הקדמה

אנחנו יצורים של סיפורים.
זה אולי הדבר שמגדיר אותנו הכי טוב בתור אנשים – אנחנו נותנים משמעות, ומפתחים איתה רעיונות, ומשחקים עם סמלים שמבטאים אותם; ועם כל אלה אנחנו בונים סיפורים.
ואם הסיפורים שלנו מוצלחים, אנחנו מגלים באמצעותם משמעויות חדשות, ורעיונות וסמלים חדשים, בהם אנחנו מספרים סיפורים חדשים, מפותחים יותר – כאלה שמובילים גם להתפתחות שלנו.

סיפורים הם ניסיון לעשות סדר.
להכניס דברים לתוך מסגרת התייחסותית כלשהי, וממנה לעבוד הלאה. זו ככל הנראה הסיבה לכך שאחד הסיפורים העתיקים והיסודיים ביותר של האנושות הוא הסיפור על יחסי הגומלין הנצחיים בין כאוס לבין סדר.
הוא קיים בצורה כזו או אחרת באופן מאוד בסיסי כמעט בכל אמונה ומסורת, וברובן הוא לובש צורה של מאבק, מה שדורש מבני-האדם לבחור צד; הם בדרך כלל בוחרים בצד המסודר.

אבל קיימות גם מסורות אחרות, בהן הסיפור מסופר אחרת.

כך היא למשל הדת הדיסקורדיאנית, בה הדיאלקטיקה בין סדר לאי-סדר מהווה את עיקר העניין. שני הצדדים נתפסים בתור התגלמויות של הקאוס, או הכאוס הבראשיתי – הוא השם אותו נתנו היוונים הקדומים לקונספט של "הריק חסר-הצורה ממנו נוצרו האלים". בהתאם, אף אחד מהצדדים לא מקבל יחס מועדף, ועל הדיסקורדיאני המאמין מוטלת המשימה למצוא את האיזון האישי שלו במסגרת עולם שמתנדנד הלוך ושוב מצד לצד.

קצרה כאן היריעה מלהרחיב על מהותה של הדת הדיסקורדיאנית, אך כדי שנוכל להתקדם אציין שהיא מחשיבה את המספר חמש לקדוש. בהתאם, דיסקורדיאנים נוהגים לחלק כל תהליך לחמש עונות, שלבים או עידנים, ואלו הם:

1. כאוס – Chaos
מהווה את השלב הראשון במציאות חדשה, בו אף אחד עדיין לא בטוח איך דברים עובדים, ומתחילים לבוא לידי ביטוי ניסיונות שונים לאכוף סדר מסוים על אי-הסדר של הקיום.

2. מחלוקת – Discord
בשלב זה, סדרים שונים מתחילים להתנגש ולהיאבק על דומיננטיות, ומתוך המאבק מתחיל בדרך כלל לצמוח סדר חדש, שאמור ליישב את הקונפליקטים.

3. בלבול – Confusion
כאן הסדר החדש מתחיל לתפוס תאוצה, אך "נשאב" מהר מאוד אל התנודות הכפייתיות של הדיאלקטיקה העונתית, והופך להיות בעצמו מושא הקונפליקט של העידן.

4. בירוקרטיה – Bureaucracy
הנה צץ לו עוד סדר חדש, שמצליח להתעלות מעל הקיימים ולדחוק אותם. הנה נדמה שהסינתזה המיוחלת סופסוף הופיעה, והגענו להסכמה כללית ורחבה בנוגע לאיך דברים עובדים.

5. השלכות (אפוקליפסה) – (Aftermath (Apocalypse
מתחת לפני השטח, בכל אופן, הכאוס עדיין רוחש במלוא עוזו; ככל שהסדר החדש מתפתח ומשתלט – כך מתגלים בו יותר ויותר אי-התאמות וכשלים, עד למצב בו, כפי שמתארת הפרינציפיה, הבירוקרטיה "נחנקת מהניירת שהיא עצמה מייצרת" והסדרים קורסים תחת העומס של עצמם. זה מכין את הקרקע לחזרה אל המצב ההתחלתי של עידן הכאוס, אבל כזה שמשתייך לסבב חדש.

במאמר זה אבקש להחיל את מודל חמשת העונות על ציר הזמן של התפתחות החברה האנושית, ולסקור אותה באמצעותו. אתמקד בעיקר בסבב הנוכחי, אותו אני מכנה "סבב הציביליזציה", והוא נפתח לפני כ-6000 שנים בשוּמֵר, בעידן כאוס בו החלה צמיחת הציביליזציה האנושית, ומסתיים עם עידן אפוקליפסה שהתחיל לבוא לידי ביטוי באופן משמעותי בעשורים האחרונים.

נקודת ההנחה שלי היא שכלל המבנים החברתיים של בני האדם הם במהותם סיפור; הציביליזציה עצמה היא סיפור כזה, סיפור שהוא לחלוטין אנושי, ושואף להוות מסגרת כוללת לכל מה שחשוב בחיים. הסיפור של הציביליזציה מנסה בעצם להסדיר כל אספקט של העולם בתוך המסגרת החברתית. בהתאם, הסקירה ההיסטורית בה עוסק המאמר תנוע מסביב לציר הספציפי הזה, של רעיונות חברתיים והסיפורים בהם הם מונגשים.
בכל אופן, אשתדל לעגן את הכל בידע מקובל, כמו גם בהתייחסות לטכנולוגיות-מידע חדשניות ורלוונטיות שהתפתחו באותם זמנים והובילו לתמורות מהותיות בהתנהלות החברה האנושית.

הסקירה עוסקת בפרק זמן ארוך מאוד ובמגמות כלליות ורחבות בחברה, ולכן חוטאת בהכללה יתרה ובהפשטה יתרה. עם זאת, היא מספקת מסגרת התייחסותית יעילה להבין בה את "התמונה הגדולה" של האנושות, או לפחות אחת מהן.

בנוסף, הסקירה לוקה במיקוד-יתר בציביליזציה המערבית ובאלו שהובילו אליה, אותן אני מכיר יחסית טוב. אני לא רואה בכך בעיה מהותית, שכן זוהי הציבילזציה שבדרך כלל הובילה את הקדמה וההתפתחות האנושית, ומעבר לכך, אני מאמין שתהליכים דומים ניתן לזהות גם בציביליזציות האחרות אם מכירים אותן מספיק.

בכל אופן, בואו נתחיל.

כאוס

עידן הכאוס של סבב הציביליזציה מתחיל בעיר אֶרֶךְ השוּמֵרית, בסביבות 4000-3500 לפנה"ס.

ארך, או אוּרוּכּ בלעז, הייתה עיר-המדינה הראשונה בהיסטוריה המוכרת, והמקום בו התחילה התרבות כפי שהיא מוכרת לנו. כאן החלה מהפכת העיור; כאן לקחנו את הצעדים המשמעותיים הראשונים במעבר מחברות קטנות ויחסית שוויוניות, לחברות גדולות ומאוד היררכיות בראשותו של מלך-כהן ואליטה של יועצים ומפקדי צבא. זו הייתה התקופה בה פיתחנו חברות מורכבות ומרובדות, שלטון ריכוזי, מערכות מסחר ובירוקרטיה מורכבות ומערכות דת מוסדיות. זו גם הייתה התקופה בה המצאנו את הגלגל, פיתחנו את המתמטיקה, ובכללי מדע מבוסס, וכאן גם נולד תיעוד ההיסטוריה.

אז התחלנו גם לפתח את אחת הטכנולוגיות הכי חשובות עבור המין האנושי – מילים כתובות.
בהתחלה זה היה בכלל לצרכים אדמיניסטרטיביים; הכתב הומצא, לראשונה, בשביל לנהל באמצעותו תעסוקה, מסחר ומסים. בהתאם, הוא גם היה מאוד מוגבל, וכלל בעיקר סימנים פיקטוגרפיים שמייצגים כל מיני סוגים של סחורה, וסימנים מספריים שמייצגים כמות. תוך מאות בודדות של שנים, בכל אופן, הוא התפתח והשתכלל, והחל לשמש ליותר ויותר דברים, כמו מסמכים משפטיים וחוקיים, תיעוד היסטורי ומדעי, ואפילו שירה אפית וסיפורי מיתולוגיה.

המדיום הוא המסר, לימד אותנו כבר מרשל מקלוהן, והמדיום החדש הזה של ניהול מידע התחיל לקבוע או לפחות לקבע מסרים ורעיונות חדשים, שהפכו לבסיס של הסיפורים באמצעותם אנחנו מסבירים לעצמנו את המציאות, החיים והעולם.
אחת התכונות המהותיות ביותר שמגדירות אותנו כבני אדם היא היכולת לחשיבה סמלית.
חשיבה סמלית משמעותה שחלק מסוים מהתודעה שלנו הוא וירטואלי; מדומה, דמיוני, לא מוחשי. החלק הזה הוא מה שמאפשר לנו להעניק משמעות לדברים, לשחק עם סמלים, ליצור סיפורים ולחשוב באופן יותר ויותר מופשט.
התפתחות הציביליזציה מהווה בעצם התפתחות תודעתית במסגרתה כל דבר הופך להיות סמל מסוים שטעון משמעויות, ובכך, חלק מקטגוריה תפיסתית מסוימת. בעצם עברנו –ממש ברמה תפיסתית– "לגור" בתוך המרחב הוירטואלי של התודעה, ובתוך המרחב הזה שמלא וגדוש סמלים משתנים ומשמעויות מתפתחות, כל משמעות היא הגדרה וכל הגדרה היא קטגוריה.
זה השלב שבו התחלנו לחשוב באופן קטגורי על כל דבר ודבר. כך למשל, כל עץ הוא כבר לא ישות ספציפית, אלא פשוט התגשמות של הקטגוריה הכללית "עצים". בני-אדם הם כבר לא אינדיבידואלים, הם התפקיד שהם ממלאים בחברה. זוהי לא מטאפורה – אנתרופולוגים רבים שחוקרים וחיים שנים עם חברות של ציידים-לקטים מעידים שאחד האספקטים הכי משמעותיים הוא השוני באיך הם חושבים, תופסים את המציאות ומתנהלים חברתית, לעומתנו; הם חיים בחברה הרבה יותר שוויונית, מערכות היחסים שלהם עם כל דבר –כולל חיות, צמחים ורוחות– היא הרבה יותר אישית ואינטימית, והתודעה שלהם הרבה יותר מעוגנת ברגע הנוכחי.
במסגרת המרחב הוירטואלי של הציביליזציה, כל דבר ודבר הופך להיות חלק מתחום כללי כלשהו, וכל תחום שכזה הופך להיות חלק מאיזשהו סדר-על גדול יותר וכולל-כל. אם הכל מסודר לנו כל כך בתודעה, זה מן הסתם אומר שיש איזשהו סדר כללי להכל, לא?
ואכן, זה גם השלב שבו התחלנו לפתח סיפורים שנועדו להסדיר כל אספקט של החיים שלנו. כאן התחלנו לפתח מיתוסים ומיתולוגיות שעוסקות בסיפורי בריאה והתהוות, בהיררכיות של האלים, בסדר הקוסמי האלוהי שמשתקף בסדר של העולם הטבעי, וגם בזה של העולם האנושי, העולם של הציביליזציה. העולם של הציביליזציה הוא הרי עולם נפרד, כזה שהוא לגמרי אנושי. בועת מציאות שכל כולה היא ביטוי לסדר חברתי כוללני ומדומיין לחלוטין שבני אדם פיתחו, ושעזר להם לא רק להסביר לעצמם את עולמם, אלא גם לפתח חברות מאוד מורכבות שכבר לא מבוססות רק על קשרים בין-אישיים, אלא על קשרים תוך-חברתיים, מה שאומר תוך-סיפוריים; אנחנו חלק מאותה חברה כי אנחנו משתייכים לאותו סיפור.

מחלוקת

עידן המחלוקת של סבב הציביליזציה מתחיל גם הוא באיזור הלבנט הקדום והמזרח הקרוב, ובעיקר בסביבות ארץ כנען, בסביבות 1800-1500 לפנה"ס.

בתקופה זו, הפוקוס התודעתי הכללי התחיל להשתנות מכזה שמופנה אל הקולקטיב ואל הזהות הקבוצתית, לכזה שמופנה כלפי היחיד ואל הזהות האישית.
כאן אנחנו מתחילים לראות, למשל, מעבר מקבורה קבוצתית או משפחתית לקבורת יחידים, גם בקרב פשוטי העם ולא רק האליטות. וזה לא רק קברים אישיים; גם מנחות מותאמות אישית למתים, מצבות יותר מורכבות וטקסטים ספציפיים ואישיים במתחמי קבורה. זה בא לידי ביטוי גם בהקשרים תאולוגיים וחברתיים – בתקופה הזו, אנשים מתחילים לעבוד עם ולסגוד לאלוהיות יותר אישיות, בהרבה מקרים אפילו ביתיות; קבצי חוקים וכתבים דתיים מתחילים להדגיש יותר ויותר אחריות מוסרית אישית ואתיקה אישית; השירה והספרות משתנות והופכות להיות הרבה יותר רפלקטיביות, ובחלק מהמקרים מהוות אפילו את מה שיהפוך בהמשך להיות פילוסופיה "רשמית".

באיזור הזמן הזה התחלנו גם לפתח טכנולוגיית מידע שמהווה את קפיצת המדרגה הבאה.
מערכת הכתב הפרוטו-סינאית התפתחה בסביבות המאה ה-19 לפנה"ס, על ידי שבט עובדים ממוצא שמי שהמצרים העסיקו בכריית טורקיז במכרות בסיני. אותה קבוצה חוללה מהפכה של ממש בשימוש בשפה הכתובה: הם לקחו סט מצומצם של סימנים פיקטוגרפיים עיקריים מהכתב המצרי העתיק, וקבעו שכל סימן כבר לא מייצג עצם או רעיון מסוים – אלא הברה ספציפית, בדרך כלל זו שבתחילת אותה מילה מצרית.
שיטה זו יצרה את הכתב הראשון בהיסטוריה שהיה לחלוטין פוֹנֵטִי, מה שהוביל ממש לדמוקרטיזציה של המילה הכתובה: זה לא רק פישט מאוד את השימוש בכתב ואת האפשרות ללמד אותו; אלא אף הרחיב מאוד את מה שניתן לעשות איתו – פתאום נפתחה האפשרות לכתוב ממש את כל מה שאפשר לומר.
עדויות ארכאולוגיות מראות שעד המאה ה-15 לפנה"ס, שיטת הכתב הזו מצאה את דרכה לכנען, שם היא הפכה להיות הכתב העברי הקדום; שבתורו אומץ, בסביבות המאה ה-11 לפנה"ס, על ידי התרבות הפיניקית, שהצליחה לפשט אותו אף יותר ולארוז אותו מחדש בתור סט של 22 אותיות נוחות וזורמות הרבה יותר לשימוש. זה היה כל כך יעיל –עקרון אחד פשוט עליו אפשר לבסס כל שפה קיימת– שממערכת הכתב הפיניקית התפתחו רוב רובן של מערכות הכתב האנושיות.
המהפכה הזו באופן בו אנחנו מתנהלים עם כתב, ובהרחבה – עם מידע; רעיונות, סיפורים וכלל המציאות הוירטואלית שהיא הציביליזציה, מביאה לידי ביטוי באופן מאוד בולט את המעבר לחשיבה יותר אינדיבידואלית.

אין שום הפתעה בכך שהשינוי הזה "תפס" בהתחלה חזק כל כך באיזור של ארץ כנען העתיקה; בכל זאת, כנען הייתה מרכז העולם העתיק. זוהי לא אמירה תאולוגית על "ארץ הקודש", אלא שילוב של עובדות גאוגרפיות ופוליטיות: כנען היא נקודת המפגש בין שלוש יבשות, אפריקה, אסיה ואירופה, מה שבאופן טבעי גרם לכך שיעברו בה כמה מנתיבי הסחר העיקריים של העולם העתיק, הוביל להיותה אחת מזירות ההתגוששות העיקריות של ציביליזציות שונות על הסיפורים שבונים אותן, וגם תרם רבות לגיוון התרבותי, האתני והמיתולוגי באיזור.
בנוסף, הארץ גם מתוחמת חלקית במחסומים טבעיים, מה שהקל על קהילות קטנות לשמור על רמות מסוימות של אוטונומיה שלטונית ותרבותית, גם כשמעצמות אזוריות שלטו והחליפו ביניהן את אחיזתם בה. בהתאם לתנאי השטח הגאופוליטיים, אותן קהילות בהרבה מקרים היו מאוד מגוונות מבחינה אתנית ותרבותית, מה שמן הסתם תרם רבות להתפתחות התודעה האינדיבידואלית.
אחת מאותן קהילות, ומהמשפיעות ביותר ביניהן, הייתה החברה העברית הקדומה, שהייתה מצד אחד תערובת משונה של רוב מי ומה שהיה בסביבה, ומצד שני הייתה גם מאוד מובחנת ומובדלת. העניין הזה משתקף באופן יוצא מן הכלל באלמנט שנחשב לאבן היסוד של המחשבה העברית – אמונת הייחוד.
הרעיון הזה היה, במונחים תאולוגיים, מאוד חריג לתקופתו. זה לא היה המונותאיזם שאנחנו מכירים כיום, אלא יותר כמו מונולטריזם – הכרה במספר אלוהויות, ובהן אל ראשי שמתעלה על כולם. אבל אותו אל ראשי של התרבות העברית, גם הוא היה שונה מאוד במהותו מכל מה שהיה באיזור – הוא היה מופשט לחלוטין: "אין לו דמות הגוף ואינו גוף".
הקונספט של אלוהות מופשטת שמתעלה על כל השאר מזכיר יותר רעיונות מזרחיים, כמו הטאו שהחל להתפתח בסין כמה מאות שנים לאחר מכן. מדובר בעצם לא על איזו דמות אלוהית מסוימת, אלא על עיקרון קוסמי שמתעלה מעבר לכל התופעות והאלוהויות.

הרעיון הזה, ברמה מאוד יסודית, מוסיף בעצם עוד שכבה התייחסותית לתפיסת המציאות הכללית: בנוסף לרובד המציאות של העולם הטבעי של החיות והצמחים, והרובד האנושי של הציביליזציה, והרובד של אלוהויות ספציפיות – מתקיים רובד נוסף שכל כולו הוויה מסדר חדש לגמרי, כזו שמעבר להיותה מופשטת לחלוטין, היא גם טרנסנדנטית וגם אימננטית; גם מתעלה אל מעבר לכל וגם מצויה בכל. וחשוב מכך – לכולנו יש איתה קשר ישיר, אישי ומחייב.
הרעיון הזה מספק מסגרת התייחסות שמשנה מהיסוד את כל הסיפורים באמצעותם אנחנו מבינים את העולם, ויכולה להכיל גם אחדות קבוצתית וגם גיוון חברתי. הוא מהווה שינוי מהותי באיך שאנחנו ממשיגים לעצמנו את המציאות, את העולם ואת החיים, ומספק בסיס התייחסותי חדש, וקרקע פוריה במיוחד עבור רעיונות פילוסופיים ותאולוגיים חדשים שיגיעו בהמשך.

בלבול

עידן הבלבול של סבב הציביליזציה מתחיל באימפריה הרומית, בין המאות הראשונה והרביעית לספירה.

הרעיון של הוויה אלוהית שמתעלה מעבר לכל קונספט הוא רעיון מאוד מורכב לתפיסה ולהמשגה, אפילו בימינו – יעיד כל מי שניסה ללמוד (או אף ללמד) זן וטאואיזם. בנוסף לכך, ובניגוד לסינים, שהצמידו לעיקרון האלוהי הזה מונח בעל משמעות נייטרלית ולא פרסונלית (טאו מיתרגם פחות או יותר ל"הדרך"), כאן הרעיון הזה קיבל את שמו של אל ספציפי, מה שהוסיף לו מימדים תאולוגיים משמעותיים.
כך קרה שהרעיון של עיקרון אלוהי מוחלט הפך לסיפור על דמות אלוהית מסוימת. האלוה הזה עדיין טרנסנדנטי ואימננטי, אבל בהרבה גרסאות הוא כבר איבד המון מהאבסטרקטיות שלו, והפך למישהו מוגדר עם רצונות ברורים ומוגדרים שמתווים דרך אחת נכונה או אמונה נכונה – מה שנקרא ביוונית עתיקה "אורתודוכסיה".
הטרנספורמציה הזו קרתה אמנם בשלב מאוד מוקדם – כבר בממלכות העבריות העתיקות של יהודה וישראל, ובכל זאת, הקרדיט על הפצת הסיפור הזה ועל הפיתוחים המשמעותיים הנוספים שצמחו ממנו, מגיע בעיקר לנצרות, ואולי גם לאסלאם.
את הרעיונות המחוללים של האתוס הנוצרי (ואח"כ המוסלמי) ניתן למצוא כבר אצל ישו, גם אם הוא עצמו לא כיוון לכך שזה יתפתח כפי שהתפתח. בניגוד לאמונה העברית הקדומה, ישו הרבה לדבר על הגוף לעומת הנפש, ועל המציאויות הגשמיות לעומת זו האלוהית. הרי, אם יש אלוהים אחד ולו כיסא כבוד, מן הסתם קיימת גם ממלכה אלוהית – "מלכות השמיים". זה רק הגיוני.
וכך באו לעולם שניים מהרעיונות ששינו מהיסוד את האופן בו בני אדם ממשיגים את החיים ואת העולם וניגשים אליהם – הרעיון הראשון אומר שישנה מציאות אחת שהיא עליונה ועדיפה על כל האחרות, ובעיקר נפרדת מהן. הרעיון השני קובע שכולנו יותר נפש מגוף, משמע, קשורים יותר לממלכת השמיים מאשר לממלכות האנוש; ולכן, אם ברצוננו להגשים את מלכות השמיים כאן על האדמה – מוטלת עלינו החובה הקדושה להפיץ את האתוס הזה ולגרום לכל אדם להכיר באמת הפשוטה הזו.
ככה נולד המיסיון.

בתקופת פעילותו של ישו, גם כן באימפריה הרומית, פותחה לראשונה טכנולוגיית מידע חדשנית נוספת, והיא התאימה כמו כפפה ליד לצרכיהם המיסיונריים של הנוצרים.
בתחילת המאה הראשונה לספירה הומצא הקודקס, אותו אנחנו מכירים כיום פשוט בתור "ספר". עד אותה המצאה מהפכנית, הפורמט העיקרי בו נשמר והופץ חומר כתוב היה מגילות של קלף או פפירוס, שהיו מאוד מסורבלות, יחסית יותר פגיעות, ובעיקר מצומצמות להחריד. פתאום, עם ההמצאה החדשה, תוכן של חמישים מגילות היה יכול להידחס בכרך אחד, שהיה גם עמיד יותר, גם נוח יותר לנשיאה וגם איפשר ניווט יעיל הרבה יותר בתוך הטקסט.
עדויות היסטוריות מראות שהנוצרים אימצו בשמחה את הטכנולוגיה החדשה, והשתמשו בה ביעילות כדי להפיץ את אמונתם ברבים, אך זה, כאמור, לא הסתכם בכך; כמה מאות שנים לאחר מכן, קם איש חזון נוסף, על בסיס תאולוגי מאוד דומה, אך בניגוד לישו – הוא היה גם מצביא מוצלח ופוליטיקאי ערמומי, וכך הצליח לגבש ביעילות את חסידיו ואף להוביל אותם לתחילתו של מסע כיבושים מוצלח. שמו היה מוחמד.
מעט יותר מעשור בודד לאחר מותו של נביאם, כבר השכילו ראשי הח'ליפות ליצור גרסה קאנונית של הקוראן ולהפיץ אותה. הקודקס, כמובן, סייע להם רבות; למעשה, הם התאהבו לחלוטין ברעיון של ידע אנושי נצבר, והתחילו להקים ספריות וליזום מפעלי תרגום נרחבים של כתבים חשובים מכל התרבויות שפגשו, מה ששיחק תפקיד משמעותי בצמיחה של תור הזהב האסלאמי.

עם התמוטטות האימפריה הרומית, הכנסייה, שכבר דאגה להיות מאוד מבוססת וממוסדת, החלה למלא את הואקום השלטוני ולקחת לעצמה עוד ועוד סמכויות, עד שהפכה להיות כוח פוליטי עיקרי.
ברחבי העולם הנוצרי וגם זה המוסלמי –שהלכו והתרחבו והתחרו ביניהם על משאבים, יוקרה וכוח – וכפועל יוצא, בחלקים נכבדים ומשמעותיים של העולם המתורבת, "מערכת ההפעלה" הכללית של הציביליזציה הפכה להיות דתית במובהק. כלל תחומי החיים הוכפפו לתפיסות הדתיות, שבבסיסן האמונה במציאות אחת מוחלטת ובלתי משתנה שהיא תכנית האל. הפילוסופיה, המדעים, האמנויות, חיי החברה, הממשל ואפילו המלחמות – הכל התבצע מתוך ראייה דתית ברמה מאוד יסודית ובסיסית, שנשארה משפיעה מאוד אפילו עד היום.

בירוקרטיה

עידן הבירוקרטיה של סבב הציביליזציה מתחיל באיטליה, וספציפית בפירנצה, בעיקר בסביבות המאות ה-14 וה-15.

פירנצה של אותה תקופה הייתה מרכז תרבותי, אמנותי ואינטלקטואלי חשוב, מוניטין שהלך והתפתח במהירות עם כניסתם לשלטון של בני משפחת מדיצ'י, שנודעו בתור הפטרונים של האמנויות.
את התחייה התרבותית שהחלה שם והתפשטה במהירות לכל רחבי העולם המערבי נהוג לכנות "הרנסנס", והיא השפיעה עמוקות לא רק על התרבות והאמנות, אלא גם על המדע, הפוליטיקה ואפילו הדת; וכמו תמיד, את שורשיה של המהפכה הגדולה הזו אנחנו יכולים למצוא בסיפורים וברעיונות שמגדירים לנו את גבולות התפיסה והתודעה.
האינטלקטואלים ואנשי הרוח של התקופה ירשו מהדת את הרעיון של מציאות אחת, בלתי משתנה ומוחלטת, אך שינו את נקודת הייחוס שלה ואת הקריטריונים לבדיקת מידת האמת שבה; אלה כבר לא נקבעים לפי איזשהו אידיאל תאולוגי, אלא לפי התאמה אובייקטיבית למציאות חיצונית ומדידה שכולם יכולים לבחון באותו האופן.
נאמר כבר, למשל, שהקושי העיקרי של האינקוויזיציה עם גלילאו לא נגע באמת לרעיונות שהוא הפיץ, מלאי כפירה ככל שיהיו; הקושי הרציני של הסמכות הכנסייתית היה בכך שגלילאו טען בכל תוקף שהסיבה שהוא מתעקש על הרעיונות האלה היא שמדובר בעובדות שהן אובייקטיביות ובאמת באמת קיימות "שם בחוץ".
במילים אחרות – גלילאו העניק לפיסת מידע את אותה המוחלטות והנחרצות שנחשבה לנחלתו הבלעדית של האל ושל אלה המתיימרים לדבר בשמו. הוא בעצם היווה נציג בולט ובוטה של התפיסה הכללית שהתפתחה בימי הרנסנס, זו המפקיעה מהסמכויות הדתיות את המנדט לקבוע עבור כולם מה היא האמת ומה היא המציאות, מה נכון ומה ראוי; ופותחת פתח בעבור כל המעוניינים לחקור כל תחום בכוחות עצמם וללא מגבלות אמוניות ותאולוגיות.

כמה מניצניה המוקדמים ביותר של התפיסה הזו פרחו לראשונה דווקא בעולם האמנות: אפילו לפני הרנסנס "הרשמי", פעלו אמנים כמו ג'וטו, למשל, שהתחילו לפתח את היסודות למה שיהפוך להיות תורת הפרספקטיבה ותפיסת העומק בציור. הוא היה בין הראשונים להתייחס לציור בתור חלון אל תוך מרחב, וביצירותיו כבר אפשר לראות באופן מאוד מובהק את הריאליזם החדשני שיאפיין את אמני הרנסנס.
התפיסה הזו, כאמור, הגיעה בהדרגה לכל תחומי החיים, לא רק לעולם האמנות. אנדריאס וסאליוס הביא את זה לאנטומיה, שינה מהיסוד את איך שאנחנו תופסים את גוף האדם והוביל להתפתחות הרפואה המודרנית. אנשים כמו קופרניקוס, ניוטון וגלילאו הביאו את זה לאסטרונומיה ולפיזיקה ושינו לחלוטין את איך שאנחנו תופסים את היקום. כל אלה הניחו את היסודות למה שיקרא "המהפכה המדעית" וישנה את חיי כולנו באופן מהותי.
בנוסף לכך, התפיסה החדשנית הזו הגיעה אפילו לעולמות הדת, עם מרטין לותר, ארסמוס וז'אן קאלווין, מחוללי הרפורמציה הנוצרית, שהפקיעה את הסמכות הבלעדית והמוחלטת מידי האפיפיור והכנסייה הקתולית ושינתה באופן מהותי את יחס החברה לדת ולדתיות.

וכמו בעידנים הקודמים, גם כאן, כבר מהשלבים הראשונים, ליוותה אותנו טכנולוגיית מידע חדשה שהשפיעה מהותית על כלל ההתפתחויות.
הדפוס הומצא אמנם כבר כמה מאות שנים קודם לכן, בסין, אבל לא באמת תפס שם. המכשור בו השתמשו הסינים היה יקר ולא יציב, ומעבר לכך, מערכת הכתב שלהם מסובכת מאוד ומונה מספר עצום של סימנים, מה שסיבך נורא את כל העסק והפך אותו ללא יעיל.
בכל אופן, בתחילת המאה ה-15 הגיע הדפוס לאירופה, עדיין כטכנולוגיה בוסרית, אך גוטנברג שיכלל אותה והמציא לה כל מיני חידושים יעילים, ובכך פתח את מהפכת הדפוס.
מעבר להעשרה משמעותית של יכולת הפיתוח וההפצה של כל סוג של חומר כתוב שנוצר עד אז, כמו ספרים מתחומים שונים וצווים של המלוכה או הכנסייה; הדפוס הביא גם לפיתוח של מדיומים חדשים, כמו העיתונות או התחלה של כתבי עת מדעיים ואינטלקטואליים שונים.
מתוך הקונטקסט התרבותי הזה, צמחה אף תופעה חברתית ייחודית ומסקרנת בשם "רפובליקת המכתבים"; קהילה בינלאומית של מדענים ואינטלקטואלים שמשתפים ביניהם מידע באופן מאוד חופשי ביחס לתקופה. היא אמנם לא הייתה מעולם איזשהו מוסד רשמי, אך תרמה לפיתוחם של מוסדות רבים, ומעל לכל, מהווה דוגמא מאוד ראשונית לקונספט שהולך להתפתח ולכבוש את העולם בעידן הבא – רשתות חברתיות.

אפוקליפסה

עידן האפוקליפסה של סבב הציביליזציה התחיל כנראה בסביבות מאה השנים האחרונות, בעיקר באמריקה ובריטניה; וביתר שאת בעשורים האחרונים, ברחבי העולם הדיגיטלי והאינטרנט.

רבים וטובים ממני כבר מכנים את התקופה הזו בשמות כמו "עידן הפוסט-אמת" או ה"אינפוקלפיסה" (אפוקליפסה של מידע), ומתוכם עוד רבים וטובים נוטים למקם את נקודת המפנה המשמעותית בסביבות 2010, אז סמארטפונים הפכו להיות נפוצים ופופולריים, רשתות חברתיות נעשו דומיננטיות במרחב ותוכן אלגוריתמי בהתאמה אישית החל להציף לנו את התודעה. למעשה, ב-2016 המונח "פוסט-אמת" אפילו נבחר למילת השנה של אוקספורד.
מאורעות האביב הערבי, הברקזיט ועלייתו של טראמפ היו ככל הנראה הדוגמאות ש"פרצו את הסכר", אבל מאז, המלחמות על התודעה –במיוחד במרחבים הדיגיטליים– רק מסלימות; התקופה בה אנחנו חיים כרגע מתאפיינת בגישה מאוד נוחה לכמויות עצומות של מידע ובאפשרות ליצור תוכן מותאם אישית בהיקפים מסחררים, וגם ביכולת ליצור קשרים חברתיים שלא מוגבלים בגאוגרפיה.
וכך האינטרנט, אותו הכלי שקישר בין כולנו והפך אותנו לכפר אחד גלובלי, יצר גם את התנאים שמאפשרים את הפירוק של הכפר הזה לחדרי-תהודה יותר קטנים ויותר ספציפיים ובעלי גבולות קשיחים מאוד.

אנחנו בעצם צופים כרגע בתהליך של התפרקות הרעיון של מציאות אובייקטיבית, ועלייתן של מציאויות בין-סובייקטיביות.
זה נעשה, כאמור, בוטה מאוד בכל מה שנוגע לפוליטיקה וסוגיות חברתיות, אבל זו מגמה כללית שאפשר לראות בציבור הרחב, ומשקפת עניין הולך וגובר בתפיסות עולם וצורות חיים אלטרנטיביות.
ואם זה מתחיל להישמע קצת היפי, זו בדיוק הכוונה – המהפכה הפסיכדלית של ילדי הפרחים בשנות השישים והשבעים הייתה נקודת הפריצה של אותה "תודעה חדשה", לפחות בקנה מידה חברתי, ולא רק אישי או מקומי.
זו הייתה התקופה בה התחלנו לחשוב באופן פוסט-מודרני. לפקפק בסמכות – לא רק הפוליטית או הדתית, אלא גם המדעית, החברתית, הפילוסופית. והתרבות הפסיכדלית מהווה את אחד הביטויים הכי עמוקים של העניין הזה; הנה חברה של אנשים שמתנסים באופן פעיל בחוויה ישירה –ממש חושית! לא רק מחשבתית– של תפיסות מציאות אחרות ואפילו של מציאויות אחרות. ולא רק זה, הם גם חולקים ביניהם חוויות, מנתחים אותן, מחפשים עבורן יחד מסגרות התייחסות מתאימות – כאלה שכבר לא מצויות בחברה המערבית המאוד מדעיסטית. מעניין לציין גם שחלק נכבד מהאנשים שהתחילו לפתח לנו את האינטרנט בתקופה ההיא, היו בעצמם פסיכונאוטים.

הרעיון של מציאות אחת אובייקטיבית, כאמור, הולך ומתפורר לנו בין הידיים, ומתחלף ברעיון של "פלורליזם מציאויות".
ומה שמעניין במיוחד זה שהתהליך מקביל לתיאור המצוי בפרינציפיה דיסקורדיה, על הבירוקרטיה ש"נחנקת מהניירת שהיא עצמה מייצרת" – אחד התחומים הראשונים בו התחלנו לראות את התהליך הזה היה הפיזיקה; חקר מבנה המציאות עצמו מנקודת מבט אובייקטיבית. כבר בתחילת המאה הקודמת, הפיזיקה הקלאסית כמו "נשברה", ואת מקומה החליפו, בתחומים רבים, היחסיות של איינשטיין ותורת הקוואנטים – שני תיאורים שמספקים תוצאות מעולות, כל אחד בנוגע לפרמטרים שונים של המציאות, אבל פשוט לא עובדים ביחד.
כמה עשורים אחר כך, והרבה בזכות המהפכה הפסיכדלית, הזעזוע הזה הגיע גם לתחומים שחוקרים את איך שאנחנו חוקרים דברים ואת איך שאנחנו תופסים את המציאות – מדעי המוח והקוגניציה. התחלנו לחקור עוד ועוד את הקשר בין המוח לבין התודעה, וגילינו מחדש ובאופנים בוטים יותר ויותר נקודה מאוד משמעותית: תפיסת המציאות שלנו –שהיא לא המציאות האובייקטיבית, אלא רק פרשנות שלה– היא המציאות היחידה שיש לנו אליה גישה ישירה, והיא בעצמה נזילה מאוד ונתונה למניפולציות מרחיקות לכת.

ואם אז, בשנות השישים-שבעים, ההבנה הזו הייתה תופעה משמעותית אבל עדיין יחסית זניחה – היום היא כבר צמחה למימדים מפלצתיים (וגם מרהיבים). אנחנו כיום, כחברה, כבר הרבה יותר מתעניינים באיך משפיעים לנו על תפיסות המציאות, ואיך אנחנו יכולים לעשות את זה גם. פוליטיקאים, פרסומאים ומנהיגים אידיאולוגיים למיניהם משמישים את הרעיונות האלה באופן מאלף כבר תקופה ארוכה, ובשנים האחרונות הציבור הכללי מתחיל להדביק את הפער. אנחנו כבר מכירים טוב את הקונספט של פייק ניוז, כמעט לכולנו יש מקורות מועדפים לצרוך מהם מידע מהסוג שאנחנו רוצים לשמוע – בנוגע לכל תחום, והרבה מאיתנו כבר משחקים עם בינה מלאכותית יוצרת ומציפים את הרשת בדיפ-פייקים למיניהם.

עידן האינפורמציה הפך לעידן האינפוקליפסה.
מה אנחנו הולכים לעשות עם זה?

סיכום

אנחנו יצורים של סיפורים.
העידן הנוכחי ממחיש לנו את זה בצורה מופלאה – זה נעשה ברור יותר ויותר שאנחנו נוטים להעדיף סיפור מושך על פני עובדה קרה.
אבל זה לא בהכרח דבר רע אם אנחנו יודעים לעבוד עם זה, ובכל מקרה, נראה שזה היה המצב מאז ומעולם גם ככה; סיפורים, כאמור, הם הדרך בה אנחנו מסדרים רעיונות, קונספטים וידע במרחב הוירטואלי של הדמיון. טכנולוגיות מידע הן הממשק באמצעותו אנחנו מקשרים בין המרחב הוירטואלי לזה המוחשי – החל משפה דְּבוּרָה וציורי מערות, עבור בשפה כתובה וכל הגלגולים שהיא עברה וסקרנו במאמר זה, ועד למכשירים אלקטרוניים שיצרו אפילו שכבה נוספת של ממשק בין מציאות דמיונית למוחשית – מציאות דיגיטלית.

במונחים היסטוריים, העידן הנוכחי רק התחיל, ואם לשפוט לפי העידנים הקודמים, גם אם לוקחים בחשבון את העובדה שהם מתקצרים כי ההתפתחות מואצת – עדיין צפויים לנו לדעתי לפחות מאה-מאתיים שנה של עידן אפוקליפסה, עד שנתחיל את הסבב הבא בעידן כאוס חדש.
לא אתיימר לנסות ולתת כאן תחזיות לעידן הבא, אבל כמה מילות סיכום על העידן הנוכחי: הוא אמנם נקרא אפוקליפסה, אבל השם המקורי שלו הוא עידן ההשלכות, בגלל שהוא מהווה את הסיכום של הסבב הנוכחי, ובו אנחנו מתמודדים עם ההשלכות של כל העידנים הקודמים, לכאן ולכאן.
זה בא לידי ביטוי כמובן בטכנולוגיות שמתפתחות על בסיס הקיים, וגם ברעיונות שמפתחים לנו את הסיפורים הקיימים, כמו שסקרנו לכל אורך המאמר – אבל זה מתבטא גם בכלים שאנחנו רוכשים כדי להתמודד באמצעותם עם פני השטח המשתנים תדיר של המציאות.

כל עידן הוסיף לנו עוד שכבה התייחסותית למסגרת של תפיסת המציאות, ושינה מהיסוד את כלל הסיפורים שמשמשים אותנו להסביר לעצמנו את החיים והעולם, ובכך, כל עידן לימד אותנו משהו חדש ומהותי שיכול מאוד לעזור לנו להתפתח, אם נדע ליישם באופן יעיל – העידן הראשון לימד אותנו את הכוח של סיפור גדול בגיבוש של חברה ובהפיכתה למשהו חדש שעדיין לא נראה כמותו; העידן השני לימד אותנו על השורש של כל הסיפורים והרעיונות ועל כך שלכולנו יש קשר ישיר אליו; העידן השלישי לימד אותנו את הכוח של אמונה יוקדת והכיר לנו את הרעיון של מציאות מועדפת; העידן הרביעי לימד אותנו להשתחרר מאידיאולוגיות תאולוגיות ולבחון בעצמנו את אותה "מציאות מועדפת" מנקודת מבט גשמית ומשותפת.
בנוסף, כל עידן גם נע על הציר שבין קולקטיביזם לאינדיבידואליזם – בעידן הראשון התאגדנו לחברות מאורגנות; ובעידן השני למדנו להיות אינדיבידואלים בתוך אותן חברות; בעידן השלישי הדגש עבר שוב מבני אדם לסיפורים חברתיים, דתיים הפעם; ובעידן הרביעי הגענו שוב לנקודת מבט הומניסטית, ששמה את האדם במרכז.

העידן הנוכחי, בתור זה שמסכם את הסבב, הולך לדעתי ללמד אותנו את האיזון בין זהות קבוצתית לזהות אישית, מסע שהרבה מאיתנו כבר חוקרים אקטיבית בדרכים כאלו ואחרות.
מעבר לכך, הוא הולך לגרום לנו להפנים את השיעורים העיקריים של כל עידן, אבל גם להתאים אותם כדי לא לחזור על השגיאות של קודמינו. כך, למשל, למרות שהרעיון של מציאות אובייקטיבית מתפרק – הוא עדיין שימושי, ולשם היציבות, לא כדאי להיפטר ממנו לגמרי, רק לשנות אותו קצת; אם נוכל לוותר על הרעיון של מציאות אחת שהיא האמת הבלעדית ולהכיר באמיתיות של מציאויות אחרות, אבל יחד עם זאת להכיר בערך של המציאות הגשמית בתור "מציאות בסיס" יציבה – כבר נוכל לפתח מסגרת התייחסות מאוד יעילה לעבוד דרכה עם רעיונות מאוד מתקדמים. זו הרי אחת ההמלצות העיקריות לכל מי שמוצא את עצמו בפינות לא נוחות של מצבים תודעתיים אינטנסיביים, בין אם רגשיים או מנטליים, או אפילו פסיכדליים – פשוט להתקרקע, "לחזור לגוף".
אני חושב שבצורה דומה נוכל להסתכל על כל מה שלמדנו בכל התחומים של כל עידן, לזהות שמדובר בסיפורים שיש לנו עליהם רמה מסוימת של שליטה, ולשנות ולהתאים אותם כך שיישבו בצורה הרבה יותר טובה עם מי ומה שאנחנו היום, ועם מי ומה שאנחנו שואפים להיות.

זה דורש מאיתנו שילוב מאתגר ומאוד מעניין בין פתיחות ליציבות, שנובע מתוך הבנה שכל הסיפורים הם ניסיונות להחיל סדר וירטואלי על מציאות כאוטית, ושכל סדר שכזה הוא יחסי ולא אבסולוטי.
הבנה כזו היא מה שהופך את הסיפור הכל כך יסודי על המלחמה בין כאוס לסדר, לסיפור אחר, מעודן יותר; סיפור על ריקוד בין שני הצדדים, על יחסים יצירתיים ופורים – סיפור על אהבה, במקום סיפור של פחד.

"
כשאנשים מבינים כאוס,
הם חיים את חייהם כרצונם.
כשאנשים לא מבינים כאוס,
המכונה טוחנת אותם עד דק.
הסיבה העליונה לחוסר סדר היא סדר.
המניע העליון של סדר הוא חוסר סדר.
זה שיאמץ את שניהם יראה למרחקים.
"

~מתוך הכאו-טה-צ'ינג, ספר חוכמה דיסקורדיאני