התערוכה ״כיתת אם״ הנה תוצר של תהליך של מספר חודשים במרכז לאמנות דיגיטלית בשכונת ג׳סי כהן בחולון. התהליך הוא חלק ממוזיאון ג׳סי כהן השלם, אשר הוקם בשנת 2016 על ידי האמנים אפי ואמיר ביחד עם צוות מקומי של תושבים מהשכונה. צוות המוזיאון בחר להתמקד בנושא בית ספר ויצמן, בית ספר יסודי אשר פעל בשכונה משנת 1958 ונסגר ב 2012, ובו שוכן כיום המרכז לאמנות דיגיטלית. ביחד עם צוות המוזיאון וצוות הפרויקט המורכב מבוגרי בית הספר, הפרויקט חוקר את ההיסטוריה המקומית של בית הספר על ידי יצירת ארכיון זיכרונות של תלמידים ומורים שעברו בו לאורך שנות פעילותו.

התערוכה ׳כיתת אם׳, תוצאתו של תהליך מחקרי שכלל שיחות, מפגשים וראיונות, מתפקדת כארכיון מקומי של בית הספר לשעבר. זהו ארכיון פרוש, מרחבי, הממופה על ידי סוגיות מהותיות בהיסטוריית בית הספר ועל ידי המקומות אליהם מתייחסים הזיכרונות שנאספו. תהליך עיבוד ה״ממצאים״ ופריסת הזיכרונות כמסלולים במרחב, מצריכים תהליך ארגון ארכיוני: הליכים של מיון וקטלוג, נתינת שם וכותרת, יצירת כרונולוגיות, סדרים וקבוצות אשר בתוכם נהפכת החוויה האישית למסמך–עדות בתוך מאגר המידע ההיסטורי.

אשליית הניטרליות המיוחסת לארכיון מתערערת כאן על ידי ריבוי הקולות המספרים. ארכיון של זיכרונות, מטבעו, מתנגד לדרישה ההיסטורית לנרטיב אחיד ולינארי ומנכס את השניות והקונפליקט כתשתיות לקיומו. זהו ארכיון הסותר את עצמו, המתחמק ממסגור, הפורע את חוק הארכיון. ללא התבססות על ממצאים קיימים, הנרטיבים המתגלים בו נשענים על החוויה האישית של הנזכרים בלבד מבלי יכולת לאשש או להפריך את אמיתתם. העבר מתקיים בו רק כגעגוע או כצלקת של מי שמספר אותו.

דרך הזיכרונות האישיים וארגונם, מתגלה המערכת הבית ספרית – כאוסף של פרטים, כמרחב אוטונומי וכחלק ממערך חינוכי רחב. במרכז המחקר עומד היחס המורכב בין גלי ההגירה השונים לבין בית הספר כאתר חניכה לתוך התרבות הישראלית. התערוכה בוחנת את תפקידו של בית הספר כמוסד המייצר שייכות והשתייכות מקומית ולאומית ובפרקטיקות המכוונות והבלתי–מכוונות אשר ננקטו על ידי צוות בית הספר בעיצוב זהותם ועתידם של תלמידיהם. בתוך כך עולים מהארכיון יחסי הכוחות המורכבים שבין עולים חדשים לוותיקים, הדינמיקות שבין מורים, הורים וילדים והפערים העדתיים, התרבותיים והכלכליים אתם התמודד בית הספר בשכונה.

״כיתת אם״ היא ניסיון לעשות דבר והיפוכו: לצייר את המסגרת הלימודית ופעילותה באופן המתחקה אך ורק אחר החוויות הסובייקטיבית של הלוקחים בה חלק. המאמרים באסופה זו מספקים את המסגרת התאורטית הנעדרת מהתערוכה מכורח הסובייקטיביות של הזיכרון האישי. המאמרים של ניסים מזרחי, דליה מרקוביץ׳ ואבנר בן עמוס משרטטים מספר קווי–מתאר ברורים של מערכת החינוך בישראל, הנוגעים בסוגיות העדתיות–מעמדיות–לאומיות שעולות מהתערוכה ומציעים פרספקטיבות שונות אשר מאפשרות למקם את בית הספר ״ויצמן״ בתוך הקשר היסטורי וסוציולוגי רחב. מאמרם של אפי ואמיר מציע התבוננות על קריאת הכיוון שבשם ״מוזיאון ג׳סי כהן השלם״ והפעולה המוזיאלית שהוא מבקש לייצר בתוך המקום הספציפי בו הוא מתקיים.