תמרורי אזהרה מצונאמי פזורים ברחבי העיר, בולען שנפער כתוצאה מבניית עוד מגדל משתק מדינה שלמה, מרכזי חוסן מוקמים בערים כמענה לטיפול נפשי בנפגעי חרדה, ומקלטים עירוניים נפתחים ונסגרים מדי קיץ. אי השקט והחרדה מתבטאים ומשתקפים במרחב העירוני, מחלחלים לתודעה שלנו, ומשפיעים על תפיסת החוסן האישית, הקהילתית והעירונית.

כשאנחנו מדברות על חוסן עירוני, על מה אנחנו מדברות? חוסן עירוני מפני מה? מפני מי? נקודת המוצא של טקסט זה היא שלמרחב, ובאופן ספציפי לתכנון ולניהול שלו, יש תפקיד משמעותי בביסוס של חוסן עירוני ובהשפעה על איכות החיים שלנו.

ישראל היא המדינה המצטופפת ביותר בעולם. כבר היום יותר מ-93% מהאוכלוסייה מתגוררת בישובים עירוניים, והמגמה צפויה להתגבר. מגמות הפיתוח המואץ והתכנון המוטה לטובת הרכב הפרטי, מובילות לגריעת שטחים טבעיים לטובת מרבדי אספלט של כבישים וחניות, וליצירת מרחב עירוני מוכה בעומסי תנועה, בזיהום אוויר, בצמצום שטחים ציבוריים פתוחים וגישה לטבע – ובעיקר, בחוויה עמוסה במטרדים ובחוסר ביטחון לצעוד ברגל ברחובות העיר. אם נוסיף לכל אלו את משבר האקלים והשלכותיו הקשות, נמצא את עצמנו בעיר אפורה וקשוחה מתובלת בתערובת של זיהום, ניכור, צפיפות וחרדה.

חוסן ואג'יליות בעידן עירוני או כל הדרכים מובילות לעיר.

תכנונו, עיצובו וניהולו של המרחב העירוני משפיעים ישירות על איכות החיים היומיומית שלנו ודפוסי הפעילות שנבחר לקדם – האם נלך ברגל או ניסע ברכב לאסוף את הילדה מהגן, את מי נפגוש בדרך לעבודה והאם נוכל לעצור ולשבת תחת ספסל מוצל או שנאלץ לפלס דרכנו על מדרכה צרה, האם אקנה תפוח אצל הירקן השכונתי או ברשת ארצית? הביטוי המרחבי של השאלות הללו בא לידי ביטוי בקני מידה שונים – מהספסל המוצל ברחוב (שמאפשר לי מנוחה ומפגש) ועד לאופי שילוב התעסוקה במרקם העירוני המשפיע על חיי היומיום – האם אעבוד מהבית, מהשכונה או אאלץ לנסוע למוקד תעסוקה רחוק, שלאו דווקא מקושר לתחבורה ציבורית.

בערים רבות ברחבי העולם, שאיכות החיים בהן היא ערך ולקובעי/ות המדיניות חזון ויכולת הנהגה, מקודם סדר יום ממוקד אדם. קרי, מרחב עירוני המתוכנן מתוך ולאור חוויות ודפוסי השימוש של מגוון משתמשים ומשתמשות. התוצאה היא עיר המעודדת מפגש ושהייה במרחב הציבורי (ברחובות, בשטחים הציבוריים הפתוחים ובמוסדות הציבור), מרחיבה את המצע להבניית קהילה סביב מוקדים משותפים, ומעשירה את התשתית הטבעית בעיר (עצים, נחלים, מגוון ביולוגי ועוד) כחלק בלתי נפרד מהחוויה העירונית ובטווח הליכה או נסיעה באופניים. כך, בסיאול לפני כמעט שני עשורים הפכו אוטוסטרדת ענק שנבנתה על תוואי נחל לפארק לינארי שוקק פעילות וצמחייה שנחל זורם במרכזו. צעד אמיץ זה הפחית את עומסי התנועה, עודד פעילות גופנית על פני שימוש ברכב ותרם לכלכלה המקומית מעצם ההליכה והשהות במרחב הציבורי. בישראל תכנית קירוי האיילון כפארק לינארי המהווה מחבר עירוני ותשתית ירוקה צומצמה להרחבת צמתים בלבד, ועודנה רחוקה מאוד ממימוש. גם המחשבה על החזרת הנחל למופע הטבעי ויצירת מרחב שהייה לאורכו, כמו שנעשה בסיאול, תהפוך לעוד פחות ישימה ברגע שיתחילו לבנות את המסילה הרביעית שעמודי התמיכה שלה מיועדים להיות בתוך התעלה עצמה – כמו בסיאול, רק הפוך ב-180 מעלות.

לתכנון ולניהול המרחב השפעה ישירה על דפוסי הפעילות שלנו ועל כן כשמדובר על חוסן בעידן עירוני, הכוונה היא לחוסן מפני התנהלות אנושית. מפני תכנון שלא לוקח בחשבון את משאבי הטבע הקיימים ואת ההזדמנויות שהם טומנים בחובם, מפני התנהלות אנושית אלימה ומיליטיריסטית, מפני אינטרסים כלכליים ופוליטיים שמקדמים מרחב עירוני מזוהם, מבוקר ומפוקח שלא לטובת איכות חיי התושבים, מפני הרגלים גרועים ודפוסי פעילות שניתן לשנות תוך כדי תנועה.

ולפיכך אג'יליות בעידן עירוני, לתפישתי, היא לחזור למקורות, לחיבורים בין אנשים ובין אנשים לסביבתם הטבעית ולקדם עירוניות מיטיבה, ממוקדת אדם. תכנון מבוסס תשתיות טבעיות (nature based solutions) ותכנון רחובות בטוחים המעודדים הליכה ושהייה, משופעים בצל עצים ומשולבים בצמחיה מקומית, לצד מנהיגות עירונית המעודדת מגוון אנשים לדור, לעבוד ולחיות במרחב משותף, ירוק וצודק.