לפני שנה וחצי, יחד עם קבוצת תושבים משכונת ג׳סי כהן, התחלנו פרויקט לו קראנו מוזיאון ג׳סי כהן השלם. שם זה היווה נקודת פתיחה, קריאת כיוון יותר מאשר הצבעה על תוצאה מצופה. עם התקדמות הפרוייקט וההיכרות עם תושבי השכונה הוא התבהר, הידהד מחשבות וצבר משמעויות. ממרחק הזמן נכתב הטקסט הזה, על שלושת מרכיבי השם – המושג, המקום והתואר.

ה ש ל ם

מדוע השלם במוזיאון ג׳סי כהן השלם? מה עניין שלם ומוזיאון? אנשים נוטים להשמיט אותו, כמו היה סרח עודף, סלסול מיותר. זו אינה אותה השמטה של ״כהן״ בג׳סי כהן, הנפוצה בשכונה ובקרב מכריה, השמטה של קירבה. כאן מדובר בהשמטה אחרת, השמטה שנובעת מאי-נחת, אולי אפילו ממבוכה. ״השלם״. מילה יומרנית, מודרניסטית שכזאת, מתהדרת במה שאינו שלה וגם לא יהיה לעולם.

אבל השלם חשוב בדיוק בגלל שהוא מתבלט ומיותר, בדיוק בגלל שהוא מעבר להכרחי, למפוכח.  הוא אוטופיסט, הוא רוצה את מה שאי אפשר, כולל לשנות את העולם. עוד לפני שניגשים למשמעות שהוא אולי נושא, עוד בשלב הצורה והצליל, החריגה שלו מהתבנית הישירה והמוכרת ״מוזיאון+שם מקום״, היא כמו מכשול קטן לפני דלת הכניסה. לא הפרעה או מניעה, אלא הזמנה להתעכבות ולמחשבה. במה שונה מוזיאון ג׳סי כהן השלם ממוזיאון ג׳סי כהן סתם?

השלם לא מבהיר דבר לגבי תחום הידע לו מוקדש המוזיאון – אמנות, אתנוגרפיה, היסטוריה? – הוא לא מעיד על  תוכן המוזיאון, על צורתו או על תורמיו, אלא על כוונותיו.

השלם רוצה לומר, כמובן, שאינו שלם ולא יהיה כזה לעולם ולכן הוא מתהווה-תמיד. ובכל זאת, השלם מתפרש גם על דרך החיוב. הוא מסמן שאיפה אמיתית, כזו הרוצה להכיל את ג׳סי כהן כולה על כל היבטיה, הוא רוצה להיות המפה של השכונה, המראה שלה, ארון המזכרות שלה, המעבדה שלה. הוא פוטנציאל, הוא אופק, אבל לכן גם מובנית בו ההנחה שתמיד ישאר בלתי מושג, בלתי קבוע, משתנה כל עוד נמצאים בתנועה.

ג׳סי כהן

ניתן לומר שג׳סי כהן אינה מקום אלא אתר. דליה קנדיוטי בספרה  Migrant Sites: America, Place, and Diaspora Literaturesמדברת על מנגנון ההפיכה-לאתר – site-making – ההופך את המקום, הגיאוגרפי, לאתר בעל זהות מקובעת, שמתגבשת בדרך-כלל דרך מבט חיצוני.

המוזיאון רוצה להחזיר את ג׳סי כהן להיות מקום, או אולי ריבוי של אתרים, כלומר – ריבוי של משמעויות שנובעות מתוך המקום עצמו ולא מוטלות עליו מן החוץ – ולפרוץ את הצמצום שהשם כופה עליה. נראה שאת השם הזה, שהפך להיות מסמן של עוני, פשיעה והזנחה, השכונה מסרבת לבלוע, משל היה עצם בגרון. אולי זהו תת המודע שמתקומם, או תגובת דחיה גופנית, אינסטינקט לא רצוני, אבל  כבר מראשית ימיה  שמה של השכונה הוא עניין לא פתור, מוכחש ומודחק.

בשנותיה הראשונות השכונה מוזכרת במסמכים הרשמיים כ״דרום חולון״, כש״מקס וג׳סי כהן״ הוא אחד מפרוייקטי השיכון שמרכיבים אותה, כמו ״שיכון האקדמאים״, או ״בתי קליפורניה״. בהמשך, לא ברור בדיוק מתי, אולי לאחר שהוצבה אבן זכרון לכבוד זוג הנדיבים (וגם זה כמו באיזו טעות פרוידיאנית, מחוץ לגבולות השכונה), היא מתחילה להקרא ג׳סי כהן, תוך ויתור על מקס.  גם בעיריה עצמה כנראה לא הייתה תמימות דעים לגבי שם השכונה, שכן בשלב מסויים, הותקנו בה שלטי רחוב הנושאים את הכיתוב ״מקס וג׳רסי כהן״, שם שאומץ ע״י רבים מהתושבים וחלקם עד היום בטוחים שזה שם השכונה בה הם גרים.    מה שכן מתקבע במהירות זה השם שיצא לשכונה, הרפיוטיישן. עד כדי כך שבשנת 1979

עורכת העיריה תחרות לבחירת שם חדש לשכונה, בחינת משנה-שם משנה מזל, מעין אקסטרפולציה של מנהג שינוי שם לחולה. ״אמרו חז"ל: "ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, ואלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה".  פירש הרמב״ם: שינוי השם – "כלומר שאני אחר, ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים".

אבל תוצאות התחרות אינן מיושמות, מסיבה שאינה מופיעה במסמכים מהתקופה.

גם כשניגשים לבחון את המקום הגיאוגרפי נתקלים בהתנגדות דומה, תת קרקעית ולא מודעת, הן מצד התושבים והן מצד השלטונות. התנגדות המופיעה למשל כעירפול – בריבוי הגרסאות לגבי גבולות השכונה ואפילו כהשחתה –ששיאה בכביש איילון שנסלל בתחילת שנות התשעים ששיסע את השכונה וניתק ממנה חלק. גם את ההתעלמות המוחלטת מהאתר הארכיאולוגי  שנמצא בלב השכונה, חמש שכבות של ישוב קדום שהתגלו בחפירה שנערכה ב1960, אפשר לראות כמופע נוסף של הכחשה. האתר כוסה ולא רק שלא נותר ממנו שריד, גם אין ציון מקום ועצם קיומו לא מאוזכר בשום צורה.

במפות מלפני קום המדינה, שטח השכונה, שכולו דיונות חול, שייך בכלל לנפת יפו. כשהשטח סופח לתחום השיפוט של חולון הוא היווה גבול מערבי ודרומי של העיר. מעבר לו השתרעו דיונות, בריכות חימצון, ובהמשך הים, ממערב ומדרום בית קברות.

קצה העולם, קצה הישוב. היות-שוליים, הסף בין המדבר לבין המיושב, בין הפרא לבין החברה – השכונות המטופחות יותר של העיר – נדמה כמו חוויה מכוננת בהתהוות המקום שהוא ג׳סי כהן והתפתחותו.

אבל השוליים אינם רק שוליים, הם כלולים בתוך הטריטוריה הגדולה יותר של ארץ שהיא מחוז-חפץ, ומשאת לב. המקום שהוא חוסר-ברירה שבתוך ארץ-הבחירה, המקום הלא נחשק שבתוך המקום הנכסף, זהו פרדוקס שמזין את חווית המקום עד היום ואת המתח המתמיד בין תחושות סותרות של שייכות ודחיה.

אבל מהו שמוכחש בעצם? מהו שנדחה על ידי הגוף החי, הפועם, המשתנה, שהוא ג׳סי כהן?  זהו ריבוי הפנים, הרב שכבתיות והמורכבות שהם מנת חלקו של כל מקום, לא כל שכן של שכונת ג׳סי כהן.  בהתנגדות זו מונצחת תודעה של מקריות, של אי-ברירה, של שרירותיות הטבועה במקום הלא-נבחר.

מוזיאון ג׳סי כהן השלם לא שואף להגדיר את ג׳סי כהן, ליישב את הסתירות או לקבע נקודת מבט כזו או אחרת. הוא רוצה להציף על פני השטח את התופעות השונות, ואת היחסים המורכבים, ולהציב אותם במרחב אחד שמאפשר להביט בהם, בפערים שביניהם ולגבש יחס כלפיהם.

מוזיאון

כפי שמוזיאון ג׳סי כהן השלם אינו שלם הוא גם לא בדיוק מוזיאון. המוזיאון במוזיאון ג׳סי כהן השלם אינו מוסד אלא פעולה אמנותית. או, במילים אחרות, הוא פיקטיבי, מתחזה. פעולת ההתחזות היא פעולה סימבולית ויש לה שתי משמעויות עיקריות. מובלעת בה הטענה, האמונה ואף הדרישה להקמת מוזיאון שכונתי אמיתי, אבל קודם כל, השם ״מוזיאון״ משמש כאן כנושא סמכות וכח.  אלה מועברים באמצעות פעולת המוזיאון אל התושבים העוסקים בהקמתו ובייצור תכניו. יחד עם זאת, המוזיאון אינו רק מושג סימבולי שמוזיאון ג׳סי כהן השלם עוטה על עצמו, אלא גם סט של פרקטיקות עבודה שהוא מעמיד לרשותו: איסוף, תחקיר, אירכוב, בחירה, אוצרות, תצוגה, אופן פעולה  המחייב ניתוח, הפעלת ביקורת, ונקיטת עמדה. פרקטיקות אלה מופעלות לאורך זמן, בתהליך מתמשך של צבירה, בניה ופירוק. תהליך שאינו חותר אל יעד מסויים אלא כזה שלובש ופושט צורות תדיר, ומאפשר בחינה שמתחדשת כל הזמן, החושפת בכל פעם קשרים חדשים, טווה חוטים נרטיבים אפשריים ופורמת אחרים. בדומה להבנתו של ז׳ורז׳ דידי-הוברמן את ה Mnemosyne Atlas של אבי ווארבורג כפעולה של חידוש המבט ויצירת משמעויות חדשות על ידי עריכה-מחודשת, העמדת דימויים, מסמכים וטקסטים שונים זה מול זה, אירגון מחדש של אלמנטים בחלל (פיזי ומחשבתי) ויצירת מערכות יחסים ביניהם.

במקרה של מוזיאון ג׳סי כהן השלם תהליך זה של התהוות מתמשכת ניזון לא רק מעושרם של הממצאים, הפריטים, הזכרונות והמסמכים אלא גם מדיאלוג מתמיד עם השכונה העכשווית, תוך יצירת אינטרקציות שונות איתה ועם תושביה בהווה ובעבר.

מוזיאון ג׳סי כהן השלם הוא מוזיאון של מקום, לא של תחום ידע מסויים. הוא שואף לייצר יצוג של המקום במובן הכי רחב שלו, על הבטיו השונים, ונקודות המבט המרובות שהוא מכיל. הוא שואף לייצר תמונה חדשה ורב מימדית של המקום, לא על-ידי שינוי קוסמטי כמו שינוי השם, כי אם ע״י תהליך ממושך  של עימות המבט הפנימי עם החיצוני.

התנועה המתמדת של המבט בין נקודת המשען החיצונית לזו האישית, החווייתית, היא תנועת מטוטלת הכרחית, שמאפשרת מצד אחד מעורבות במובן העמוק של המילה – היות כלול בתוך האובייקט של המבט- על השבריריות והפגיעות הטמונות במצב דברים זה, ומצד שני שמירה על מרחק ביקורתי, המחוייב לקולות נוספים, אולי סותרים, ולקריאות שלא בהכרח עולות בקנה אחד עם אותה חוויה אישית.