על עבודתה המתמשכת של הילה הראל

בשנים האחרונות מפרסמת הילה הראל בעמוד הפייסבוק שלה קולאז'ים סימטריים של ירקות ארוזים. הקולאז'ים, שמתלוצצים בספרטניות פלורנטינאית עם הפורטרטים של ג'וזפה ארצ'ימבולדו, הם לא רק שיר לאסתטיקה של הפח; הם הזמנה וקריאה לאחרים לבוא למכולת זבל מסוימת, בה נזרקים מדי יום ירקות שאינם נראים טוב מספיק לתצוגה על המדף, אך עדין טובים למאכל; פליטים מזינים של חברת הראווה, ברגע השיבה שלהם מהיותם סחורה להיותם מזון, או סתם להיותם מה שהם. ההזמנה של הראל כמו מופנית לשאר חברי להקתה, הפריטים האחרים שמתרוצצים כעת בסוואנה האורבנית ומחפשים מזון. בואו, יש.

יש היא קריאת השמחה של המציאה, שמעידה בדיוק על מה שהיא אומרת: יש. כלומר כבר נמצא, ממש כאן.

*

ב 1975 הציגה העורכת והמסאית הפמיניסטית אליזבת פישר את "תיאורית הסל",[1] לפיה, בניגוד לחשיבה המקובלת, המכשיר הראשון, הכלי שיצר את הקפיצה הקוונטית בהתפתחות האנושית לא היתה אבן יד מסותתת אלא סל; לא רומח או חנית, אלא מיכל או רשת איסוף. כלומר – ועל כך אין חולק – לפני שהיו בידינו הכלים להשיג (להרוג, לקחת, לחמוס, לבתר) דבר מה שאינו בנמצא, היו בידינו כלים שאפשרו לנו לאסוף מן היש: לקחת ממנו כמות הגדולה יותר מזו הדרושה למאכל כעת (כלומר כמות המייצגת את ההכרה בזמן, את הנחת קיומו של עתיד, את האופטימיות) וכמות הדרושה לנו לחלוקה לחברים נוספים בשבט (כמות המייצגת את המרחב, את השייכות, את ההכרה באחר, את החמלה). ההבנה הזו, ההכלה הזו, צריכה להיות אבן הדרך בחשיבה על התפתחות האדם.

ממשיכה את פישר סופרת המד"ב אורסולה ק לה גווין, שבמאמרה המכונן “The Carrier Bag Theory of Fiction” מציעה התנערות מהסיפור ההיסטורי של הרומח והציד, מהסיפור שיש לו גיבור ומאבק מהסוג המוכר הזה, מהחשיבה הפאלית על מהו בכלל סיפור. [2] פרט לאוכלוסיית האזורים הארקטיים, רוב האנשים הקדמונים עסקו בליקוט של אגוזים, שורשים, פירות וזרעים. זו היתה עבודה קלה למדי. האדם הפרה-היסטורי עבד בסך הכל כחמש עשרה שעות בשבוע. לא השיעמום שאחז פרטים מסוימים בשבט בשאר הזמן ולא הצורך בבשר, היא אומרת, הוא שגרם להם לצאת לצוד ממותה. ממסע הציד הם הביאו משהו בעל ערך גדול יותר מנתח בשר: סיפור. סיפור שהאתוס המרכזי שבו הוא הכנעה. את הסיפור של הליקוט קשה לספר: איסוף של זרע ועוד זרע, נעימות השמש על עורך, צחוקה של חברה למלאכה שמהדהד בעמק. אבל את הסיפור של הציד קל מאוד לספר, יש בו אקשן ובעיקר – יש בו גיבור. לה גווין מספרת שברשימות ההכנה ל"שלוש גינאות" ניסתה וירג'יניה וולף להגדיר מחדש את האנגלית כדי לספר סיפור אחר. תחת הערך "הרואיות", מופיעה המילה ביקבוק ותחת גיבור – בקבוק. לה גווין הולכת צעד קדימה ומציעה לא את הגיבור כבקבוק, אלא את הבקבוק כגיבור.

הילה הראל אינה מזוהה עם בקבוקים, אבל היא עובדת הרבה עם צנצנות (אורסולה, הבקבוק הוא פאלי, הצנצנת עדיפה עליו!). צנצנות בהן היא מחמיצה ירקות, מתסיסה אותם, משמרת אותם ומחלקת אותם באירועים שונים. גם התערוכה plan(e)t שמוצגת בימים אלו בגלריה האוניברסיטאית, עתירת כלי קיבול, המאכלסים צמחים שנאספו בסביבות האוניברסיטה. השימוש בכלי הקיבול בהקשר זה נושא איתו גם מימד ביקורתי בהצגתו את הפרטת הטבע וחלוקתו לפריטים שניתן להכניס לחלל בורגני ומביית.

ירקות 04, פרוייקט מתמשך מ-2018, צילום: הילה הראל

*

האקולוגיה נחגגת בכל מקום: בעיתונים, בתוכניות האירוח, בבתי הספר. זו חגיגה של מוות, עולה ופורחת במקביל לגוויעתו של הטבע. שני מוקדים, לכאורה הפוכים זה לזה, מצביעים בשנים האחרונות על התנחלותו הסופית של הטרנד הסביבתי: הביאנלה בוונציה וטקס האוסקר. שניהם היו משופעים באקולוגיה וקיימות. אבל הילה הראל לא מציבה עצי ענק בתוך גלריות ולא מתייפחת מעל פודיום. העבודה שלה, בה היא מתמידה מזה שנים ארוכות, מסמנת תמיד את גבולות האפשרי. היא ביתית בשני המובנים – מחד היא לא מנכרת ומקטינה את הצופה, שיכול להרגיש בבית בסביבת העבודות, ומאידך היא מדגישה את בית הגידול, את הסביבה הטבעית. קשה להפריד בין פעילותה האמנותית לזו הקהילתית והפוליטית – בהקמה ובעבודה השוטפת בגינה הקהילתית בפלורנטין, במלחמה בעיריית ת"א על הקמתו של פארק אליפלט – ואולי גם לא צריך. יתכן שהערבוב הזה כשלעצמו הוא פרקטיקה וגם אידיאולוגיה.

הראל, ילידת 1973, גדלה בבית דתי בירושלים. בילדותה חלקה את חללי המחיה עם חמישה אחים ואחיות. כאן, כנראה, נבטו הזרעים להבנות שיופיעו במכלול יצירתה בהמשך: כמה גדול יכול להיות מרחב קטן, כמה משמעותי יכול להיות הבדל קטן, כמה נוכח הפעפוע והחלחול בין חיינו שלנו לחייהם של אחרים.

שדה הפעילות שלה הוא עירוני. היא שוחרת טבע על שלל מופעיו, כולל זה האנושי. ואולי אינה יכולה או מתכוונת להפריד ביניהם כלל. אולי לא היתה מתפעלת מחמציצים בבוקר לולא התפעמה מנצנצים בלילה. רוב פעילותה של הראל נובעת מ- וזורמת אל מקום מגוריה, שכונת פלורנטין. בכך היא מתנקזת – במערכת חסכנית ומשמרת – לרעיון בית הגידול, אזור המחיה הטבעי, על העושר הרבגוני שבו והחשיבות שלו לחייו של כל פרט: חי, צומח או דומם.

הראל עורכת סיורים בתחנה המרכזית החדשה וסיורי ליקוט עירוניים בדרום תל אביב. הליקוט העירוני שונה מהליקוט ב"טבע". הליקוט בחורש או בשדה מניח קיומו של שפע הנפרש לפנינו. הליקוט העירוני הוא ליקוט של רווח, של שוליים, ליקוט של גריד. הליקוט העירוני הוא לא רק ליקוט של צמחיה, אלא ליקוט של שאריות האנושי, הפסולת של האחר. צריך אהבה, בשביל ליקוט כזה. הראל אוספת מספסלים, ממדרכות, מפחי צפרדע. היא מלקטת עשבי מאכל, בגדים, מזון, חומרי עבודה, ג'אנק. כל מה שמצוי, כל מה שיש. הראל מקיימת יחסים עם סביבתה הקרובה, בקשר עין ומגע, בתזונה הדדית, רוחנית ופיזית. עיסוק בשארית של העולם הוא איסוף תשוקותיהם הלא ממולאות של בני האדם, או במה שנותר לאחר שהשביעו את רעבונם, שסברו שיהיה גדול יותר.

האספנות אינה הופכת לאגרנות. הראל משחררת את האיסופים שלה וכך הם אינם מתעפשים. הם משנים מקום, צורה ותכלית ולעתים משלימים זה את זה: ידית של ספל תוכל לשמש כרגלו החסרה של כלב חרסינה. כמו בילבי, הראל היא "חפשנית". חמדנות ונדיבות דרות בה בכפיפה אחת. החמדנות מסופקת על ידי אקט הליקוט והמציאה עצמו, את המציאות עצמן ניתן להעביר הלאה.

שני פרויקטים מתמשכים שלה מעלים על נס את חדוות היש ואת השילוב של חמדנות-נדיבות: "שקית ההפתעה של נומי ברג" – שקיות המכילות לקט חפצים שתוכנן אינו ידוע לרוכשים אותן. "בחירת החפצים שיכנסו לשקיות מעמתת אותי עם בחירותי שלי – איזה חפצים אני אוספת ולמה? מה הופך חפץ לנחשק, ומה בחיבור שלו עם חפצים נוספים מייצר סיפור, או אפילו משפט" מספרת הראל. "מתנות מהרחוב" הוא פרויקט סדרתי משותף עם ציפה קמפינסקי. במקרה זה קמפינסקי היא שמלקטת את החפצים מרחובות השכונה ותפקידה של הראל להפוך את בליל האובייקטים לאוסף מלוכד. המבקרים לוקחים מהתערוכה כל חפץ בו הם חושקים ובכך הם עצמם זוכים להפוך ללקטי-משנה. שני הפרויקטים שמים דגש על אי הוודאות שמזמנת עבודה עם חומרים מלוקטים: הן בהפתעה שבגילויים והן ביכולתם של החפצים עצמם להיארג – או ביכולתה של האמנית לארוג אותם – לכלל סיפור או עבודת אמנות. הליקוט הוא למעשה פעולה מתמשכת של אוצרות הנענית לקריאה של ז'ורז' פרק "לחקור את הרגיל".[3]

שקית ההפתעה של נומי ברג, פרט מתוך מהדורה #6, 2.2016, צילום: בן פלחוב. נשלח מקובה על ידי אלה ספקטור.

*

שני מונחים סותרים מסתחררים בשיח: "חברת השפע" ו"תודעת שפע" – הראשון מתייחס לצריכת היתר של החברה המערבית, השני הוא מונח ניו אייג'י המסמן יכולת רוחנית "לזמן" שפע חומרי או לקבל אותו. השפע של הילה הראל הוא לא זה ולא זה. הוא שפע נוכח, שפע הווה, שפע ללא השפעה. ועדין, הוא שפע. האקולוגיה של הראל אינה נזירית או נמנעת, היא חוגגת את היש על עצם קיומו. אין כאן התהדרות במצוות אקולוגיות כמו "לא תחמוד". תחמוד דווקא. חמדי-לך. יש בשפע ודבר אינו נגרע. באופן מופרך, היא כמעט פטישיסטית. זה אקו-פטישיזם, חגיגה של עודפות.

עלינו לחשוב על קיימות לא במובן של מה ישאר אחרינו, מה נוכל לקיים לאורך זמן, אלא כהתבוננות על היש, על הקיים, על העכשיו והבנה שהוא מספיק לנו, שהוא די והותר, די והותר. או כמו שמספרת הראל על ילדותה: "בעיני עצמי הייתי עשירה". השפע לא נולד לסמן עושר במובנו הפרטי אלא במובנו הכללי. העושר השייך לחברה ולמי שמעז לקחת מהפח. המלוקט הוא הנבחר. המושלך הוא מיוחד. אין מדובר בתאוות וינטג', אלא בתשומת לב, של המלקט למלוקט אבל גם של המלוקט למלקט. חולצה שנמצאת על מדף בחנות לצד חברותיה היא סחורה. אותה החולצה שהושלכה על ספסל זכתה להיסטוריה פרטית. חלפו דרכה תשוקה ובחילה, תקווה ואכזבה, היא נכונה להמשיך את הסיפור, למי שיתאהב בה למרות פגמיה. השולטים במיומנות זו הם אמני- הֶקְשֵׁר . שליטה במיומנות זו היא כלי רב ערך בעידן העודפות. היכולת ליצור מראה קוהרנטי מאוסף פריטים נטולי קשר ואפילו נטולי חן כשלעצמם לצד היכולת לשזור תיאוריות מתחומים שונים לחלוטין לכלל פרדיגמה חדשה שתושיע את העולם.

לצד זה, יש כאן גם כניעה, ענווה ובמונחים פטריארכליים – אלו של ה"גיבור" ממנו וולף ולה-גוין מבקשות להיפרד – אפילו נרפות. היש הוא הקובע את החוקים ואת הנרטיב. האמנית פועלת מולו, במגרש שהוא מכתיב את חוקיו: העשבים השוטים הצומחים בעונה זו – מהם תורכב הארוחה. הבגדים שנקרו ליד – ברחוב או בחנות היד-שניה – הם אלו שילבשו. המדפים שהיו בתערוכה קודמת – הם שישמשו את האמנית בתערוכה הנוכחית. כן, יש להודות, הקיימות היא ויתור על שליטה ולעתים גם ויתור על יוזמה.

בוויתור הזה מסתתרות גם מיסטיקה ורומנטיקה. לא פטליזם, לא אמונה שהסיפור כתוב מראש, אלא הנחה שכל שיבוץ בתצרף יישא עמו חיבור בעל טעם, כל סיפור ראוי שיסופר, בכל ערימת זבל מסתתר אוצר.

העולם, או מה שינצל ממנו, יהיה שייך לחומלים. לאלו שליבם נכמר. לצנצנות, לבקבוקים, לסלי האיסוף, לממתינים בסבלנות, למתפשרים, לנכונים לכרוך את סיפורם בסיפורים שצומחים סביבם.

 

[1] Elizabeth Fisher, Woman's Creation: Sexual Evolution and the Shaping of Society, 1975 (New York:McGraw -Hill Book Co)

[2] Ursula K. Le Guin, “The Carrier Bag Theory of Fiction”, 1986

[3] המעורר, כתב עת לספרות ואמנות, גליון מס' 1, סתיו 1979. מצרפתית: לנה שילוני