מבין פרשי האפוקליפסה, הישראלי ביותר הוא פרש המלחמה. דומה כי מעולם לא היה רגע בו לא נשמעו פרסות המלחמה במדינה שקמה פה לפני 76 שנה, מרחוק או מקרוב; גם כשדעכו הרעשים התגלה כי המלחמה תמיד היתה כאן. אני מבקש לבחון את פרש המלחמה הישראלי – לפחות אחד מהם – ולהציע רעיון מהפכני: להטיל עליו רסן ואוכף.

חשוב לומר, לפני הכל, שאפוקליפסה היא וריאנט נוצרי על אחרית הימים. חיפוש אחרי 'סימנים לאפוקליפסה' עשוי לעורר בהלה, שכן האפוקליפסה הנוצרית מתגלה כשכבר הכל אבוד, כשכבר אין מה לעשות, הגיע הרגע של שכר ועונש שמטלטל את העולם וממנו ישרדו רק מי שהתנהג יפה עד עכשיו. בקריאה הזו פרשי האפוקליפסה הם חיל החלוץ של האסון, ממנו אין לברוח.

בניגוד לכך, אנסה להציג את פרש האפוקליפסה כסיסמוגרף של המצב האפוקליפטי: הדרך בה מטפלים במבשר, בשליח הראשון, עשויה לגרום התפשטות של המצב האפוקליפטי או תחימה שלו; אובדן מערכות או תפיסה בקרניו של השור הדוהר. סיסמוגרף כזה אני מוצא בהתמודדות של מדינת ישראל עם אתגר המיגון האזרחי.

–

בראשית היה המקלט. המקלט השכונתי הוא סמן מרחבי, כמו מכולת או בית ספר, והנחת המקלטים יוצרת מפה שמרשתת היטב את שכונות המגורים וגם מספרת משהו על שכנות. כמו מפת מאת המטרים של הקורונה, מספר השניות שנדרשות להגעת משתמשי המקלט אליו יוצרת את תמונת השכונה והקשרים האפשריים בה.

גם המקלט של הבניין המשותף הוא סמן מרחבי של שכנות: המרחב הציבורי של הבניין אינו רק מרחב מעבר אלא גם מרחב שהיה, הדורש תחזוקה משותפת במקרה הטוב או הזנחה משותפת במקרה הנפוץ. ואולם, כבר כאן ניתן לראות שהמיגון עובר הפרטה: מבעיה של המתכנן העירוני לבעיה של הבניין המשותף. בניגוד למפת השכונה, מאפייני המקלט הבנייני אינם קשורים לתנועה בבניין, לויסות תנועה או למיקום אסטרטגי: הוא יכול להיות מרכזי או מודחק בהתאם למתכנן. וכך הודח המקלט מנקודה אסטרטגית במרחב לכדי נקודה מודחקת: הציבורי נשלח לירכתי הספינה.

אבל גם המקלט המשותף מאחורינו. בעקבות מלחמת המפרץ עבר המיגון האזרחי אל תוך הבית עצמו: מהחדר האטום קצרה היתה הדרך למרחב המוגן הדירתי, הלא הוא הממ"ד. הדרך התקצרה עוד יותר עם שילוב האינטרס הכלכלי: שטח הממ"ד הביתי נחשב כ'שטחי שירות' ולא כ'שטחים עיקריים', מה שמאפשר להוסיף לבית זכויות בניה לחדר שלם. מול התמריץ הזה כבר קשה היה לעמוד, והממ"ד נספח אל הבית. 

בדמותו הציבורית, הודחק המיגון האזרחי לשוליים; המהפך לפרטי התניע את הדרך שלו חזרה אל המרכז – ומרגע שהחל בכך, השתלט גם על המערכות הציבוריות. במקום נספח לבית, מרחב מוגן שבמקרה נמצא בתוך הבית, הממ"ד הפך למחוללה של התכנית הביתית: אם מיקום הממ"ד הוא האבן הכי גדולה, הנקודה הכי ברורה בסודוקו התכנוני, קל יותר לתכנן את הבית סביבו. ומעתה – לא בית שיש לו ממ"ד, כי אם ממ"ד אותו עוטף בית.

ומכאן חזר המיגון האזרחי אל רשות הרבים: לא הדירה בלבד מתוכננת כנספחת לממ"ד, אלא הבניין כולו. הממ"דים, הבנויים בטון מזוין, מונחים זה על זה ויוצרים את גרעין הבניין. ולא הבניין בלבד אלא המרחב כולו: תמ"א 38, ששורשה ברעידות אדמה והמשכה במיגון אזרחי, היא מחוללת המרחב המשמעותית של העידן הנוכחי.

תקוותיו של פיקוד העורף היו לשילוב המרחב המוגן כחלק מן הבית, וממילא שגרה של המלחמה. נכנסים ויוצאים. אזעקות כחלק מהחיים. מעבר למחירים הנלווים לגישה הזו, דומה כי התוצאה היתה הפוכה: במקום שגרה של עיר מקלט, הפאניקה של מצב המלחמה התפשטה אל המרחב הישראלי כולו.

*

ההמשגה של המיגון האזרחי כפרש המלחמה האפוקליפטי אין מטרתה להחליף סיבה ומסובב. המלחמה היא מלחמה, טיפול בסימפטומים שלה הוא דרך עקיפה מאד – ולרוב בלתי צפויה – להשפעה על האירוע עצמו. את המיגון האזרחי יש לבחון, קודם כל, בכלים טקטיים ואסטרטגיים שמטרתם להציל חיים.

אך כאמור, המיגון האזרחי משפיע על הצורה בה תופסים את המלחמה: האם המרחב האפוקליפטי מתוחם או משתלט באמצעות שליחיו על טריטוריות נוספות. בעוד נוכחותו של המקלט הציבורי משתלבת גם בימי שגרה במרחב העירוני, נוכחותו של הממ"ד הופכת את התמונה: במקום להכניס שגרה לחירום היא משליטה את מצב החירום על השגרה.

בצורה הזו פרש המלחמה איננו מרוסן: הוא מנגע כל מה שהוא בא איתו במגע. במקום לתחום את החירום ולהכניס אליו את השגרה, הוא מפעפע את המלחמה אל מצב השגרה. הממ"ד משכפל את עצמו כוירוס, קומה אחר קומה אחר קומה, פרויקט תמ"א אחרי פרויקט תמ"א; וכך, הנוכחות של המקלט הציבורי מרגיעה, ואילו זו של הפרטי מלחיצה. 

המיגון האזרחי הוא קריאת כיוון לתיחום המצב האפוקליפטי ולתכנון מעטפת בריאה סביבו: אירוני לחשוב שאלה היו הנימוקים לפריסת מיגון על בתי ספר שלמים בעוטף עזה: במקום לאפשר שגרת חיים בעת אזעקה, אלה משמשים תזכורת תמידית למצב המלחמה שהנה הוא בא. כאמור, פרשי אפוקליפסה.

*

על מנת לגלות כיצד להטיל רסן על פרש המיגון האזרחי יש לבודד את המשתנים: לבחון את הטיפול באלמנטים של מיגון אזרחי דווקא מחוץ לקונטקסט שלהם. מתבקש לעשות זאת במבני המיגוניות הציבוריים הפזורים בעוטף עזה, על הסיפורים שהם סוחבים עימם. 

מיגוניות אלה הן תופעה חריגה בתהליך הפרטת המרחב הציבורי, תופעה הפועלת הפוך מההיגיון שתואר לעיל, ודווקא משום כך היא מחריפה את מצב החירום: לאחר השתלטות הממ"דים על התכנון הסתבר שיש חורים ברשת, ואת אלה נשלחו המיגוניות לסתום. הן מונחות ללא כל תכנון מלווה, כאובייקט עצמאי בשטח שקשה לתאר בצורה שאינה 'ממ"ד שברח מהבית'. במהלך אירועי 7.10 רבות מהן נחרתו בזיכרון הקולקטיבי והפכו לאנדרטאות מיידיות, לביטוי ציבורי או לעוגן רגשי. הטיפול בהן כעת חשוב לתיחומו של המרחב האפוקליפטי מבלי להדחיק אותו.

הנצחת המיגוניות במקומן, כפי שהן, היא גם הקפאתו והנצחתו של המצב האפוקליפטי. המיגוניות אינן רק זיכרון לאסון שקרה, אלא – כפי שאנו למדים, כמו כל מיגון אזרחי – הנכחה של אפשרות האסון העתידי. מאידך, העלמתן מהנוף – מעבר לפגיעה הרגשית המתלווה לפעולות כאלו, שבוצעו בטעות בימים הקרובים לאירועים – אינה אלא הדחקה רגשית: האתגר נעוץ ביכולת להניח אותן במקומן, תוך תכנון מעטפת מלווה. 

המיגוניות אינן יכולות להפוך לנרות נשמה, שכן פרסותיהן מסרבות לנוח. מה שניתן לעשות הוא לרתום אותן לטובת שמירת הגבולות האפוקליפטיים: בניית מרחב מעבד, יצירת אתרים של עשיה ושילוב של הזיכרון בפעילות מקומית יומיומית יותר. אלה הם אתרים של הזיכרון האפור, מרחבים שמנכיחים את המצב האפוקליפטי על מנת לשמור על דריכות, על פעולה, על עשיה – במילים אחרות, היענות למצבים בהם יש לדהור.