חברי היקר,

החלטנו לפני זמן מה שנכתוב מכתבים זה אל זו, אבל עד כה לא עמדנו במשימה. הפיתוי של הווטסאפ גדול מדי. הכתיבה השקולה, המתארכת, הפורשת רעיונות ומפתחת אותם – הכתיבה שמאלצת להתבונן בה עצמה, בסגנון ובקצב שלה – הכתיבה הטרחנית, המתפתלת, שמותחת את עצמה מנקודת האפס (שהיא, נניח, למסור לך מסר) ועד לנקודה כלשהי על ציר הזמן והמשמעות, שיכולה להיות גם 0.1, או אפילו 0.01, שלא לאמר 0.001 – וכבר אינה ״תקשורת״ כי אם ״טקסט״, ״חיבור״, ״מכתב״.

אז הכתיבה הזאת, קשה לי להתפנות אליה. להתגבר על מצוקות הזמן, תלאות היום-יום, פיתויי האפליקציות, והמתיקות השלווה של הבהייה. קשה להתיישב ולכתוב לך. אבל הנה, פתחתי מסמך, דף לבן, והתחלתי למלא אותו במילים וסימנים, הממוענים אליך.

אני כותבת לך, חברי, מתוקף חברותינו. זה דבר שאינו ברור מאליו, וראוי לציון, החברות. היא הקושרת אותנו, והיא למעשה הכוח המניע לכתיבת מכתב זה. כוח מניע, תנופה, התמסרות. על אף, שאפשר גם לומר, ובאמת אני רוצה לומר לך, שהיא, החברות, אינה דווקא כוח, אלא משהו אחר, שליו יותר, סטטי כמעט, נוח, רך, כמו ספה, או פוף, או קן. בפגישתינו האחרונה קראתי לך מקיקרו (״סיסרו״, היית מתקן אותי לו היית כאן עכשיו):

״אנו נמשכים אל החברות, לא מתוך ציפייה לגמול, אלא סבורים אנו שיש לבקשה כי כל פירותיה טמונים באהבה עצמה״.

כלומר החברות היא לא אמצעי להשגת משהו או ליצירת משהו. היא אינה נושאת פרי, מעבר להיותה היא עצמה. כלומר היא עצמה הפרי, וגם זו שמצמיחה אותו. היא פרי יולד פרי (יולד פרי, יולד פרי… וכן הלאה). זה מזכיר לי (בוודאי גם לך, הלא אני מכירה אותך טוב, ובשל כך אנחנו חברים) את הסוף של הסרט ״צוללת צהובה״:

"turn off what is sour, turn into a flower, and bloom bloom bloom bloom" 

אומר ג׳רמי, הnowhere man, איש האף-מקום.

אחר כך הוא עומד על גבי פרח שפורח, וממנו פורח פרח, שממנו פורח פרח, שממנו פורח פרח, שממנו פורח פרח… וכן הלאה. והפרחים מעלים את ג׳רמי כמו מעלית, שפורחת מקומה לקומה, מפרח לפרח, וכל זה רק ההקדמה לשיר,

״it's all too much…" 

שר ג׳ון (אולי פול?)

״׳when I look into your eyes, your love is there for me…" 

(אולי בעצם, אני חושבת עכשיו, הם שרים שניהם יחד?)

“The more I go inside / the more there is to see / It’s all too much / for me to take…”

חברי היקר, אני מקדישה את השיר הזה לך, שיר ששרים חברים (ג׳ון ופול היו עדיין חברים בשלב הזה, לפני שחברותם הושחתה על ידי ההצלחה, ההתבגרות, והזמן). 

כך שרים חברים זה לזה: האהבה שלך, היא פשוט יותר מדי. אני מביט בה, והיא אינסופית, היא פרי המצמיח פרי המצמיח פרי המצמיח פרי וכן הלאה. היא אינה מובילה לשום מקום במיוחד, היא מתקיימת.

״יום-יום״, ממה הוא מורכב? משני ימים זהים. יום ועוד יום. כמו הדהוד או מראה, הוא מסמן הבטחה למשך המורכב מיחידות-יחידות זהות, כמו חוליות בשרשרת, או פנינים במחרוזת. החברות שייכת לתחום היום-יום.

אתה זוכר את החיבור שפעם שלחת לי, בו כתבה אווה אילוז ש״אדם לא מוכה חברות כפי שהוא מוכה אהבה״? הרי באמת, אין לחברות את ציר הזמן הדרמטי-רומנטי של האהבה, היא לא מתחילה מתוך הקדחת המאפיינת סיפורים רומנטיים, והיא לא מתקיימת ביחס לקצה אידילי, ל״נצח״. היא מתגלגלת לה, מיום אחד למשנהו. רגעי שיא, הם לא עניינה של החברות. הם לא החומר ממנה קורצה. ואני יודעת שאתה יודע את זה, כי דיברנו על זה פעמים רבות.

החומר של החברות הוא יום ועוד יום, חיבור הדברים השווים זה לזה, המשתרגים זה בזה לכדי שלם מתמשך. כמו יום-יום, חברות היא חבר-חבר. מהותה היא הצירוף של הדומים. ואני יודעת שאתה יודע את זה, כי דיברנו על זה פעמים רבות, יום-יום.

לעיתים קרובות אנחנו משוחחים שוב ושוב על דברים דומים. יום-יום, חבר-חבר, שוב-שוב, דבר-דבר. וכך מתארכת לה מחרוזת חיינו.

באחת (או שתיים, או יותר) מפגישתינו, קראת לי מסימון וייל (״אומרים את זה ויי!״ הייתי מתקנת אותך, לו היית כאן עכשיו):

״מעל הכל, אף פעם אל תרשי לעצמך לחלום על חברות. חברות היא לא דבר שצריך 

לחפש, או לחלום עליו, או להיכסף אליו. היא דבר שצריך לממש. לתרגל.״

לדעתי, היא צודקת. החברות היא לא אידאה, או חלום. היא שיחה, חילופי דברים, הנעשים בפועל, ממש. חברות אינה רעיון אלא חילופי דברים, מסירתם. כמו במכתב הזה. יותר ממסר, הכתיבה הטרחנית, המתפתלת, שמותחת את עצמה מנקודת האפס (שהיא, נניח, למסור לך מסר) ועד לנקודה כלשהי על ציר הזמן והמשמעות, שיכולה להיות גם 0.1, או אפילו 0.01, שלא לאמר 0.001 – היא אינה ״תקשורת״ כי אם ״טקסט״, ״חיבור״, ״מכתב״, ״חברות״.

כן, חברי היקר, אנחנו חוזרים אל אותם הדברים שכבר נאמרו, חוזרים ואומרים אותם פעמים רבות. כמו שיר עם פזמון חוזר. 

“It’s all too much / for me to take / the love that’s shining all around me…”

לעיתים קרובות אני חשה כי חברותינו היא יותר מדי עבורי. אתה מעליב אותי, מעורר בי קנאה שקשה לי ליישבה, ומתנכר לי לעיתים כשאני זקוקה לך. ובכל זאת אני שבה אליה ומקננת בה, מתענגת עליה; והיא (אתה) מלמדת אותי ומגלה לי את סודות העולם והקיום.

החברות היא לא אידיאלית, היא אינה חלומית. היא מלאה בבזבוז, גדושה ועולה על גדותיה. היא שיחה מתמשכת, רפיטטיבית, חילופי דברים הנעשים בפועל, ממש, שוב ושוב. התענגות ממנה היא התענגות על ההיכרות הזו, ולא על הבידור, המיסתורין או חדוות הגילוי. אתה בוודאי תתקומם. הרי אנחנו עוסקים יחד בגילוי, ואתה הלא גילית לי דברים רבים במרוצת השנים!

בוודאי. חברים משאילים זה לזה ספרים (כן, אני זוכרת היטב שיש ברשותי ספר שלך שטרם החזרתי). פעם היינו מכינים זה לזה קלטות אוסף, מיטב השירים שהקלטנו מהרדיו, או מדיסקים. חולקים זה עם זה מחשבות ורעיונות, מגלים זה לזה דברים על הקיום, ועל העולם. חברים מגלים זה לזה את העולם. חברים יוצאים החוצה, אל העולם, ומשוטטים בו יחד. החברות שלנו לא קורית בבית, היא מחוץ לבית, היא בחוץ! 

הבית הוא המקום של העצמי, ושל המשפחה, שהיא הרחבת העצמי. והחבר, אותו פוגשים מחוץ לכל זה. אם נחשוב על תיאטרון הקיום שלנו, החברות היא אינה ההצגה. ואמנם, לעיתים היא דומה להצגה, שיש בה דמויות; יש בה טקסט ומשחקים בה שחקנים (שהם אנחנו). בחברותינו אנחנו מדברים, דיאלוג שאינו כתוב ואינו נכתב, אבל הוא דיאלוג בין כה וכה.

אתה: אוף! למה ביילו אף פעם אין שוקובו?

אני: תיקח מגנום

אתה: איכס, אני לא אוהב מגנום

אני: מה, למה? קח את המגנום עם הפירות יער, הוא ממש טעים. החדש הזה.

אתה: אני אוכל רק שוקובו

אני: אני ראיתי אותך כבר אוכל סוגים אחרים של ארטיקים

אתה: מה ראית אותי אוכל?

אני: אתה בעצמך אמרת לי רק אתמול, ״מקום ראשון מלון, מקום שני מישמיש, מקום שלישי לימון״…

אתה: זה קרטיבים, אני מדבר על ארטיק

אני: קרטיב הוא תת-ז׳אנר של ארטיק

אתה: אז מבחינתי, יש שתי מחלקות. קרטיב הוא הקרח וארטיק הוא החלבי

אני: הגלידה

אתה: יש כאלה שבכלל קוראים לארטיק, מגנום נגיד, ״גלידה״

אני: אני שונאת שקוראים לזה ככה. גלידה היא לא האובייקט. היא החומר

אתה: בכל מקרה, אני הכי אוהב שוקובו, כי יש בסוף הפתעה

אני: לוחית השוקולד?

אתה: כמו המונולית של קובריק, כן

אני: אודיסאה בחלל

סוף

(נכון שכתבתי ״סוף״, על מנת לחתום את הדיאלוג, אבל בפועל אין לו סוף, לא יורד עליו המסך ולא מוחאים לו כפיים. החברות אולי נדמית להצגה, מעין אודיסאה המתפשטת במרחב ובזמן, אבל היא לא קורית על הבמה, אלא מאחורי הקלעים, באולם, בכניסה, ביציאה, ברכבת או באוטו בדרך אל התיאטרון או ממנו, בעצירה בתחנת הדלק, בשיטוט בין המעברים בחנות הנוחות, בשיחה אודות סוגים של ארטיקים. היא בשולי הדברים, במעברים בין מקום למקום, בין לבין, לבין לבין לבין).

אין לחברותינו מקום קבוע. ואולי אין לה מקום? ועל אף כל מה שטענתי במכתבי זה, יש לה סוף, והיא כבר דעכה והגיעה לתומה? אולי מקומה הוא אף-מקום? 

או שמקומה הוא כאן, במסמך, דף לבן, ההולך ומתמלא במילים וסימנים, הממוענים אליך? מקומה הוא בהרפתקה עתידית, במשימה המשותפת שתכליתה עלומה? מקומה הוא בסופה, במפתן הדלת, בו תעמוד כשהמפתחות כבר בידך, מוכן לצאת, אך מתעכב לומר עוד דבר מה? מקומה הוא במפתן ומול הבניין, ברחוב, וגם בבית הקפה ובבר, בשיטוט, בפיטפוט, בשיעמום? והרי אנחנו לא חברים כאשר אנחנו ישובים על קצה מושבנו, דרוכים ומרוגשים. אנחנו מתיישבים בחברותינו, נינוחים ורכים, נשענים עליה כמו בספה, או פוף, או קן. אנחנו רוצים להניח בה את הראש, לקנן, להגיע אליה, אבל אין לה כתובת. ואיך נגיע אליה, אם אין לה כתובת?

התשובה, חברי, היא הסיבה שבגינה אני כותבת לך את המכתב הזה. התשובה היא שנגיע אליה כשניסוג. כשנניח לפארו ההישגי של ה-1, וניוותר באיזורי הספר של ה-0.1, או ה-0.01, או אפילו ה-0.001. כשנפער את עינינו לבהייה, כשנענה לשיחת הטלפון שאין לה תכלית ואין בה מסר, כשתפתח את המכתב הזה ותקרא בו את הגיגי ומחשבותי המתפתלים, שאין בהם ממש, מעבר להיותם ממוענים אליך, חברי היקר לי עד מאוד.

אנה