סביב שולחן עגול קבוצה של אנשים יושבת ומקיימת טקס. גופיהם דרוכים וצמודים זה לזה, פניהם מרוכזים בלוח האותיות שעל השולחן, ידיהם מושטות קדימה ונעות יחד בכתיבה אוטומטית. את הטקס הזה הם למדו: התאמנו בשאילת השאלות, בעדינות המגע בלוחית (planchette) ובהתמסרות לסטמינה הדרושה לישיבה ממושכת והקשבה דרוכה. היושבים לשולחן התאמנו בלהציע את עצמם ככלי קיבול דרכו העבר יכול לעבור, להתרחש, להופיע, להתחולל.

קריאה בהיסטוריה – סיאנס כמתודה לייצור ידע היסטורי

הפרויקט Recalling History ״קריאה בהיסטוריה״, הינו פורמט פרפורמטיבי – ישיבה לשולחן הסיאנס והעלאה באוב של מה שבמחקר היסטורי קוראים לו ״מושא המחקר״ הישיבה הפרפורמטיבית בנוכחות קהל היא מפגש של מומחים ומדיום המעלים יחד באוב אובייקט או דמות אשר לא נצררו לתוך נרטיב היסטורי או שנזכרו בעיקר על ידי מי ומה שגדע אותם ממקומם. אלה חפצים ודמויות, אשר לא ״נצררו בצרור החיים״ –  אותם דמויות וחפצים העולים ושבים להטריד אותנו בחלומות ובסיוטים. הם דורשים את מקומם: חתומים ונינוחים בעבר.

שולחן הסיאנס מציע מתודה ייחודית ליצירת ידע היסטורי משותף המתבסס על הידע(ים) של כל המשתתפים – החיים והמתים, המומחים היושבים לשולחן והקהל. מה שמתרחש ומתחולל בין כולם מתערבל לזמן קצוב. ההווה, העבר והעתיד נפגשים בתנועות מעגליות המפיקות זכרונות, ידע ותובנות שמתפתלים בזמן שאינו נענה לצורות של התפתחות לינארית היסטורית.

הישיבה לשולחן הסיאנס של מספר משתתפות יחד, היא ניסיון להחיות את האפשרות הגלומה במושג ׳היסטוריה פוטנציאלית׳. בסיאנס נוצר מקום להפקת ידע על העבר וההווה במקביל, העבר הופך מרחב, קרקע פוטנציאלית לשחק ולהשתמש בו כפרקטיקה ליצירת מרחב לפעולה ומניפולציה על ידע. כך הוא הופך ולו לרגע למקום ולסיפור שהוא פוטנציאלי^[1].

Recalling History: Sitting I: conjuring a looted wooden box

המושב הראשון התקיים במוזיאון אנטוני טאפייס ( Fundació Antoni Tàpies) בברצלונה.

במרכז החדר של קומת הגלריה התחתונה הוצב שולחן עגול, ועל כולו, לוח וויג׳ה שהאותיות שלו נכתבו בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית. המילים ׳כן׳ ו׳לא׳ באותיות לטיניות הופיעו משני צידי השולחן.

סביב השולחן הוצבו 5 כיסאות, על אחד מהם ישבה המדיום, ג׳ונה סולימאן. המדיום לבדה ידעה היטב את שלוש השפות בהן התנהל האירוע.

תאורה תיאטרלית האירה את השולחן ואת פניה בדרמטיות. שאר הכיסאות היו ריקים. הקהל התאסף בקומה העליונה ומצא את מקומו בין שולחנות התערוכה Errata (תיקון טעות) של אריאלה עאיישה אזולאי.  בדומה למתרחש בבתי כנסיות, הטקס התחיל ללא הודעה או הכרזה מוקדמת בלי לחכות להחשכת האולם או שתיקת הקהל. כנהוג במוזיאונים כשחפצים נכנסים ויוצאים בין קירותיו, מתקין התערוכות – עובד מורשה של המוזיאון, פתח בזהירות את הויטרינה שבה הוצב האובייקט שהיה מיועד להעלאה באוב כשלידיו כפפות: קופסת עץ בעבודה דמשקאית משובצת פנינה. ביזה מפלסטין.  הוא בחן את הקופסה מכל כיווניה והעביר את האובייקט לביצוע ריטואל של קיטלוג: גודל, צורה, חומר, משקל, סימן זיהוי, מקור משוער, מצב פיזי: שברים, סדקים וסימני שימוש וזמן. הפרטים נרשמו על ידי רשמת הפרוטוקול (מאיה אוויס) במחברת.

״חפצים, דמויות וישויות מעברנו, ארוגים בבשרנו החי

הם מהווים את שפתנו, פעולותינו, תנועותינו ושתיקותינו חרוטים בנשמה.

הם מתווים את אופן הליכתנו, את קצב נשימותינו,

הם מגדירים את הארצות בהן אנו חיים

את המקומות מהם ברחנו ואת אלו שעל ידם ננטשנו״. 

הקהל נקרא להיות קשוב ומוכן, והמומחים שהוזמנו לשולחן בקומה התחתונה של המוזיאון התיישבו לשולחן לצד המדיום. תנועת הידיים שלהם על לוח האותיות תיווכה בין המועלים באוב, המומחית והקהל שהביט מלמעלה והתגודד מסביב לשולחן. ישות שצרורה בתוך קופסה ואינה בין החיים הוזמנה מן האוב. ההזמנה היתה מכוונת ליישות שנותרה תלויה בין עולם המתים לחיים, שאינה נצררה לתוך נרטיב היסטורי ברור או שאלה החיים חייבים לה הסבר, סליחה או נחמה.

המסגרת הכוריאוגרפית של הגופים המצויים בחלל היוותה את התוכנית, נכתבה בתסריט שאירגן את  תנועת הגופים בחדר, את מבנה השאלות, המקצב והיחס בין האובייקט לקהל והיושבים לשולחן. אך אף אחת מההתרחשויות שהתקיימו בתוך המסגרת של הטקס או כתוצאה מהפעולות שננקטו בו, לא הייתה מוכתבת מראש ונשארה פתוחה. זהו לא פרפורמנס פסיבי, אלא מקום ליצור פעולה פרפורמטיבית אשר מתערבת בתהליך הפקת ההיסטוריה. הישיבה מאפשרת יחסים בין העבר להווה, בין הסיפור, המספרים והמסופר, כמרחב שיש בו ריבוי משתתפות ומתקיימות בו שותפויות רבות. באמצעות הסיאנס יוצרים המשתתפים ידע עבר בו הידעים של כל הנוכחים בחדר כולם, מתערבבים; החיים והמתים גם יחד, מתערבלים לכדי סצנה או סיפור אחד מלא הסתעפויות וסימני שאלה חדשים.  המתים, נוכחים בחדר, לא כרוחות רפאים תלושות ותלויות באוויר אלא כנוכחים דרך החושים, בתנועה של הגופים, רשמים וזכרונות שכתובים בתנועות הגוף ובתת מודע של החיים הנוכחים. חלק מהזכרונות והרשמים האלה נכתבו בנרטיבים משפחתיים, לאומיים, מעמדיים, מגדריים ועוד. חלקם לא נכתבו כלל והקיום שלהם הוא באופן שבו הם רשומים בגוף שלנו, בצורה המסויימת של כיפוף הגב, קצב הצעידה, מנהגי השינה, צחצוח השיניים או אופן תיבול המרק. אמהות אמהותינו טבועות בדפוסי הגוף והמחשבה ובתפיסות האסטתיות שדרכן אנחנו קוראות את החלל ומתנהלות בו. מלוות אותנו בדרכי החיים גם לא מבחירה.

המתים (ואיתם מה שעבר) הם לא מושא מחקר, ולכן הסיאנס מאפשר להפנות שאלות לאובייקט המחקר ולא רק לכתוב עליו. הכתיבה האוטומטית (או חצי אוטומטית) שנוצרת בסיאנס נבדלת מכתיבת דיו על נייר או מקלדת למחשב. זוהי כתיבה של דפוסים פיזיים, הבעות פנים, מבני מחשבה ומערכי רגשות או פרטים שוליים ששכחנו, שפעם קראנו אודותם, ידעים שונים שנרשמים בגוף ולא בהכרח באופן רצוי או מודע ומועברים מדור לדור.

~

הישיבה סביב השולחן מתנהלת בדומה לניסוי מדעי עם תוכנית ברורה ורישום התנאים וההתרחשות ללא ידיעה מוקדמת מה יהיו התוצאות.

וכך החל הסיאנס: היושבות מסביב לשולחן קראו לישות הטמונה בקופסה. תחילה, שקט מתוח שרר בחדר. כל צליל שהסתנן מן הרחוב נשמע חזק מהרגיל. חשש שכלום לא יקרה, והציפיה  שייתכן כי דבר מה גדול עומד להתרחש, התערבבו זה בזה. שלוש דקות מהרגע שחמש המומחיות התיישבו לשולחן החלה תנועה כמעט בלתי נראית של הלוחית, כשידיהם של המשתתפים מונחות עליה בקלילות. הלוחית תחילה נעה לאט, בכבדות ועד מהרה היא זזה יותר ויותר מהר תחת אצבעותיהם של היושבים לשולחן.

כעת, אצבעותיהן של חמש המומחיות היו נתונות לכתיבה אוטומטית. המדיום מסרה את השאלות מהיושבים לשולחן והפנתה אותן אל אותה ישות. היא שאלה את השאלות ותרגמה אותן מאנגלית לערבית, מערבית לאנגלית ולעברית ובחזרה. במקביל, מתרגם סימולטני תרגם מן האנגלית לספרדית ולקטלנית בקול שהדהד בחלל. החזרה על השאלות והתשובות והדהודן בחלל חיברה אותן אל המקום והזמן בו התרחש האירוע.

הישות שעלתה הזדהתה כדמות של גבר. הוא סיפר שהוא בעליו המקוריים של הקופסה. לשאלה ׳מה שמך?׳ הוא ענה תוך איות שמו בערבית – סמי מנסי (سامي منسي). לאחר סיום הסשן, חיפוש מהיר העלה את שמו בין רשימת קורבנות הטבח בדאר יאסין,

אף אחת מהיושבות לשולחן לא הכירה את השם הזה קודם לכן.

סמי טען שהכיר היטב את מי שבזז את הקופסה – אופיר, שהוא היה לו כאח, חבר. הוא אישר שאכן אופיר הוא שבזז אותה. הוא אמר שאופיר, הוא לא זה שהרג אותו ואת משפחתו. כבר ברגע הזה השיחה האינטימית עם סמי פותחת אפשרות להביט על היחסים המורכבים האפשריים שהיו לפני האסון. יחסי חברות? אדנות? קולגיאליות אולי? מכרים המחייכים זה לזה ודואגים לברך אחד את השני בחגיו? או אולי ממש בני בית. האפשרות שהכירו היטב או כפי שאיית סמי ״אחוי״(اخوي), חבר שהוא כמו אח, מאפשרת גם לחשוב על הביזה של החפץ הספציפי כדרך לשמור איזה פרט בזיכרון מהעולם שלפני האסון, להשאיר ראיות לעולם יחסים שאבד ברגע ההיסטורי.

הוא סיפר שהוא עצמו היה האמן שיצר את הקופסה בסדנתו של בוריס שץ בבצלאל שם עבד (זאת בניגוד להשערה של מומחה לתרבות חומרית מפלסטין שסבר שהקופסה נוצרה בדמשק). את הקופסה, הוא סיפר, הכין לאהובתו כמתנה. בזמן שהמדיום והיושבים לשולחן המשיכו ושאלו שאלות והיו מרוכזים בשיחה האינטימית, הקהל, הביט ממרפסות הקומה העליונה. חלק מהאנשים ישבו, אחרים עמדו כשחצי גופם נשען לפנים, מרותקים לתנועת הידיים ולהדהוד קולו של המתרגם. כעבור שעה אינטנסיבית וסמיכה, חלק מהקהל עזב לדרכו וחלק ירד להתיישב בקרבת השולחן. צלליות של פסל גדול וציור מאוסף המוזיאון שהיה תלוי מאחורי השולחן הפכו לתפאורה ולזירת התרחשות היסטורית המספרת את סיפורו של מקום אחר החי בגופם ונפשם של הנוכחות בחדר. התחושה האינטימית שנוצרה כשאנשים נוספים התקרבו, התזזית בחלל והישיבה של הקהל בקרבת השולחן לא הפריעה לריכוז ולהתרחשות, אלא דווקא הוסיפה לסמיכות האוויר ותרמה ולתחושה שכל הגופים הנוכחים בחדר שותפים במתרחש, מרוכזים ונכונים להיות במקום ובזמן כחלק ממה שקורה בו, כפי שהוא, גם אם ידיהם אינן מונחות על הלוחית. רוחו של מנסי המשיכה לענות לשאלות. מדי פעם תנועת הלוחית המשיכה ורשמה מילים ותשובות לשאלות שלא נשאלו. מנסי המשיך ותיאר את הטבח. בתשובה לשאלת המדיום הוא סיפר שהאוכל האהוב עליו לארוחת בוקר היה פטי  فتة (fatteh). כשנשאל אם יש לו משהו לומר למישהו מהנוכחים בחדר הוא ביקש שהגר תיגש לשולחן – הוא זימן אותי, לשולחן. כשנשאל אם יש לו ציפיות מה צריך להיעשות עם הקופסה – הוא ביקש שאמשיך את מה שאני עושה ושאקח איתי את הקופסה.

היחסים האינטימיים והשיחה הכנה שנוצרו בסיטואציה הזאת היו כמו צירוף לא מתמטי של סך כל הידיעות בחדר, מופע של צורות שונות של ידע הנובע מהמחקר ומניסיון החיים של המשתתפים והנכונות שלהם להיות קשובים לחושים המנומנמים ולאפשרויות הטמונות בתוכם.

כשהסשן הסתיים וחלל הגלריה החשוך התרוקן בהדרגה, היתה תחושה של התעוררות מחלום משותף. לאט לאט, מה שהתרחש נותר רחוק וכמו קשה להאמין שאכן קרה. אלמלא פיסת הנייר שעליה נכתב הפרוטוקול בעט לא הייתי מאמינה שכל זה קרה, אולי בכלל לא הייתי זוכרת.

כמו כל פעולה, גם העלאה באוב דורשת אימון מנטלי ופיזי, מאמץ מובנה שלא לתת לאירוע קולוניאלי להיות המפתח היחיד למפגש עם הישות שעולה באוב. להצלחת הניסוי נחוץ אימון בגינוני שיחה שונים המאפשרים מפגש אינטימי, של אמון עם הישות העולה מן האוב  כדי להזמין אותה לשתף במרקם החיים ובפוטנציאל החיים שהתקיימו לפני ומעבר לזמן הקולוניאלי.

לשאול שאלות על החיים עצמם ולא רק בצל האסון, זהו אימון ביצירת מרווחים למציאות עבר חדשה להתקיים. זהו גם אימון לא לחשוש מהשעמום שטמון בתשובה בנאלית, להיות מוכנים לכך שהישות שעולה באוב אולי אינה דמות מעניינת כלל, ומעניינת דווקא הפרספקטיבה עליה שהחפץ שהתקיים בקירבתה יכול לפתוח. הגוף הפיזי של המשתתפות נדרש באימון, בישיבה המרוכזת והממושכת, ביכולת לנוע יחד, בצמידות לעוד גופים, בסנכרון תוך ויתור על האפשרות להוביל את התנועה, בלי לשלוט בכיווני התנועה, ומתוך הימנעות מהסקת מסקנות. עם יכולת להיות באופן מלא ושלם במקום, בגוף דרוך אך רפוי, שקט וערני לכל רחש וזיק של אור.

הקופסה אותה העלנו באוב היא בעלת ערך רב, היא מכילה את הסיפור של פלסטין, את הקשר למזרח התיכון, לשפה ויזואלית ומסחר שקדם לזמן הציוני כמו גם את רגע האלימות ששינה את המקום שלה. זוהי קופסה בזוזה שנמצאה בארון ביתו של אחד הכובשים.  הנרטיב הן של הנכבש והן של הכובש נמצאים בתוכה, יכולים בקלות יחסית למצוא מקום בתוך ים העובדות ולהכלל בתוך אחד הנרטיבים הקיימים. הסיאנס הוא הזדמנות לשאול מה חבוי בתוך החפץ הזה שלא משרת נרטיב לאומי? לשאול על היחסים שהיו בין הבוזז לנבזז ולהתחיל לחפש את החברות שהיוותה את המציאות שלפני הביזה, או לדמיין דרך הקופסה את אקט האהבה- היא נעשתה וניתנה כמתנה של אהוב לאהובה, להשתהות על זמן של שגרת חיים, ריחות, חפצים שהיו בתוך הקופסה, אירוע בחיי הבעלים של הקופסה שדרכה נמסר תכשיט או אוחסנו כסף או אבן יפה.  האם שימשה הקופסה בטקס אינטימי כלשהו? האם היא הועברה בין ארצות? חצתה גבולות או ימים? ומה על העץ ממנה היא עשויה? האדם ששיבץ את הצדפים בתוכה? ועצם היחסים שהיו בין הבוזז לבעליו המקוריים של הקופסה? דבר מכל אלה לא נרשם ולא מתוך אכזריות מכוונת בלבד של צורר או כובש מסויים, אלא משום שלא שירתו את סיפור המפתח ובמקרה הזה את הסיפור: פלסטין-סוף – ציונות התחלה…

לאחר שהמושב הראשון של קריאה בהיסטוריה הסתיים לא נגמרה האחריות או הסתיימו החיים שיש לידע שנוצר בו. האפשרות שנפתחת בשימוש בסיאנס כפלטפורמה ליצור ידע עבר,  תהפוך ליותר מעניינת אילו היא לא תיוותר רק כחוויה של הנוכחים בחדר אלא תהפוך למאגר מידע באמצעותו ניתן להמשיך ללמוד, ליצור, לחשוב ולהפעיל את העבר(ים) מהם אנחנו מקיימים את נפשנו, מחשבותינו וגופנו. מאגר מידע הפותח עוד שאלות ואפשרויות שאיתן אפשר לשוב לארכיון ואולי לקרוא מחדש מסמך או להביט באופן שונה על החפץ עצמו. הסיאנס והעלאות באוב אינן פרקטיקה חדשה או בלעדית והייתה קיימת בגרסאות שונות לפני שהיסטוריונים וארכיונאים הפכו בעלי אוטוריטה על ידע העבר והמשיכו להתקיים גם במקביל אליהם. ההיסטוריה של הסיאנסים וטקסי ההעלאה באוב שזורה עמוק לתוך המחשבה המודרנית על ידע ואופן ההפקה שלו. גברים מעולם המדע והפסיכולוגיה באירופה נהגו לשבת לשולחנות הסיאנס שברובם היו מנוהלים על ידי נשים שפנו אל הידעים הנידחים, הטראומות וההדחקה בגופם של היושבים בחדר, עונות לצורך לספר סיפור, לחבר את הדפוסים והגוף למשהו שאנו יודעים אך לא ברור מאיפה הוא הגיע. כבר מימי בראשית הרחיקו שואי עולם את בעלות האוב שאיימו עליהם, אך המשיכו ללכת אליהן ולבקש את עצתן. הסקרנות והפלירטוט עם עולם המתים מתקיים כל הזמן. לא חדל הצורך לדבר איתם, לשאול שאלות ולבקש תשובות ומענים, לראות אותם בצילום כרוחות רפאים. המומחיות בשיחה עם רוחות רפאים נמצאות שם גם אם לא במרכז ההגמוניה. דווקא בזמנים של חוסר יציבות בהווה, הפתחים נפתחים וניתן מעט מקום לאותם עברים לפטפט איתנו באופן חופשי יותר. בעוד שכשההווה חתום וברור ומתקדם בדהרה לקדמה – העבר נשאר בשרותו בלבד, קבור בתוך ארון המתים של ההיסטוריה, והמוות נראה כדבר מה שיש להרחיק ולהדחיק.  וכאשר אירוע קרה ולא היווה חשיבות לנרטיב השולט (הן של המנצחים והן של המפסידים), נעלם הסיפור מהזיכרון ונותר בודד, מרחף לו בין עולם המתים – עולם העבר, להווה – החיים, כמו ממתין למישהו שיניח אותו במקומו הראוי, כדי שיוכל לנוח, להצרר בצרור החיים.

דמיינו עולם בו ההיסטוריונית מחויבת לתצלום, לחלום או לדפוס פיזי שדבק לה בגוף באופן דומה למחויבות למכתב רשמי שנמצא בארכיב. דמיינו עולם בו העבר אינו שייך למומחים אלא שהמומחים הם אלה שמשמרים קשר עם מושא המחקר והסיפור שלו, אלה המחויבים לשיחה עם נציגי העבר.

 

^[1] הרעיון לפעול בזמן שהוא מעבר לאירוע ההיסטורי וחיפוש אחר העבר כמקום בעל פוטנציאל לשותפות ודמיון מחדש של ההווה נעשה בהתכתבות עם המושג היסטוריה פוטנציאלית אותו מציעה אריאלה עאיישה אזולאי

Ariella Aisha Azoulay, Potential History: Unlearning Imperialism ,Verso, 2019.