_{אוניברסיטת פרנקפורט} 

הערת המחברת: חיבור זה נכתב באנגלית ונמסר כהרצאה במסגרת סדרת הרצאות על הדימוי בעידן של למידת מכונה שארגנו הגלריה הפריזאית לה בל (Le Bal) ואוניברסיטת הסורבון. אבקש לציין שני דברים: החיבור נכתב באוקטובר 2021 וכמובן שאינו מקפל בתוכו את הרגע הנוכחי – את מתקפת ה-7.10, ואת מתקפת הנגד הישראלית שהובילה להרס, השמדה וחורבן חסרי תקדים ברצועת עזה. בחרתי להתייחס לאירועים באופן נקודתי ביותר בשני רגעים בטקסט.  אף על פי שמועד החיבור קודם למלחמה הנוכחית, אני סבורה שהוא מאפשר נקודת מבט היסטורית חשובה על/אודות האלימות הריבונית השיטתית והמתמשכת המתחוללת בעזה. שנית, החיבור מתכתב עם מושג ״הדימוי האופרטיבי״ (operative image) שטבע הקולנוען והתיאורטיקן הגרמני הארון פארוקי. בתרגום לעברית הציעה המתרגמת את המונח ״הדימוי הנפעל״ שמדגיש את הפעולה הטכנולגית שנעשית על פני הדימוי. לבסוף בחרתי להשתמש במונח ״הדימוי המפעיל״ שממקם את הדימוי ככוח מניע של אופרציה כלשהי. המתח בין בניין סביל לפעיל בתרגום לשפה העברית מצליח לחלץ את אחת השאלות המרכזיות בשיח המתעורר כיום על קטגוריית הדימויים האופרטיביים: שאלת ההיררכיה הריבונית והתבונית של הסובייקט האנושי אל מול עולם הדברים והחיים הלא-אנושיים שמולו ברגע של אוטומיזציה מואצת.

א.

״זה נראה כמו נחש וזז כמו נחש״ 

ערב אחד, ביוני 2009 שידרו חדשות ערוץ 2 כתבה בה השיקו הטכניון ומשרד הביטחון פיתוח טכנולוגי חדשני. ״זה נראה כמו נחש וזז כמו נחש אבל זו בעצם מצלמה!״ הכריז כתב החדשות בעודו מציג רובוט זוחל, עשוי שדרה של חוליות מכניות, הזז בתנועה המדמה את תנועתו המודולרית של הזוחל הקטלני.   הולך הגחון המשוכלל מוצג כחוד החנית של הטכנולוגיה הצבאית, שיסייע לצה״ל במרחבים שמעבר להישג ידם של הלוחמים.  ״בתוך מנהרות עזה, בבונקרים של חיזבאללה, בסדקים באדמה או במעברים הצרים בֵּינוֹת הריסות המבנים״ ממשיך הכתב בהתלהבות. מצויד במצלמת אינפרה-אדום, המאופיינות בכושר תנועה מואץ (High-speed) וביכולת הפרדה גבוהה (High-resolution), במערכות חישה ובחומרי נפץ, הנחש הרובוטי מוצג כגורם מכריע בשדה הקרב העתידי ובמשימות חילוץ, באיסוף מודיעין בזמן אמת, בחיסול גורמים חשודים, בזירות אויב בעומק הקרקע או במרחבים אורבניים מוכי אסון. 

הנחש, טכנולוגיית הייטק של עלית הפיתוח והמחקר ביטחוני הישראלי, עם הרמזים מיתיים וזיקה ברורה לזואולוגיה המקומית, הוא מעין דאוס אקס-מכינה במה שמוכר אז בישראל כ״טרור המנהרות״: רשת של מעברים תת-קרקעיים שנבנו תחת העיר הנצורה עזה, עורק בלתי חוקי שמספק מזון, מסתור, תחמושת, חומרי בניין וסחורות אחרות. בישראל נתפסות אז המנהרות אך ורק כמעברים המאפשרים תנועה סמויה וכמפקדת לוחמי החמאס (וכיום גם כלאם המייסר של חטופים ישראלים). חלקן כמערך לוגיסטי חיוני ובלתי ליגאלי שמשנע חיים לעיר תחת מצור איכשהו תמיד מושמט. מה עושה הנחש במנהרות, במרחב שמעבר לנראה לעין או הגלוי, וככזה הטומן בתוכו הן סכנה והן חיים? האם יכולה פעולתו המתוכננת במרחב הלימינאלי של המנהרה להאיר באור אחר את האלימות הריבונית שמפעילה ישראל כלפי הפלסטינים?

[דימוי 2 פה]

רובוט הנחש משתייך לתחום הולך וגדל שנקרא BRML (Biometric Robotics and Machine Learning): רובוטיקה ביומטרית ולמידת מכונה. מפתחיו נעזרים גם בסיבים אופטיים, שבהם משתמשים בטכנולוגיות רפואיות פולשניות כגון אנדוסקופיה. כאן, השימוש בסיבים אופטיים לא נועד לחדירה או לנשיאה שלהם בתוך הגוף האנושי, כי אם בעומק הקרקע. בכתבה, לוליינותו של הרובוט החולייתי מושווית תדיר למקבילו הביולוגי, בדגש על יכולתו להגיע לאן שהעין איננה רואה והיד אינה משגת, כמו גם התאמתו לשימוש במגוון תחומים של פעילות אנושית: רפואה, חקלאות, צבא וניהול סכסוכים או אסונות. 

לצד תנופת החידושים האחרונים בביומכניקה, הנחש מדגים את התלות חסרת התקדים באופטיקה ובטכנולוגיות למידת מכונה בענף הלוחמה המבצעית. לחימה אופטית פותחת אפיק בשדה הראייה שאינו מוגדר במונחים של ייצוג או אסתטיקה, אלא נענה ללוגיקה צבאית-מבצעית. תהליכים כאלה של מיכון ותכנות אופטי אינם בלעדיים לתחום הביטחוני, אלא מתקיימים במערך נרחב של תשתיות ותהליכים לוגיסטיים. זוהי צורת ראייה אחרת, אופרטיבית, שמשמשת כעת ככוח מבצע — היא פועלת. בעידן של למידת מכונה, הדימוי, עיבודו האפיסטמי והקוגניטיבי ופעולתו המשתנה תדיר נדחסים כולם אל פני השטח של התמונה. תומאס קינן מבחין בצדק שהרחבת יכולות החישה והראייה לענפי ידע המתאפיינים בעודף לוגיסטיות, מהנדסה ועד מעקב, היא כבר דרך פעולה נפוצה מזה מספר עשורים. הוא מדגיש את מקומה ההולך וגדל של אוֹטוֹמָטִיזַצְיָה, שמסתייע הודות לפיתוחים הטכנולוגיים של העשורים האחרונים, והשפעתה על תהליכים של פרשנות והפעלת שיקול דעת שבעבר נעשו דרך קבע על ידי בני אדם.  עבודתו של הארון פארוקי על ״הדימוי המפעיל״ (operative image) חוקרת את פעולתו של הדימוי בשדה הלוגיסטי בעיקר הצבאי.  ביחד עם פארוקי, קינן מבקש מאיתנו לחשוב על מורכבותן של פעולות כאלה, העוברות שלב תיווך נוסף, חזותי. הפרדיגמה של הדימוי הפעיל עוסקת בדימויים שאינם עוד הזרז לעידוד חשיבה אנושית רפלקטיבית, שבתורה מובילה לפעולה, כי אם רָשׁוּת מבצעת עצמאית.

טכנולוגיות ראייה חדישות פועלות על סמך אמונה בראייה מוחלטת, המבדילה ישויות אנושיות מישויות אל-אנושיות. עם זאת, ״דימויים מפעילים״, שמטרתם למקסם את מנגנון הראייה האנושית, ממוקמות על סף הנראה. הדימויים האלה מטעינים במתח את עצם מושג הראייה, ובכך גם מסבכות את המסגרת המובחנת של עצם הפעולה. כפי שטוענים הסוציולוגים וההוגים הפוליטיים ברט נלסון וסנדרו מזאדרה, פעולות לוגיסטיות הן תמיד מסועפות וסבוכות.  הן אינן רק מהלך פעולות לינארי המעוגנות בפלט – קלט או תשומות ותשואות, וכרוכות גם ב     חזיונות הפנטזמטיים שהן מעוררות, בפוטנציאל שמגיע איתן ובאדוות שהן מותירות אחריהן. כך לדוגמא, נקודת הממשק בין תפקוד לפוטנציאל המגולמת ברובוט הנחש, היכן שהטכנולוגיה מַתִּיכָה בין חילוץ להשמדה, בין גידול מזון לאסון, מרחיבה את ממשיות הפעולות מעבר להווה המיידי, שלה ופותחת ספקטרום תפעולי ותפיסתי נרחב. סוגיה זו מעוררת שאלות הרות משמעות באשר למשטור החיים המודרניים על ידי הטכנולוגיה. עם ההיגיון החדש והמוחלט הזה, אופרציות מַבְנִות מחדש גופים, אובייקטים ומרחבים מן הפנים אל החוץ. 

2. צילום מסך מתוך סרטון הדגמה של רובוט הנחש

עיקר הכתיבה על החיבור בין החזותי ואלימות ריבונית הציבה את האנכיות כפרספקטיבה הפרדיגמטית של הכוח. האנכיות מביאה עימה ראייה חובקת כל, משטור המרחב והשליטה בו. האנכיות תופסת מקום נרחב בכתיבתו של הפילוסוף הצרפתי פול וריליו על טכנולוגיה, אלימות ריבונית והחזותי, כמו גם בכתיבתם של חוקרת המדיה ליסה פארקס, של הגיאוגראף סטיבן גראהאם של הארכיטקט אייל וייזמן, אליו עוד נשוב.   במחקרה על ההיסטוריה התרבותית של המבט האווירי קרן קפלן מספקת גם היא קריאה מעמיקה על הקשרים שבין טכנולוגיות חזותיות לצבא, בעודה מוסיפה לידע המחקרי על הזיקה בין אנכיות לכוח את הקרבה שבין שליטה והיקסמות.  ההגמוניה של האנכיות תקפה גם בחשיבה אסטרטגית ומבצעית. בשדה הקרב העכשווי נעשה שימוש תכוף בטכנולוגיה חזותית כדי לפעול ממרחק בטוח: מעקב, חיסול ממוקד, השמדה כירורגית – כולם אמצעים של דיוק, אבל גם של תכנון שמטרתו לשמור על ביטחון המפעיל. אנכיות, מרחק, גובה – כולם רכיבים אסטרטגיים במבצעים מסוג זה. כאן אבקש לערער את המבט האנכי כפרדיגמה החזותית, הביטחונית והביקורתית הדומינטית ולהתמקם מתחת לפני השטח.

פני השטח מסמנים שוב ושוב את סף הנראה, ואילו עם הנחש אנו נעים אל עומק התהום שמתחת לפני הקרקע. שם, היכולת לראות נתונה בסכנה, אפילו נחסמת, איננו עוד בטווח הנראה לעין. בעצם פשרה זו של משטר הראייה, השליטה והדרכים להבטחתה אפופים אי-ודאות, אפילו דמיוניים. כשנכנסים פנימה, אטען, גופים ומרחבים נעשים מופשטים, אפילו משוללי צורה. בעוד המרחק נותר אמצעי פעולה בעל תוקף. הפְּנים מוסיף ממד של קרבה משונה, אפילו אינטימית. 

ב. 

אסתטיקה פולשנית

במאי 2021 במהלך התקיפות שביצעה ישראל בעזה, יזם צה״ל מהלך התקפי מְחוּכָּם: בהעבירו מסר מעורפל לתקשורת הבין-לאומית, ובנוסף הנעת כוחות וארטילריה כבדה לגבול רצועת עזה, הוא יצר מצג שׁוְא שלפיו ישראל מתכוננת לפלישה קרקעית בעזה. הרושם נועד להטעות את חמאס, שיסיג את כוחותיו אל תוך המנהרות התת-קרקעיות. כאשר אנשי חמאס יסתתרו במנהרות, יתקוף צה״ל מהאוויר בעזרת טכנולוגיה חדישה וסודית של פצצות חודרות קרקע, שיאפשרו למוטט בדיוק עילאי את המנהרות על יושביהן. התמרון כשל. חלקים מסוימים בתִּמְרון המתוכנן משמשים אסטרטגיות לוחמה מוכרות ונושנות, למשל השימוש בהטעיה, תנועת כוחות שמטרתה להניע את האויב לתגובת נגד, או גורם ההפתעה. ארכיטקטורה תת-קרקעית של מעברים עתיקה כמו ההיסטוריה של המלחמות כולן, ותמיד חרגה מעבר לגלוי לעין. מנהרות, מציין אל״מ במיל׳ ד״ר שאול שי, משמשות לרוב את הצד המוחלש בסכסוכים אסימטריים. לוחמת מנהרות, הוא מסכם, מחייבת גישה משולבת של האסטרטגי והגיאולוגי.  כישלון התמרון, או עצם חשיפתו, מאירה על המאפיין הפרפורמטיבי והספקולטיבי של הלוחמה, אך בעיקר, הוא מעלה על פני השטח את הנחות העבודה המתוחכמות של הצבא ביחסו אל הפְּנים. בתימרון הופך הצבא את התשתית המבצעית של האויב על פיה: בניגוד לפרוקוטול המקובל של שימוש בפיתיון שיוליך את האויב החוצה, היכן שהוא חשוף וגלוי, כאן הולכת השולל משדלת את האויב לסגת פנימה, שם יחוסל תחת המפעל המרשים שהוא עצמו יצר. 

3. הדמיית מערכת ׳ראיה דרך הקירות׳ של Camero

במאמר משנת 2006 האדריכל וראש סוכנות המחקר לארכיטקטורה פורנזית Forensic Architecture)) אייל ויצמן מתאר כיצד בראשית שנת 2000 אימץ צה״ל טקטיקה צבאית בשם ״גיאומטריה הפוכה״.    במהלך יישומה במחנות הפליטים של שכם וג׳נין בראשית האינתיפאדה השנייה נמנעו החיילים מלהשתמש ברחובות, בסמטאות או בדלתות החיצוניות, ובמקום זאת נעו בתוך המרקם העירוני הבנוי כשהם פורצים חורים בקירות, ובתקרות, ובכך מגדירים מחדש פנים וחוץ. היפוך זה בין פרטי לציבורי, ובין פנים לחוץ מעיד על תמורה מהותית בחשיבה האסטרטגית של צה״ל ולהטמיע גמישות, דינמיות ויצירתיות בתפיסה המבצעית של הארגון. הרחוב ומפתן הדלת הם סִיפִּים שתוחמים מצב של שבריריות וחשיפה של החיילים. במעשה החציה מבעד לקירות החיילים משכתבים את המרחב, המוכפף כעת להתרחשות כאוטית ולא-עקבית, ובכך משנים תדיר את הפנים והחוץ של המחנה. על פי ויצמן, אסטרטגיות צבאיות אלו הן פרי מחשבה טקטית שפותחה תוך קריאה במקורות פוסט-סטרוקטורליים, פוסט-קולוניאליים ושל קונסטרוקטיביזם רדיקלי דוגמת דלז וגוואטרי, ז׳ורז בטאיי והאדריכל השוויצרי ברנרד טשומי. במאמרו מצטט ויצמן מעדותה של אישה פלסטינית שישבה בסלון ביתה וצפתה בטלוויזיה כאשר חיילים פרצו דרך קיר ביתה. היא מתארת כיצד אחד החיילים החל לצעוק לעברה ״תיכנסי פנימה״. ובתגובה, השיבה: ״אבל אני כבר בפנים״., בדומה למהלך במנהרות מ-2021, העיר והמנהרה שתחתיה אינן עוד אתר הלוחמה, אלא כלי הלוחמה עצמו. 

עוד ב-2006, ויצמן חזה שהשינוי במחשבה האסטרטגית ובדפוס התנועה יתורגם בקרוב לשיטות לחימה אופטיות, שיאפשרו לחיילים לראות דרך קירות. בדומה לתזה שמציע לנו קינאן, טכנולוגיות חזותיות תופסות את מקומו של הגוף החי, כדי שהאחרון לא יהיה עוד נתון בסכנה. עם פחות גמישות, יצירתיות ולהט פילוסופי, גם כיום צה״ל עקבי בשימושו ב״גיאומטריה הפוכה״ — הפיכת הפנים לחוץ — במאמציו לבלום את ההתנגדות הפלסטינית. ב-2016 החלה ישראל במבצע הנדסי שאפתני של בניית חומה תת קרקעית סביב הרצועה כתגובה לאיום המנהרות. החומה התת קרקעית היתה חלק ממה שידוע כ״מכשול הטכנולוגי״. מרבית החומה — 65 קילומטרים של בטון יצוק, בשווי מיליארדי דולרים– אינה נראית לעין. במקום קיר הנישא לגובה, מכשול החומה נבנה לפנים הקרקע, תוך הסרה של שכבות אדמה ומילוי בטון. החומה כמו פולשת אל בין השכבות הגיאולוגיות. הרכבה של הקרקע בעזה, כמו גם באזור כולו, כולל בעיקר חול, הרכב הידוע גם בשם  ״אדמה רכה״. בתגובה למבנה הגיאלוגי נבנתה מערכת הביצור התת קרקעית בטכנולוגיה חדישה יחסית המכונה קיר סלארי (Slurry wall). בנוסף לבטון, המכשול מרושת חיישנים שמשמשים לאיתור, ניטור והתרעה על שינויים במעבה האדמה. המעניין הוא אופיו האוקסימורוני של המכשול. החומה נטמעת בסביבתה, בקרקע הרכה והחולית, בשונה מן המהות החיה שנגדה היא פועלת. החיישנים ממלאים תפקיד הפוך. יחד, הן החול והן הגוף מהווים איום פולש שכנגדו החומה הוקמה. 

[דימוי 3 פה]

עזה התת-קרקעית נחדרת ונשלטת, לא רק על ידי בטון וקירות, אלא על ידי חפירה עצימה. אחת הדרכים שבהן צה״ל ממפה ומאתר מנהרות היא על ידי חפירה שיטתית אל תוך האדמה. באמצעות חיישנים הצבא מנטר תנודות טקטוניות במעבה האדמה. דגימות הקרקע מהחפירות משמשות להעיד על התמורות בהרכב האדמה. כאשר הקרקע מפוקחת ומבוקרת תדיר, מרוקנת וממולאת מחדש, גם האדמה עצמה הופכת לאמצעי לחימה.  

המעבדה הטכנולוגית לאיתור וחשיפת מנהרות, יחידה צה״לית שהוקמה ב-2016, משתמשת בטכנולוגיה שמשלבת סאונד, חישה ססמית והדמיה תרמית כדי להתחקות אחר פעילות תת-קרקעית. בסרטון שפורסם על ידי המעבדה, דוּגמיות באדום ובצבעי הקשת מפוזרות על רקע כחול. הכותרת הפותחת את הסרטון מסבירה: ״זיהוי רעשי חפירה באמצעות חיישנים ססמיים״ (הדגשה במקור). ניקול סטרוסיילסקי מתארת רישום חום כ״ספקטרום של קרינה״ שמיוצג על ידי פְלָטִים תרמיים.   השימוש הנפוץ ביותר בתרמוגרפיה בלוחמה משמש לאיכון התנועה של גופים במרחב או לאיתור חומרים שנמצאים על גופים חיים או בסמיכות אליהם. למשל, צילום תרמי למעקב אחר כלי שיט שמשנעים פליטים בים התיכון, או לצורך איכון מטעני חבלה ונשק הנישאים על גופי חשודים. שימושים אלו מנכיחים שוב את פני השטח בעודם תוחמים גופים או קרקע כמְכַלים בעלי שכבה נוספת, או שריון. ואולם מה שאנו רואים בסרטון המעבדה מופשט הרבה יותר, ובראש ובראשונה מגיב לקרקע ומסמן פעילות אנושית בעודו משתמש במעמקי האדמה כמדיום או מתווך. ככזו, התרמוגרפיה מאפשרת אבסטרקציה הן של המרחב הפיזי והן של גופים חיים. לכשתחבור האבסטרקציה למנגנון הביופוליטי ששולט באזור עזה – מנגנון שעיקרו הפרדה שעושה הריבון בין חיים עליהם יש להגן (חיי האזרחים), ואלו שדמם מותר (הפלסטינים) – היא תהפוך מתרגיל פילוסופי-פנומנולוגי על התפיסה האנושית לתמהיל אלים ואכזרי.

טכנולוגיה תרמוגרפית חורגת מעבר לראייה האנושית: היא אינה מגיבה לאור ולבהירות אלא לחום וקור או לצֶבֶר אנרגיה. חבר שהיה צלם מלחמה בעברו סיפר לי סיפור על צלף שהוקצה למשימה של שמירה על בית למשך חודש ימים כדי לעקוב אחר חשוד בבית הסמוך, כשבחזקתו רובה עם כוונת תרמית. כל אותו חודש צפה הצלף על דרי הבית, החשוד ואשתו, שנראו מבעד לעדשתו כצמד כתמי אנרגיה הנעים במרחב. כעבור זמן למד להבחין בין הגופים השונים על סמך הפיזור האנרגטי של חום גופם. באופן מעורר אי נוחות שוזר הסיפור אבטחה ואינטימיות, פנימיות וממשות. הסיפור גרם לי לחשוב על ההפשטה של גופים ומרחבים באמצעים פולשניים כמה שמטשטש קווי מתאר, ומערער קטגוריות של אובייקט וסובייקט, קירבה ועויינות. באבסטרקציה, גופים כבר מזמן אינם תחומים (או, לחלופין, תחומים יותר מתמיד), והמרחב הופך מפְּנים לְחוּץ. למרות הדיפוזיה, מה שנותר ברור הם נרטיבים של עוינות כלפי המרחב וכלפי סוכנים (Agents) סובייקטיביים. 

דימוי מתוך סרטון שפורסם בחדשות ישראל, ובו זיהוי ולכידה של לוחמי חמאס היוצאים ממנהרה. פורסם ב-17 ביולי, 2014. 

ג.

קַטלָנוּת חיונית

במאמרו מציין ויצמן את מרכזיותן של מטפורות הנקשרות להתנהגות בעלי חיים לטקטיקות צבאיות פוסט-סטרוקטורליסטיות, כמו ״אינטיליגנציית הנחיל״ או תולעים שמפלסות את דרכן על ידי אכילה. כמו במקרה הנחש, אסטרטגיות החשיבה ודרכי הפעולה שהובילו לפיתוחו מקיימות זיקה לעולם הטבע והחי.

בשנת 2019 הודעה נוספת לעיתונות עדכנה שהנחש משמש כעת בהליכים רפואיים פולשניים הדורשים מיומנויות דיוק גבוהות. בכך נוסף לו רכיב חיוני. בדומה לטכנולוגיות אחרות שנסקרו במאמר, הנחש נודד בין פלישתו ללא נודע של מצולות האדמה לבין חדירתו אל תוככי הגוף האנושי. מרגע חניכתו, עוד בכותרות הראשונות, רטוריקת השיח שעסקה בו התייחסה להמצאתו ככלי רב-שימושי הנועד הן להשמדה או מיגור והן להצלה, הגנה וטיפול. המנהרות עצמן, רשת ענפה של מעברים תת-קרקעיים שמשתרעים לאורך עשרות קילומטרים ומכונים גם ״המטרו של עזה״, משמשים בין היתר כמבצר ללוחמים או מקור לאספקת תחמושת      אך גם להשאת מזון, חומרי בנייה ותרופות לאוכלוסייה שמונה כשני מיליון תושבים, הנתונים זה ארבע עשרה שנים תחת מצור, מוחזקים על סף אסון הומניטרי, רגע לפני קריסה. המנהרות אפוא הן מקור לחיים.  

לָלֵה חלילי גורסת כי מה שמכונה לוחמת נגד טרור נשענת על תיאוריה ליברלית הכוללת שימוש ביופוליטי בכוח ושואבת את תוקפה משפת השיח המשפטי וההומניטרי. פירוש הדבר שלצד השימוש בכוח מזוין ישנה דאגה לחיים והבטחה לטיפוחם. חלילי מדגימה את טיעונה על ידי ניתוח שיחים של ״דמוקרטיזציה״ או הצהרות תחוקתיות וציבוריות שמנרמלות את המלחמה ומעניקות לה תוקף אתי כמענה יעיל לאוכלוסייה האזרחית וכאמצעי של דאגה.  

אם כן, הדרך שבאמצעותה מנוצל הכוח לנטילת חיים מחשבת מידה כלשהי של הגנה עליהם. המונח ״דיוק כירורגי״, המבודד את החלק הנגוע בעודו מקדם רטוריקה של טיפול וטיפוח, הוא תוצר מפורש של לוחמה ביופוליטית, שבמרכזה פארדוקס לפיו הֶרֶג יכול להיחשב חוקי תחת הדין ההומניטרי. חֲטִיבָה שכוללת דג מתפוצץ או צבא של רובוטים פרוקי רגליים, מאפשרות פעולות של דיוק ומרחק, שקשורות לחיים בה במידה שהן קטלניות ומזיקות להם. ב״דיוק כירורגי״, המלחמה אינה עוסקת בהשמדת האוכלוסייה הכבושה, אלא בהסרת החלקים הנגועים בה (הדבר נכון כמובן לגישה הצבאית הישראלית שלפני אוקטובר 2023. כיום, ישראל לא עושה שום הבחנה בין אוכלוסיה אזרחית לגורמים עויינים ומבצעת השמדה שיטתית באוכלוסיית עזה בכללותה). הדבר מהדהד גישה רפואית שבה המחלה מבודדת לאיברים מסוימים, וכך גם הטיפול באיברים אלו, במקום להתייחס לגוף בכללותו. זהו גישה שמהותה היא אולי להגן על הגוף אך עיקרה הוא תמיד הפרד ומשול, ואי יכולת לראות את החלק ביחס לשלם. 

ד. 

ריבונות עמוקה

בסרטון ההדגמה של המעבדה הטכנולוגית מוצג מדד חום ומדד שמע. באמצעות הדגמה זו של האזנה למנהרות אבקש להציג כמה נקודות של מה שכיניתי ״אסתטיקה פולשנית״. ראשית, כמו במקרה של מדיה תרמוגרפית, השימוש בתנודות כולל מגוון יישומים שבהם עומק הקרקע והגוף מתמזגים. לדוגמה, כיום תנודות קול/אודיו משמשות בפרמקולוגיה ניסיונית כדי לאתר ולשלוח תרופות לאיברים פגועים בלבד. התרופות מוקפות בועות אוויר, מונעות בתוך הגוף באמצעות ויבראציות. כפי שנעשה במלחמה, מדיה רפואית היא מנגנון של פלישה, דיוק, מיקוד ובידוד חלק מן הכלל. שנית, ואולי באופן פרדוקסלי, הקול במקרים אלו נמדד על ידי תהודה, שמערערת את תחושת המקור, כמו גם את האחידות והכיווניות של מה שאנו מכנים ״אופרציה״. פרשנות או חישה המבוססת קול פירושה לפעול במידת מה של אי-ודאות ועמימות. בנקודה זו ראוי לציין שעם כל ההייטק והאמצעים האמפיריים, לוחמת המנהרות של צה״ל ספקולטיבית להפליא. לבסוף, הקול הוא מרכיב אחד בטכנולוגיה משולבת שכוללת תנועה (על ידי חיישנים), אנרגיה (דימות חום) ועוצמת קול (שמע), אשר חוברים יחד לכדי דימוי – זה שתיארתי למעלה. דימוי זה חורג מהשיח המוכר לנו על דימויים – הוא איננו אינדקסיקלי ובוודאי שלא גלוי לעין, שכן  הוא דורש ידע ממוקצע ועין מיומנת כדי להצליח להבין מה הוא מסמן. 

הקול מוביל אותנו המנהרות שמתחת לפני השטח ואל תוך הגוף, דרך מחילות האוזן. השמיעה, שלא כמו הראיה, נחרצת וטוטאלית פחות. אל המכלול הטכנולוגי שסקרתי פה, שמתווה לכידות ושליטה בעומק, אני רוצה להוסיף טכנולוגיה אחת אחרונה, שפונה גם כן לאפיקים של פנימיות. בקרב הציבור הישראלי -יהודי המנהרות אינן רק סוגיה ביטחונית הדורשת פיתרון צבאי. נוכחותן מולידה שלל של אופרציות אזרחיות הקשורות בתחום בריאות הציבור. כאן אני מתייחסת למכלול של פרקטיקות של חוסן, ממיינדפולנס לניירופידבק (neurofeedback) שהונחלו באזורי מתיחות וקונפליקט, פרקטיקות שמאפשרות חיים במקום בו ההקרקע לעולם אינה יציבה. שיח החוסן שגור זה מכבר באזורי מתיחות גואה בישראל, כמו זה שבעוטף עזה, השיח על החוסן רואה אותו     , אולי בצדק, כמה שכמגן על החברה האזרחית. כאן אבקש לחשוב עליו כפרקטיקה ריבונית. 

לפי לוצ׳יאנה פריסי וסטיבן גודמן באופק הביופוליטי באופק הביופוליטי המערכת הקוגניטיבית שלנו כבר מתובנתת כך שהסובייקט עצמו הפנים מנגנונים של ניהול ושליטה ואף תרגם אותם למרחבים שאנו נוטים לחשוב עליהם כפרטיים או סובייקטיבים, כגון יצירתיות, תשוקה ועוד. הם מכנים זאת ״שליטה מנמונית״ (Mnemonic Control) או ״שליטה בזיכרון״. חוקר התרבות ג׳ושוע ניווס מצביע אל עבר ההמשכיות שבין הסביבה המתווכת של ה״בית החכם״ או ״האינטרנט של הדברים״ לזו של ״הגוף החכם״ או ״האינטרנט של הגופים״.   הוא מבחין כיצד שורה של טכנולוגיות המכוונות לאופטימיזציה של גופינו אינן פועלות עוד על פי ההיגיון של הוספה, כמו במקרה של תותבות, או התערבות חיצונית. מתוך מחקרו על תעשיית התרופות החכמה ובעיקר פרקטיקות של מיקרו-דוזינג (microdosing) הוא מראה איך טכנולוגיות אלו מותאמות סימביוטית עם הגוף ופועלות מתוכו. הטכנולוגיה ממוקמת כאן בפנימיות, מכוּננת באיברים הפנימיים.     

מיינדפולנס, שיטה מדיטטיבית שהשלכותיה המיטיבות בלתי ניתנות לעירעור, פועלת ברמה הפוליטית חברתית בלייצר הפרדה בין המבנה הרחב של הבעיה למופעיה הנקודתיים בעודה מנתבת ישירות לפעולה. קצת בדומה לדימוי המפעיל (הדימוי האופרטיבי) שמכוון לשדה האופרטיבי, המיידי, בעודו פוסח על האספקט הרפרזנטטיבי הדורש רפלקציה מסוג אחר. בנוירופידבק נעשה שימוש בהדמיות וידאו או בסימולציות תלת-ממד כדי לאמן את המוח שלנו לנווט תשדורות נוירולוגיות למסלול הרצוי ולהטעין מחדש מיומנויות של היזכרות. פרקטיקה זו הומצאה במידה לא מבוטלת כדרך להימנע ממעורבות רפואית או כירורגית פולשנית במקרים של מחלות נוירולוגיות או פסיכולוגיות. בהקשר צבאי, הטיפול נועד לשמש במקרים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (אנו יכולים לראות הדגמה כזו בווידאו "משחקים רציניים" של הארון פארוקי. וידוע שנעשה שימוש בנוירופידבק על ידי הצבא האמריקאי ובמעבדות ישראליות, שם נערכים ניסויים בחיילים ישראלים, במימון הצבא האמריקאי). זוהי פרקטיקה של ריפוי ושיקום, אך בו בעת גם שיטת תחזוקה, התומכת בגוף ובנפש במלחמה ללא סוף. ז׳וזה ברונר וגליה פלוטקין עמרמי  קושרים בין פרקטיקות של חוסן לבין מנגנון פוליטי ניאוליברליאך לא שמחוייבותו כלפי האזרח הוא לא מניעת האסון המתקרב לבוא, אלא תמיכה הישרדותית.   החוסן, הם טוענים, הינו מרכיב מרכזי באמנה חברתית חדשה שבה המדינה כגוף שלטוני אחיד מפוררת, היא איננה מסוגלת להגן על אזרחיה אלא מפריטה ומבודדת את מערכיה החיוניים. החוסן הוא גילום מנגנון ההגנה מהאסון בתוככי גופו ותודעתו של היחיד.

הכניסה פנימה מדגימה את אופקיה המתרחבים של השליטה הריבונית — שליטה במוחות ובגופים, שליטה בטריטוריה. כמו האוויר, ריבונות טריטוריאלית במעמקים, מתחת לפני השטח, קשה לסימון מובהק, מתחת לפני השטח מתעמעמת הראייה החדה. לשם כך דרושים בִּדְיוֹן וספקולציה וכן מאגר שלם של טכנולוגיות ושיטות לניטור ושליטה של תנועות גיאולוגיות וביולוגיות. 

ה. 

אפילוג

הנחש גם הוא מקצתו בדיה. בעוד סיקורי החדשות חוגגים את הטכנולוגיה החלוצית כעתיד הלוחמה, עד כה אפילו לא ברור אם הנחש אי פעם היה בשימוש. תקרית נוספת חושפת את ההיגיון שבשליטה התת-קרקעית בכללותה. ב-6 בספטמבר 2021, ברחו שישה עצירים פלסטינים מכלא גלבוע, מתקן כליאה מאובטח המאכלס בעיקר אסירים ביטחוניים. בין השישה היה זכריה זביידי, סמל להתנגדות ולחוסן הפלסטיני, שלחם בג׳נין ב-2006 כשחיילים ישראלים התהלכו במחנה בתוך הקירות. סיפור הבריחה מצית את הדימיון. האסירים נמלטו דרך מנהרה צרה באורך 22 מטרים שחפרו מתחת לחדר המקלחת. בחקירה, לאחר תפיסתם, הם סיפרו שהסתובבו ברחבי בית הכלא, דופקים על הרצפות, כדי לאתר את החלל החלול ביותר בבית המאסר. האדמה הלחה שמתחת למקלחת נתגלתה כמקום האידיאלי. הם חפרו את המנהרה בעזרת חפצים שהצליחו למצוא, בעיקר כפות, ופיזרו את המילוי ברחבי הכלא, מרוקנים את הפְּנים החוצה. תמונת המנהרה הפכה ויראלית. בפוסט בפייסבוק בנימה אירונית למדי הצמיד חוקר הקולנוע אוהד לנצמן לתמונה ציטוט מסרטו הידוע של פרנק דארבונט מ-1994 ״חומות של תקווה״ שמציג דפוס דומה למדי של ניצחון בריחה. בציטוט נכתב: ״זכריה זביידי, שזחל בנהר של חרא, יצא נקי מן הצד השני״. לבסוף נתפס זביידי והוכה קשות. הביוב משיב את הגוף למצבו המעוכל/המעברי/החצוי. אכן, בתמונות רבות של מנהרות, הנחדרות בידי מצלמת סיב אופטי, ישנו אלמנט רקטלי. סיפור הבריחה — מציאות שעולה על כל דמיון — ייתכן שמשנה או הופך את נתיבי השליטה, מנכס מחדש את המנהרה ככלי לערעור ולחתירה תחת סמכות ריבונית עמוקה.

מנהרת הבריחה בכלא גלבוע.  

ד״ר לליב מלמד היא מרצה לתרבות דיגיטלית וקולנוע באוניברסיטת גתה בפרנקפורט. היא מתמחה בקולנוע ומדיה תיעודית. מלמד היא מחברת הספר Sovereign Intimacy: Private Media and the Traces of Colonial Violence (CUP, 2023), וכן מאמרים, מסות קצרות ופרקי ספרים בנושאים כמו ישראל-פלסטין, מדיה, פוליטיקה, ורגש. עבודותיה פורסמו בין היתר ב-JCMS, Discourse, American Anthropologist Review, Social Text (online), World Records ו-NECSUS. פרויקט הספר הנוכחי שלה עוסק בשזירה בין אופטיקה צבאית לבין דימויים תרבותיים של אלימות, הסכמה אזרחית וסודיות.

בנוסף, היא עבדה כפרוגרמרית ואוצרת עבור פסטיבל דוקאביב, ארטפורט, פסטיבל אוברהאוזן, מועדון קולנוע הגדה השמאלית, וארגון זוכרות.