הצילום Dos à la Mur הוא תוצאה של התבוננות יומיומית באתר הבנייה הקונפליקטואלי שעל גדת נהר המור (Mur) בעיר גרץ, אוסטריה. להקמתם של תחנת כוח הידרואלקטרית והסכר שנדרש לה יש השפעה ישירה על עוצמת, קצב וגובה זרימת המים בנהר.

בצילום Dos à la Mur אדם בתנוחת עמידה נונשלנטית מעלים את המתח הפוליטי, אקולוגי וכלכלי המתקיים באתר הזה. הוא ממוקם במרכז הצילום, בג׳סטה של אדם העומד מול מזוודה ולא יודע היכן להתחיל.

נהר המור (Mur) הנע מדרום לצפון, מחלק את העיר לצידה המערבי ולצידה המזרחי, ומייצר בכך סימון מרחבי לחלוקה החברתית – מעמדית של העיר. מאחר ואני גר במנזר בצד הצפון-מזרחי של העיר והסטודיו שלי נמצא בצד הדרום-מערבי, באזור התעשייתי, אני רוכב על האופניים כל יום דרך העיר וחוצה אותה מגדה לגדה. אני אוסף מידע חושי מהמרחב האורבני בדרכי לסטודיו, מנסה לזהות באופן שיטתי את המעבר בין האזור התעשייתי לאזור הפריפריאלי לזה הבארוקי. אם אזורי העיר השונים לא מתוחמים באופן ברור, השינוי באנרגיית זרימת המים לאורך הנהר הופך למשמעותי.^[1] השינוי בעצמת הזרימה ובתנועת המים הזורמים ניכר ומושך את תשומת ליבי כל יום. נהר המור הוא מרחב פתוח הנחצה על ידי גשרים המאפשרים לתושבי המקום לעבור מגדה אחת לשנייה. אם עד כה ההפרדה הגיאוגרפית בין הגדות נידונה בהקשר לנוכחותם של מהגרים הגרים בגדה המערבית, תנועת המים החוצה את העיר הפכה לאזור שנוי במחלוקת המאופיין בעימותים מתמשכים בין קבוצות אזרחים מקומיים לתעשיית האנרגיה המתחדשת. אכן, למרות השפעתם על עצמת זרימת המים, בניית סדרת סכרים הידרואלקטריים חדשה זו תפחית את מרחק המים הזורמים ותשפיע על המערכות האקולוגיות המקומיות.

בעודי חוצה את העיר תוך כדי רכיבה על האופנים, אני מחליט לעצור באמצע הרחוב ולהסתכל מסביבי. השעון בטלפון שלי מראה 18:23. הוא גם מראה, באמצעות אפליקציה, שפסאדת הבניין עליה אני מתבונן היא למעשה מרכז ספורט שנסגר בשעה 18:30. אין לי שום סיבה לבקר במקום הזה, אבל אני נכנס. אני קושר את האופנים לתיבת דואר. אני נכנס למבנה הארכיטקטוני. אני מרגיש חוקי ולא חוקי באותו הזמן. אני בוחר אקראית לעלות לקומה השלישית. שם, אני רואה מעבר. נותרו לי 4 דקות לפני שהמקום נסגר. אני מחליט לנצל את הזמן בשביל לעשות פורטרט עצמי בעזרת החצובה.

יום 16. הצילום הוא חשיפה ארוכה, פורטרט עצמי בבניין ציבורי לא ידוע בגרץ, אוסטריה, בשעת סגירה. הכניסה שלי למרכז הספורט מנותקת מכל צורך או תשוקה ואין לה שום הצדקה רגשית. היא תוצאה של ״נדודים בכפייה״.

אני מצייר קווים טופוגרפיים חדשים בין העיר לפריפריה שלה, מנצל את חוסר היכרותי עם המקום.

לכן אני יכול להתמסר לחלוטין לחושיי ולהפוך לגלאי אנושי של צורות, מרקמים, ריחות, נקודות אנרגיה או חוסר אנרגיה. תמיד מחפש קומפוזיציה. אני מצלם ויוצר ציוני דרך משלי לעיר, בתוך המפעלים התעשייתיים / באזורי המגורים. אני חודר למעמקי העיר, מסתובב במעגלים מסביב לבניינים, מצלם את בשרם של אזורי בנייה. באמצעות עדשת 35 מ"מ הקבועה שלי, אני מבין את המרחק שלי מישויות ארכיטקטוניות או מקטעי בניינים. גופי יכול להרגיש אם הוא מתרחק או מתקרב למה / או מי שאני מתקשר איתו.

יום 6. שמתי לב לצינורות שעל הבניינים. הצילום “Kunst am Bau” מראה את הראשון מתוך סדרה – ממוקם באזור הפריפריאלי של גרץ. המוטיב הזה נראה לי כמו אובייקט הנמצא בדיאלוג עם הארכיטקטורה המודרנית של הבניין ועם הסביבה שלו. האסתטיקה הספציפית של האובייקט גרמה לי לחשוב עליו כיצירה "Kunst am Bau" , תוכנית המשמשת למימון אמנות ציבורית סביב מבנים. באמצעות הצילום אני מנסה להדגיש את ההרמוניה הזו ולקבוע ציוני דרך משלי למרחב העירוני כדי לעזור לי להבין את העיר.

 

דן רוברט להיאני (צרפת/ישראל), הוא אמן וידאו וצילום בוגר המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, בעבודותיו הוא עוסק בשאלות של ארכיטקטורה, תנועת גוף ומבנה השפה. להיאני חי בירושלים ויוצר בסטודיו בסדנאות האמנים. העבודות נוצרות במסגרת חילופי אמנים בין סדנאות האמנים בירושלים לבין תוכנית שהות האמן של מחוז סטיריה, גראץ, אוסטריה.