יוגי חכם שהבין את טבע הקיום יגיד לנו בצלילות ובקור רוח: אין מה לפחד מסוף העולם. מבחינתו האפוקליפסה מתרחשת בכל רגע שעובר. כל דבר מושמד ונוצר מחדש, המציאות מרצדת כמו להבה בין קיום ואי-קיום, ורק השפה משלה אותנו לחשוב שיש נצחיות ויציבות לעולם סביבנו. לפי האמונה המסורתית, היקום עובר מחזור מעגלי של חורבן קוסמי ובריאה מחדש, כשכל עידן נמשך בין אלפי שנים למאות אלפי שנים. כיום אנו לקראת סופו של הקאלי-יוּגה (Kali-Yuga), העידן הגרוע ביותר, זה שבו האלימות, חוסר הצדק והעדר המוסריות שולטים בכל. בסופו של העידן צפויה להתרחש קטסטרופה כלשהי שתמחק הכל, או כמעט הכל. אז רגע, איך אמורים לא לחשוש, אם הסוף כה וודאי וכה קרוב?
מחזור העידנים הוא רק מחזור אחד מיני רבים שהיוגי חווה ומודע להם. היקום הוא כמו מערכת של גלגלי שיניים. בנוסף לגלגל העידנים, מסתובב גם מחזור הלידה והמוות, כלומר הגלגולים בין גופים שונים. זאת לצד מחזורים קצרים יותר, כמו המעבר מהירדמות לשינה ואז בחזרה ליקיצה, המשול בעצמו לעזיבה זמנית של הגוף. המחזור הקצר ביותר והחמקמק ביותר לתפיסה, או כפי שאומרים בסנסקריט – סוקשמה (Sukshma), כלומר "דקיק ומעודן" – הוא המחזור של פעילות החושים והמיינד (Manas).
למשל, בכל מצמוץ, העין עוברת במהירות מטשטוש מוחלט לתמונה ברורה וחדה, ואז בן רגע המיינד מזהה את האובייקטים ומעניק להם שמות ומושגים. בכל פעם שהעפעפיים סגורות, הכל שוב נמחק, אך בכל זאת יש תחושה כאילו הסביבה החיצונית קונקרטית ומתמשכת. בנוסף, בכל שאיפה ונשיפה עולה בתודעה מחשבה מסוימת, מעוגנת במילים וברעיונות, בין אם כדיבור פנימי או הגייה בקול. עם זאת, היוגי מזהה כי במרווחים השקטים שבין הנשימות מצוי מרחב ריק, ללא כל מחשבות או הבחנות, והוא לומד לשהות בו כדי לנוח מתנודות התודעה.
בעקבות התבוננות וניתוח של התהליכים המנטליים, הגופניים והחוץ-גופיים כאחד, היוגי חווה את המציאות כולה כמעין חלום. בתוך החלום הגדול הזה שנקרא "חיי הערות" נוצרים חלומות נוספים, בהקיץ ובלילה, שמתנפצים כמו בועות סבון. אנו מצויים בתוך מטריושקה של חלומות, כאשר לא ברור היכן היקום מתחיל והיכן הוא נגמר, ורק עובדת מותנו וודאית, אך עמומה. גם אם האפוקליפסה ממשמשת ובאה, ומתקרבת בצעדי ענק, היא אינה אלא תנודה קלה באוקיינוס של הסמסארה (Saṃsāra), המעגל הקוסמי של לידות ומיתות.
היוגי מקדיש את חייו כדי להתכונן לרגע המוות, ולעזוב את גופו בשוויון נפש (Samatva) וללא היצמדות (Vairāgya). מה שקובע את הגלגול הבא הוא הקרטו (Kratu), המחשבה וההתכוונות האחרונה, רגע לפני נטישת הגוף. אם היוגי יצליח לשמור על תודעתו ריקה, ללא פחדים, תשוקות או שאיפות, הוא ישתחרר מהסמסארה. כלומר הוא לא יוולד שוב, וכך לא יסבול בגלגול נוסף. שחרור זה, שנקרא מוקשה (Moksha) או נירוואנה (Nirvāṇa), אינו ממש הסוף, אלא מצב טרנסצנדנטי שבו כבר אין משמעות למושגים כמו "סוף" או "התחלה", "מוות" או "לידה". אפילו המילה "מצב" לא בדיוק מתאימה כדי לתארו. השלילה המוחלטת קיצונית יותר מכל קץ אפשרי.
כדי להמחיש את המעגליות האניגמטית של הקיום, נעבור לסיפור-בתוך-סיפור מתוך יצירת מופת סנסקריטית בשם היוגה-וסישטהא (Yoga-Vasishtha). הטקסט הוא דיאלוג בין החכם וסישטהא לבין הנסיך ראמה (Rāma) על אופי הסמסארה והדרכים לשחרור ממנה. באחד הפרקים, וסישטהא מספר לראמה על צייד, שלפני שנים רבות הגיע לבקתה ביער שבה התגורר וביקש לשאול אותו שאלות. השניים שוחחו על מסתורי היקום והתודעה, והצייד שהעריץ את חכמתו של וסישטהא, החליט להפך לתלמידו. הצייד היה סקרן לגבי המסע שהגורו החדש שלו עבר בחייו, וביקש לדעת כיצד וסישטהא למד את כל מה שידע. וסישטהא בתגובה סיפר לו סיפור:
לפני שנים רבות החלטתי להפוך ליוגי סגפן, ורציתי ללמוד כישוף. נטשתי את חיי הקודמים, את אשתי וילדיי, ועברתי לגור לבד בבקתה ביער. תרגלתי מדיטציה יום אחר יום, ושיננתי את המנטרות החזקות ביותר, עד שיכולתי לצאת מגופי ולנדוד ברחבי היער. לילה אחד ריחפתי אל הכפר הקרוב, ונכנסתי לגופו של אדם אחר בזמן שהוא ישן. שוטטתי ברחבי גופו וראיתי את כל איבריו הפנימיים, ואז עליתי מעלה ונכנסתי אל תוך ראשו. בחלל הגולגולת שלו מצאתי יקום שלם, עם שמש, ים, הרים, ארמונות, כפרים, חיות ובני אדם. הבנתי שהעולם הזה היה החלום שלו, ושלמעשה ראיתי את חלומו בתור מציאות בפני עצמה, כאילו הבטתי דרך עיניו.
כששקעה השמש והחשיך, האיש חזר הביתה למיטתו ונרדם בתוך חלומו, וגם אני נרדמתי יחד איתו. באותו רגע ממש, העולם הותקף במבול ענק שהציף והשמיד הכל. נסחפתי בשיטפון, וכשניסיתי להאחז באיזה סלע, גל אדיר מימדים הכה בי ושטף אותי בחזרה למים. לבסוף הצלחתי לטפס על פסגה של הר גבוה, והתבוננתי בחורבן סביבי. כשראיתי את העולם הזה מושמד מהיסוד, נמלאתי צער עמוק ובכיתי ארוכות. הפכתי למעורב רגשית בעולם החלום שלו, ושכחתי לחלוטין את חיי הקודמים. מתוך בלבול, התמזגתי עם נפשו וחשבתי לעצמי: "זה אבי, זו אימי, זו אשתי ואלה ילדיי. זה הכפר שלי, כאן ביתי, כאן אני חי".
כעבור כמה חלומות, שוב ראיתי את סוף העולם מגיע. היקום כולו עלה בלהבות והיה למאכלת אש. הפעם הייתי מוכן, ואפילו בזמן שהלהבות צרבו את בשרי, לא כאב לי כלל כי הבנתי: "זה רק חלום". לא הרבה אחר כך, שוב שכחתי את כל חוויותיי הקודמות. יום אחד הגיע לפתח ביתי סגפן יוגי כדי לקבץ מנת מזון, אז אירחתי לארוחת ערב. כששוחחנו לאחר הארוחה הוא לפתע אמר: "אתה לא יודע שכל זה חלום? אני אדם בחלומך, ואתה אדם בחלום של מישהו אחר". באותו רגע התפכחתי, ואז נזכרתי שאני בעצמי יוגי. השבתי לו: "אחזור כעת אל העולם שבו נמצא הגוף שלי". רציתי לראות מבחוץ את הגוף שממנו יצאתי ואת זה שאליו נכנסתי, וכך לחזור לנקודת ההתחלה.
הסגפן צפה בי עוצם את עיניי ומתאמץ לשווא, ואז חייך ואמר: "איפה אתה חושב שנמצאים שני הגופים הללו?" הוא היה משועשע מכך שלא מצאתי את גופי, כי בכלל לא הצלחתי לצאת מהראש של האדם שאל חלומו נכנסתי. מבולבל וחרד, שאלתי: "ובכן, היכן שני הגופים נמצאים?" והוא השיב: "בזמן שהיית בגופו של האדם האחר, פרצה ביער שריפה גדולה שהשמידה את גופך, כמו גם את גופו של האדם השני. עכשיו אתה תושב הכפר, איש משפחה ובעל משק, כבר לא יוגי". כשאמר לי זאת, הוכיתי בתדהמה. ניסיתי לחקור אותו כדי להבין כיצד הוא יודע את הפרטים הללו, אך הוא נשען אחורה ועצם את עיניו, בשתיקה שהתמזגה בשקט של הלילה. מאותו יום לא נתתי לו לעזוב את ביתי, הוא נשאר איתי עד לרגע מותו, ורק אז הסכים לגלות לי שכדי להבין עליי להפוך שוב ליוגי.
הצייד קטע את הסיפור של וסישטהא ואמר: "גורו יקר, הבנתי! אם כך אז אתה, אני וכולם למעשה דמויות בחלום של מישהו אחר". הצייד לא הבין את הסיפור כהלכה, ורצה לעזוב את הבקתה בתחושה שגילה את הסוד הגדול. וסישטהא הפציר בו שיישאר, הבטיח שיש לו עוד מה ללמוד ואף הציע לגלות לו את עתידו, אך הצייד סירב, עזב והמשיך הלאה בחייו. הוא עבר לגלגולים חדשים, עד שלבסוף הפך גם הוא ליוגי, וכך הגיע לשחרור.
מה הסיפור המשונה הזה מנסה ללמד אותנו? מה הצייד פספס? מה וסישטהא הבין? אין ספק כי הנרטיב המפותל מהדהד את הבלבול האנושי לגבי הסוף. כמובן שאיננו רק דמויות בחלום של מישהו אחר, אלא גם חולמים בעצמנו את האחר בתור האחר, ואז שוב את עצמנו כדמויות עבור האחר שהוא בעצם העצמי, כמו פרקטל אינסופי של אמפתיה. הנרטיבים שאנו מזדהים איתם הם כמו חלום או סיוט סביב אירוע מדומיין, וכל משבר חדש משכיח במהרה את הקודם, גם אם פירותיו עדיין מורגשים. לכן, ככל שאנו שקועים בחלומות – בין אם דמיונות בהקיץ, סיוטים בלילה, או רחמנא ליצלן "עובדות מדעיות" – כך מתגברת השכחה העצמית שלנו.
אך מה זה אומר לזכור את עצמי? להתבונן במבט עצמו, להשתחרר מהאשליה של היות מצוי "בתוך" העולם החיצוני, ולראות אותו כמוקרן בתוך ומתוך התודעה. האפוקליפסה היא חוויה סובייקטיבית בלבד. בכל שנה מתרחשים בעולם אינספור אסונות טבע וקטסטרופות, מלחמות ורציחות, אך המחשבה על כך אינה דומה למוות שחווים באופן אישי, בגוף ראשון, זה שמאפס הכל. היקום כולו נכבה בבת אחת כמו טלפון שנגמרה לו הסוללה, לא משנה כמה אפליקציות היו פתוחות באותו רגע, מי שלח לנו הודעה או מה כתוב במבזק החדשות. לפתע דממה, עד להטענה הבאה. לכן, היוגי הצלול נשאר שווה נפש גם כשלהבות מאכלות את גופו, כי הוא מכיר את הסוף שכבר טמון בכל רגע שעובר, ואינו מפחד ממנו. עבורו, אחרית הימים נמצאת כבר בראשיתם, ונוכחת במרווחים שבין לבין.
דורון פייסיק הוא חוקר תודעה ודוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. מחקרו מתמקד במסורות היוגה והטנטרה מהודו העתיקה, לצד עניין רחב יותר בשאמניזם, היפנוזה וחלימה צלולה. מתרגל מדיטציה מעל 15 שנים, מרצה באקדמיה, בתכניות לנוער ובמסגרות נוספות.
אתר: