יש לי ארבעה אחים שנולדו מתים/ והם קוראים לי לשוב אליהם./ בגדתי בהם כשנולדתי וערקתי אל תוך העולם./ הם מתגעגעים אלי ואני אליהם./ הם אינם יכולים לשוב אלי אך אני יכול/ לשוב אליהם. 'בוא בוא,'/ הם קוראים לי, 'נהיה חבורה מלוכדת/ של מתים,/ משפחה מוצקה שאינה מאבדת/ פירור.'

"בתחילה גרתי ליד הערים./ נולדתי בעיר רחובות/ וגרתי לידה./ משם עברתי לדורה שליד/ נתניה./ רק מאוחר יותר העזתי לגור/ בתוך הערים ממש./ בתוך גופן העדין, החולה/ גבעתיים, האג, אמסטרדם, תל-אביב -/ מקומות שבהם למדתי לתרגם/ את ה'בוא בוא' למלים אחרות/ ומהמלים האחרות עשיתי שירים

(חזי לסקלי)

 

בשנת 2000 נחקק "חוק שיקום נכי נפש בקהילה", חוק לשיקומם ושילובם בקהילה של נכי הנפש כדי לאפשר להם להשיג, ככל הניתן, עצמאות תפקודית ואיכות חיים. במסגרת החוק נסגרו למעלה מ-40% ממיטות האשפוז ובמקביל נפתחו מסגרות שיקומיות בקהילה: הוסטלים, מפעלים מוגנים, קהילות תומכות ודיורים מוגנים.

באיזה אופן השתנתה העיר בעקבות שינוי החוק והנוכחות של המתמודדים ומוסדות בריאות הנפש בקהילה? איזה יחסים קיימים ברחוב ובשכונה שיש בה מוסדות ואנשים העוברים תהליך שיקום בקהילה? באיזה אופן השינוי המרחבי פתר את בעיית ההדרה המרחבית, הסטיגמה וההרחקה?

 

*

 

אף אחד לא מגיע לכפר שאול במקרה. כפר שאול, בית חולים פסיכיאטרי שהוקם על חורבותיו של הכפר הפלסטיני דיר יאסין, מבודד מפני המרחב הציבורי שסביבו ומאחד בין כתליו את השיגעון והנכבה גם יחד.^[1]

לכל גבול יש סימן במרחב ובשפה, שכבות של סימנים. עמדת השמירה המוגזמת שנבנתה לפני לא הרבה שנים דומה לכניסה למוסד ממשלתי עם אנשי ביטחון ושער אוטומטי. הנכנס בשעריו מסומן מיד בצמיד כדי לשמור על הבדלה: מי מבקר זמני ומי דייר קבע. מבעד לגדרות, שיחי צבר קדומים. מעל המבנים הישנים של דיר יאסין שכבות של שילוט, תאורה, חשמל, חיצים לכיוון המרפאה בעיסוק ואשפוז יום, דגל ישראל בכניסה. כשעבדתי לראשונה כסטודנטית בהוסטל של חולי נפש למדתי שלא אומרים חולה נפש כי האדם הוא לא המחלה ולכן אומרים ׳מתמודדים׳ שזה קיצור של מתמודדים עם מחלות נפש. אף אחד לא מכיר את המילה הזו ואם אתם פוגשים מישהו שאומר ׳מתמודדים׳ סביר להניח שהוא מתמודד בעצמו או עובדת סוציאלית. מי שלא מתמודד מקבל צמיד על היד. או שהוא איש צוות אבל אז יש סימני זיהוי ברורים נוספים.

כפר שאול הוקם בשנות ה50 כמו שהקימו באותן שנים את בית החולים הפסיכיאטרי בכלא עכו ומבנים נטושים נוספים הוכשרו לשמש כמרכזי אשפוז פסיכיאטרים. ישראל היתה מדינה צעירה, פליטים רבים מאירופה הגיעו כשהם נזקקים לעזרה והיה חוסר משווע באנשי טיפול ומבנים. הממסד הרפואי לא עמד בעומס והמענה ניתן באשפוז ואשפוז בכפייה.^[2] עד שנות השבעים מספר מיטות האשפוז בארץ היה במגמת עלייה, בניגוד למגמות וחקיקות מקבילות בעולם ששמו דגש על שיקום בקהילה וצמצום האשפוז כפתרון בלעדי.

כפר שאול הוא דוגמא אופיינית למיקום של בית חולים פסיכיאטרי, בירושלים ובכלל, בקצה העיר –  מוקף גדרות, מנותק מסביבתו. בירושלים קיימים עוד שני בתי חולים: בי״ח הרצוג, שהיה בשעתו (1896) פורץ דרך כשהיה הבי״ח הראשון שיצא מחוץ לחומות העיר והיום שוכן בשולי העיר סמוך לבית הקברות, ואיתנים, מבנה מבודד בהרי ירושלים. מבחינה עירונית, זה היה המצב בישראל עד שנת 2000 – טיפול פסיכיאטרי מבודד, מרוחק מהערים ומהקהילה.^[3]

נמשיך לתוך גופה העדין של ירושלים. המסגרות השיקומיות פזורות בכל שכונותיה ורחובותיה של ירושלים: הוסטלים, דיור מוגן, מסגרות אשפוז יום, מסגרות תעסוקה ופנאי. חיי המתמודדים מתנהלים לכאורה בתוך העיר כחלק מתפיסה שמנסה לעודד שילוב ולהתרחק מסגרגציה. מבלי להיכנס לתמורות שחלו בתחום האשפוז, השיקום, הרפורמה בבריאות הנפש וסל שיקום בקהילה -כל אלו חשובים מאוד ומשפיעים ברמה היומיומית על חייהם של אנשים רבים ומשפחותיהם. אבל במבט שני ניתן לראות את אותן החומות ממוסדות האשפוז מקיפות, אם בפועל ואם בתודעה, את כל אותם נסיונות שילוב. ההוסטלים מוקפים תמיד בגדר במבוק גנרית. העמותות והיזמים שוכנים במבנים מוקפי חומה או גדר,  לעיתים בוטקה עם שומר בכניסה, דלת נעולה. שילוט מינימלי אם בכלל. בתים שקופים במרקם העירוני.

דוגמא בהירה ניתן לראות במעבר מכפר שאול לתוך ירושלים. בזמנו, היו בכפר שאול שני מבנים שיקומיים ששימשו מאושפזים בשלב מתקדם, לפני שחרור. האחד נקרא בית אחווה והשני בית הדקל. עם השינוי והמעבר לתוך העיר נבנו הוסטלים חדשים בשכונת ארנונה בירושלים ונקראו באותם השמות ממש: בית אחווה ובית הדקל המשמשים כיום כקהילות שיקומיות.^[4] העתקת השם משקפת את גבולות המחשבה. אומנם נסגרו מיטות אשפוז ונפתחו מוסדות שיקום בקהילה אבל דומה שהגבולות הועתקו כפי שהם ונטעו במרחב השכונתי החדש באותו האופן, כאשר הם מפזרים סביבם את אותו הבידול, המרחק והפחד ההדדי של שני הצדדים ממפגש.

גדלתי בפתח תקווה בקצה העיר ליד הפרדסים שהיו פעם. בסוף כל השבילים מאחורי החושך היה הבניין הארוך של הסנטוריום. כילדים היינו מתגנבים לשם כדי להסתכל על המשוגעים. הם היו  יושבים בחוץ. מוקפים בפרדסים. מעולם לא דיברנו עם אף אחד מהם. 20 שנה אחר כך, התחלתי לעבוד כמדריכה בהוסטל שיקומי. פגשתי אנשים שאהבתי והיו חלק מחיי למשך שנתיים. באחת השיחות עם  קרולינה, היא סיפרה לי על חייה 20 שנה בסנטריום בכפר גנים. ההבנה הזו היתה מטלטלת, אותה אישה המדברת איתי כאן, חיה באותו הסנטוריום במשך 20 שנה. הפער בין הפרדס לבין המפגש האנושי, בין החושך ללב העיר, עומד בלב השינויים המרחביים הלא פשוטים ליישום ועיכול. תכנון עירוני המעודד אינטגרציה במרחב ותוכניות קהילתיות היוצרות מפגש ומתמודדות עם החרדות היו יכולים להשלים את שאיפות השיקום של משרד הבריאות. לאפשר שילוב בקהילה ולייצר אופציות תעסוקה, מגורים ופנאי משולבות בקהילה ׳הנורמטיבית׳. האקטיביסטים הפועלים בתחום בריאות הנפש לא השכילו למתג את עצמם כמי שנלחמים על צדק חברתי, ועל כן לא זכו לקבל הכרה בדעת הקהל כמאבק תחת העטיפה של צדק חברתי. כך שזכויות האדם של המתמודדים נותרו המאבק של יודעי דבר. דווקא דרך המבט על הגבולות העירוניים השונים ניתן לדמיין עיר אחרת, בה תכנון הרחובות והשכונות, ועיצוב המוסדות והמבנים יאפשר לגיטימציה, מפגש ומקום לרצף הביטויים השונים של האנושי.

 

 

^[1] דיר יאסין הוא כפר פלסטיני ששכן במקום עד 1948 ונחרב כחלק ממלחמת 48. סיפור הקרב ומספר ההרוגים בו מעורר מחלוקות עד היום. יש הטוענים שבמקום התרחש טבח ובו נהרגו תושבי הכפר ויש הטוענים כי במקום התרחש קרב לגיטמי בין לוחמים.  סיפורו של הכפר הפך לסמל של המלחמה וסיפור כיבושו היה גורם מכריע בכניעת כפרי האזור.

^[2] עוד על התפתחות שירות בריאות הנפש בישראל והחקיקה בנושא ראו  מאמרם של מוטי מרק וגיל סיגל, ״הזכויות לשירותי בריאות הנפש ומדיניות הפעלתם בישראל: בין רפואה, משפט וחברה״, משפט רפואי וביו-אתיקה, כרך 2 תשס"ט.

^[3] במקביל להתפתחות העירונית שהובילה לכך שמה שהיה בשנות ה- 50 קצה העיר עם השנים נבלע לתוכה; גם ברמת המדיניות המעבר לא היה חד. לאורך השנים הוקמות מסגרות שיקומיות והיו נסיונות להפעלה של יוזמות בקהילה. אבל ברמת החוק השינוי המשמעותי חל בשנת 2000.

^[4] הוסטל – בית לאנשים המתמודדים עם קשיים ומחלות נפש. הוסטלים ממוקמים בשכונות בערים ומתגוררים בהם 15-20 המלווים 24/7 באנשי צוות, מדריכים ואנשי מקצוע. קהילה שיקומית – דירות מגורים פרטיות בהן גרים באופן עצמאי אנשים המתמודדים עם קשיים ומחלות נפש. הדירות ממוקמות במרחק 1.5 קילומטר זו מזו וביניהן מרכז המשמש למפגשים, אירועים ופעילויות. בדירות מבקרים אנשי צוות לפי הצורך.