלאת את משנתו של המניפסט הקסנופמיניסטי (Xenofeminist Manifesto) שנים לפני שפורסם. המניפסט של לבוריה קובוניקס דוחק ב״פמניסטיות להצטייד בכישורים להסבת טכנולוגיות קיימות […] למען מטרות משותפות.״ הצפייה הכפייתית של ג׳ורג׳ בווידאו מעלה את מספר הצפיות בו, באופן שלדעתה חותר תחת מספר הצפיות של הצופים לשם הנאה – היא אומרת: ״הצפייה השונה לגמרי שלי מעניקה סוג של הכרה […] לבחורה הזאת״. היא מוסיפה וטוענת שהיא ״עדה, בעקיפין [ל]כל הרעות והעוולות שקורות לאנשים כל הזמן״. לפי פרשנות קיצונית זאת, ג׳ורג׳ מחבלת בספירת הצפיות בסרט מקוון כאמצעי להכיר בחוויית הדיכוי של אחרים ובעוולות העולם, לרבות יתמותה. במבטה הבלתי ניתן למחיקה, היא מספקת גילוי הבנה קטן אך משמעותי לחוויית השחקנית ומאפשר לה להיות פעילה בתהליך ההחלמה שלה עצמה.     

הסיפור ׳קשָה במסיבות׳ של מצ׳אדו מסתיים כשהמספרת, המחלימה מתקיפה, מקיימת יחסי מין עם בן זוגה, מתעדת את האקט ובכך נכנסת בעצמה לסרט פורנו. כשהיא צופה בסרט למחרת בבוקר, היא עוקבת אחרי ״הגוף שלה – הגוף שלי, שלי – […] מעורטל ועליו כתמים מצהיבים של חבורות דהויות […] עולה על גדותיו יוצא מעצמו.״ היא צופה ומתחילה ׳להקשיב׳. הגליץ׳ הראשוני המכונן הזה הוא, במילותיה של לגסי ראסל, ״תיקון ב׳מכונה׳ ולכן מפנה חיובי״. כעת, כשהיא צופה בעצמה משתתפת בסרט פורנו, הדמות מצליחה סוף סוף להפר את ה״שקט […] שבראשי״ באמצעות הנרטיב הפנימי שלה עצמה. בעוד הנרטיב נע בין גוף ראשון לגוף שני, המספרת עוברת בין העולם הפיזי לבין עולם הפנטזיה, כשהיא מתקיימת בשניהם. כמו ג׳ורג׳ בספר ׳איך להיות גם וגם׳, המספרת משתמשת בהזדהות שלה עם שחקני הפורנו כדרך לעקוב אחרי עצמה, להקשיב לעצמה ולדאוג לעצמה. אך היא הולכת רחוק יותר כשהיא משבשת את החלל המקוון באמצעות גופה. היא לא רק מככבת בסרט פורנו, היא עושה מהלך חתרני של מעקב-עצמי שהופך לדאגה-עצמית ושגורם לה להרגיש שהיא חיה.

גם סמית׳ וגם מצ׳אדו, משתמשות בפורנוגרפיה דיגיטלית כדי להעניק עומק לגיבורותיהן המורכבות וכדי לחקור את האופן שבו בני אדם מתמודדים עם פורנו – מבחינה פסיכולוגית, חברתית וגופנית. בסיפורים אלה של מעקב-עצמי, המבט של השומר, שהופנם אצל פוקו, הופך למבט האוטונומי של המספרת ומאפשר לה היות אמפתית לעצמה. משמעות האפשרות הזאת היא כוח, בין אם מדובר בחתירה תחת פלטפורמות מקוונות למען מטרות מהפכניות או בהתמקדות בטעות דיגיטלית כאמצעי להתמודדות עם אלימות המכונה.

כקוראים, גם אנחנו משתתפים בתהליך הפרשנות, ההזדהות והאמפתיה של המספרת, כשאנחנו רואים את מערכת היחסים שלנו עמה משתקפת בהזדהותה המלאה עם שחקני הפורנו, הזדהות-אמפתיה שממוססת את הגבולות הדקים שבין המקוון, הגשמי, הטקסט והקורא. כשמצ׳אדו וסמית׳ רוקמות מהחיים בעידן האינטרנט סיפורים, הן בוחנות מחדש גם את הכתיבה בעידן האינטרנט בכך שהן מעצבות את אופן ההתמודדות של הקורא עם יצירותיהן ועם הטקסטים הדיגיטליים השוכנים בהן. 

 

מאנגלית: נועה שובל