הפנים האופרטיביות של השגעון / דניאל קגנוב

מחקר חזותי

אוסף של מקרים, דימויים וסרטונים שאספתי כחלק ממחקר לסרט שנמצא בתהליך בעבודה.

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי אובססיבית לסימולציות. כמו הרבה ילדים מצאתי את המפלט במשחקי מחשב, ובעיקר בסימס 2. יכולתי לבלות שעות על גבי שעות מול הממשק. לפעמים יותר מ-24 שעות רצוף, מבלי להזיז את העיניים מהמסך. עד היום אני לא בדיוק מבינה למה. אולי רציתי לשקוע לתוך עולם שנמצא תחת שליטה מוחלטת.

גם היום, כשאני מתבוננת בסימולטורים, אני מהופנטת מהתחושה האל-ביתית שהם מעוררים. ההרגשה שהעולם המוכר הופך לזר ממשיכה למשוך אותי פנימה.

סימולטור וידאו של המכללה הלאומית לשוטרים בבית שמש, 2018.

שוטרים, מיצב וידאו (50 ד׳ לופ), 2018.

למה להתבונן במציאות כשאפשר להתייחס לזירת הפשע כאל סט קולנועי?

דרך העמדה ומשחק תפקידים, הסימולטורים משחזרים את אירועי העבר או ממחיזים את מה שצפוי בעתיד. אך יש ז'אנר אכזרי למדי – שחזור של ההווה; המחזה של הזירה בזמן שהפשע מתבצע.

שתיקת הארכיון, במאית: יעל חרסונסקי (2010)

הסרט ״שתיקת הארכיון״ בבימויה יעל חרסונסקי (2010) חוזר אל ״Das Ghetto״, סרט פרופגנדה נאצי שעריכתו מעולם לא הושלמה מסיבה לא ידועה.

מטרת הסרט היתה להציג לציבור את הגטאות לפי תפיסת העולם של הרייך. חרסונסקי מנסה להבין מה ניסו לעשות בו ומדוע נגנז. היא מאתרת ניצולי שואה שהיו בגטו ורשה בזמן שצוות הפרופגנדה צילם את סרט התעמולה, ומציגה להם חומרים מתוכו. הם נזכרים באנשים ומקומות שראו בזמן ההסרט והעדויות שלהם הופכות לכלי לפענוח השוטים. הטענה של הסרט היא שמטרת Das Ghetto הייתה להציג את החברה היהודית כבלתי מוסרית, דרך הדגשת פערי המעמדות הקיצוניים בתוכה. צוות ההסרטה אסף קומץ יהודים שחיו בצורה סבירה יותר, ואילץ אותם להשתתף בסצנות מבוימות. לעבור שוב ושוב ליד מי ששכבו ברחובות וגססו מרעב בזמן שהם נושאים איתם כיכרות לחם. הם הכניסו אל תוך הגטו תפאורה של דוכן שוק, ועליו בשר טרי ואיכותי שהובא מן החוץ. התמונה שעולה ברורה. בחברה ללא סולידריות בין חבריה – יש מי שיש להם, ויש מי שאין להם; יש מי שאוכלים, ויש מי שגוועים.

על אף ש"Das Ghetto" מעולם לא הופץ בהקשרו המקורי, מדובר בתיעוד הנרחב ביותר של גטו ורשה וקטעים ממנו נכנסו לסרטים היסטוריים רבים על השואה במרוצת השנים, עד כדי כך שהמראות שנלכדו בו התקבעו בתודעה שלאחר מלחמת העולם השנייה כתמונות המזוהות ביותר עם מה שנעשה בגטאות.

“Standard gear, grab and go”

מודל תלת־ממדי של מערכת המנהרות שלטענת צה״ל נמצאת מתחת לבית החולים אל־שיפא, 27 באוקטובר 2023. (דובר צה״ל)

בחודשים האינטנסיביים ביותר של ההפצצות שלאחר השבעה באוקטובר, בתי החולים בעזה הופכים למטרה קבועה. אל־שיפא מותקף באוקטובר ובנובמבר 2023, רנתיסי בנובמבר, ושניהם שוב ושוב עד 2025, בטענה שמתחתיהם עוברות מנהרות של חמאס. כבר ב־27 באוקטובר 2023 צה״ל מציג בערוצי החדשות מודלים תלת־ממדיים חלקים ומדויקים של המנהרות – שלטענתו נבנו על בסיס ממצאים פורנזיים. מיד אחרי ההפצצות, מפרסם דובר צה״ל סרטונים מתוך האגפים המופצצים: חדרי מבצעים אחוריים, פתחים נסתרים שמובילים אל המנהרות, ושם – הממצאים. סטודיו צילום מאולתר לסרטוני חטופים, עם פרופס, במקרה אחד; ציוד לחימה מאחורי מכונת MRI במקרה אחר. בית החולים הופך לסט צילום, והממצאים – לפרופס של ההוכחה.

דובר צה״ל דאז, תא״ל דניאל הגרי, מציג חדרים במרתף בית החולים רנתיסי לילדים בעזה, שלדברי צה״ל שימשו את חמאס, 13 בנובמבר 2023. (צילום: דובר צה״ל)

דובר צה״ל לתקשורת הזרה, סא״ל (מיל׳) יונתן קונריקוס, מציג תיק ובו כלי נשק מאחורי מכונת MRI בבית החולים שיפא בעזה, 15 בנובמבר 2023. (צילום: דובר צה״ל)

דיסטופיה. תמונות שנותרות רדופות על ידי מה שלא מופיע בהן. בקומות העליונות או באגף הסמוך. שאריות של תשתית טכנולוגית שנועדה לתמוך בגוף. האם הממצאים האלו נלקחו ממחסן הציוד של יחידת המסתערבים? אין לנו דרך לדעת אם הם הוצבו שם. אבל צפיה מינימלית מעוררת הרמת גבה או גיחוך קודר, אל מול הפרפורמטיביות המעושה בה הקצינים שנראים המומים, מחצינים את הזעזוע אל מול המצלמות של יחידת ההסרטה. המופע כל כך מוחצן, שגם אם הממצאים אמיתיים – הם כבר נראים מומצאים.

פשעים שונים, טקטיקה דומה. תפאורה ופרופס מועמדים – בזמן שהזוועה ממשיכה להתרחש מחוץ לפריים, רודפת אותו. מה שנבנה מול המצלמה רדוף על ידי מה שמנסים להשאיר מחוצה לה.

My Commander just texted me

הניתוק שבהמחזה רודף גם את מחנה האימונים שבו מתאמנת גאו ואיפו (Gun Waifu). חיילת צה"ל, יוצרת תוכן לאומנית וטראמפיסטית גאה, שמופיעה ברשתות החברתיות כאילו הייתה דמות מתוך משחק מחשב לבושה בהיבריד של מדי צה"ל ואופנת קוספליי ברוח ה-Dark MAGA. היא משתמשת לעיתים קרובות בבסיס הצבאי הסמוך לעזה, שבו היא מתאמנת כסט צילומים לסרטונים שהיא מעלה. הוא הופך למרחב של פנטזיית קוספליי(Cosplay) בו היא מגלמת וריאציות מיליטריסטיות של ה־Femme fatale. היא מביאה את הפנטזיה שלה לבסיס, ולאחר מכן עד לשדה הקרב: כשהיא מגלמת דמות מנגה בתוך עזה, היא הופכת את שדה הקרב עצמו למעין תפאורה, ומערערת על מעמדו כמקום ממשי. עזה אינה אמיתית, היא לא באמת חיילת אלא בכלל דמות מנגה, אין לה שום חלק במה שקורה שם והיא לא חלק ממערכת רצחנית, ואם כן, זה קינקי ומוצדק. אין באמת אזרחים פלסטינים, אין באמת הפצצות – הכל חלק ממרחב וירטואלי.

דיסקליימר, הרבה מהתכנים היותר הבוטים, מיניים ושערוריתיים שלה – הוסרו מהאינטרנט, ככל הנראה על ידיה, ב-2025. האם זו התמתנות שעברה, או שמדובר במופע מאורגן?

קריסה

מערכת ״רואה יורה״ של ״רפאל״ היא מערכת שליטה ופיקוח שנחנכה ב-2008 בכל גבולות ישראל ונועדה לאפשר שליטה מרחוק ללא צורך בנוכחות פיזית של חיילים לאורכו. המערכת מורכבת מחמ״ל שבו יושבות תצפיתניות מול מסכים, גדר מרושתת במצלמות וחיישנים, ומערכות ירי אוטומטיות המוצבות לאורך הגבול, שאותן ניתן להפעיל מתוך החמ״ל.

קריסתה מסמלת את סופה של הטכנולוגיה. הגיעה לקיצה ב-2023, מסמלת עוד מדרגה מעבר לשיטת פיקוח אחרת, שאינה נסמכת על העין האנושית.

בתוך ה״רואה יורה״, יושבות התצפיתניות: נשים צעירות שכל שירותן הוא לצפות במתרחש מעבר לגבול ולאותת על פעילות שנראית חריגה או מסוכנת מבלי להוריד את העיניים מהמסך. מעבר להן ״הגדר החכמה״ שמפרידה בין עזה לישראל. גדר רגילה למראה ומרושתת בחיישני AI: היא סורקת תנועה ויודעת "לקרוא" את המציאות שניצבת מולה: מזהה פרצופים, אנומליות, זהות אתנית ומגדר.

אך באמצעות טכנולוגיה זולה, בבוקר ה־7 באוקטובר, לחמאס לא היה אכפת איזה AI טרמינייטור ניצב מולו, הוא השתמש בעיניים שלו עצמו ובטכנולוגיה זולה – והרים את הראש. באמצעות דרון (Drone) זול וקצת חומר נפץ הוא נפטר מהמצלמה של המערכת. מכיוון שהמערכת בנויה באופן רשתי, מהרגע שאין תקשורת בין המצלמה לבין ״רואה יורה״, כל המערכת קורסת.

כידוע, בשבועות הקודמים לכך התריעו התצפיתניות ודיווחו שוב ושוב לממונים עליהן על פעילות חריגה: אימונים ופעילות בלתי רגילה סמוך לגבול כמו אימונים וריצות לעבר הגבול של גדוד נוח׳בה של חמאס. אבל מפקדים שהעבירו את פניותיהן הלאה לא זכו למענה בטענה שנתוני הגדר החכמה סתרו את טענותיהן.

השתלטות חמאס על מוצב ה״רואה יורה״ בבסיס נירים.

פולחן הטכנולוגיה

פולחן הטכנולוגיה של ישראל (רן היילברון, ״בית חרושת לנקודות עיוורון״, תלם, 30 במרץ 2024) מייצר סינתזה מושלמת בין ספרטה ואתונה – מעצמה צבאית מצד אחד, ומגדלור של ִקדמה, ליברליזם ושגשוג כלכלי מצד שני. אבל הוא גם עונה על עוד צורך: דה פוליטיזציה של הכיבוש: הפיכת הסכסוך הישראלי־פלסטיני לבעיה טכנית שאפשר לפתור בעזרת קדמה: ניהול של הכיבוש במקום התמודדות איתו.

במשך שנים צה״ל פיתח תרבות מודיעין שמבקשת להרחיק את האדם מן ההיבט הפיזי של המלחמה, ולהעביר יותר ויותר סמכויות אל מערכות טכנולוגיות, דאטה ובינה מלאכותית. בתוך התרבות הזו התבסס המונח Human-Machine Teaming – תפיסה שבה האדם והמכונה פועלים כצוות, והטכנולוגיה הופכת לחלק בלתי נפרד מתהליך קבלת ההחלטות בשדה הקרב. המונח קיבל חיים גם בתעשיית ה־war-tech, כשפה לתיאור הדור החדש של טכנולוגיות הלחימה.

את המונח הזה טבע, בין היתר, ראש 8200 לשעבר יוסי שריאל, שאף קרא על שמו לספר שכתב תחת הקיצור ״General Y.S״. אלא שעיתונאי הגארדיאן מצאו שבעמוד המכירה של הספר באמזון נותר שמו המלא, וכך נחשפה זהותו. באופן אירוני, מי שעומד בראש מערכת מודיעין שסוגדת לדאטה, הפליל את עצמו דווקא בגלל טעות אנוש בסיסית שהביאה לסיום תפקידו ופרישתו מהתחום.

הרעיונות שנפרסים בספר מבטאים הלכה למעשה את הדוקטרינה הצהלי״ת העכשווית: המכונה היא ההבטחה הגדולה ביותר לעליונות בשדה הקרב, כשגולת הכותרת היאהדאטה; הסחורה הנחשקת ביותר בשוק. האובייקטיביות שלה מקנה לה כוח מיסטי. בני האדם לעולם לא יהיו אובייקטיבים מספיק, מה שהופך את החלטותיהם נחותות משלה. היא מייצגת את המציאות יותר ממה שאנחנו רואים בעיניים, מבטיחה ממשות חדשה. ראשי מערכת הביטחון מזמן רואים בה חלק מהמציאות; חוש שביעי שממוקם מעל מהחושים האחרים.

אמרו שמערכות נשק חכמות יצמצמו את הפגיעה בבלתי־מעורבים, ושתהליכי דיגיטציה ואוטומציה של מחסומים יפחיתו את החיכוך בין חיילים לאזרחים פלסטינים. המלחמה הסטרילית מבטיחה שליטה נקייה יותר, פחות אלימה, הומנית ומדויקת יותר. על אף שהן מחזקות את הדימוי העצמי של ישראל כמדינה ליברלית של קדמה טכנולוגית, ההאצלה של פעולות צבאיות לרחפנים, לכיפת ברזל, למערכות אוטומטיות ונשק חכם מנסות להעלים את המפגש בין ישראלים לפלסטינים ומגמדות את הצורך להתעסק במשא ומתן, או לראות מה קורה לאנשים: זו הופכת לבעיה טכנית, שפותרים באמצעים טכנולוגיים.

התחבאות מאחורי מערכות חכמות מנסה לייתר את הבעיה הפוליטית שבכיבוש – בעיה בין אנשים, שצריך לפתור מול אנשים. ההעלמה של ההיבטים המכוערים של השליטה הופכת את הסכסוך לכמעט בלתי נראה מטושטש ורחוק. כזה שלא באמת צריך להתעסק בלכלוך שלו. הבטחה של דיוק, יעילות והומניזם, מביאה את ההיפך.

יחידת האזנות של מודיעין, שנות ה-60: ״Human based intelligence״ דגש על ציטוט ופשרנות.

אימון צה״ל ללחימה בשטח בנוי, שנות ה-60.

אימון חמאס ללחימה בשטח בנוי, על פי מודל של בסיס צה״ל בעוטף עזה, 2023.

אבל עם תחילת הלחימה, וההתקפות שצברו תאוצה ישראל לא התעוררה מהחלום – אלא שקעה בו עמוק יותר.

Coming from the entertainment industry, our standards are pretty high“ ”We have the ‘know-how’ to add that level of realism

V-Armed היא חברת VR ישראלית-אמריקאית המתמחה ביצירת סביבות אימרסיביות למספר משתתפים שמותאמות לאימון לשוטרים ברחבי העולם, ביניהן משטרות ניו יורק, אנטוורפן, מקסיקו ועוד. בנובמבר 2023, בתוך מספר שבועות לאחר ה-7 באוקטובר, החברה השיקה פרויקט בזק לכיתות כוננות: שחזור הקרבות בקיבוצים לטובת מוכנות לתקיפה עתידית. הם אספו צילומים ממצלמות אבטחה בקיבוצים שהותקפו, בנו מודל תלת-ממדי של הקיבוצים ושחזרו את הקרבות שהתרחשו בהם על בסיס מצלמות אבטחה, ומצלמות גוף של צה״ל וחמאס.

כבהרף עין, אינסטינקט, חווית טראומה קולקטיבית של פגיעות, כאוס ואובדן הופכת לחוויה של יעילות טקטית. מרווח הזמן הקצר בין יום הטבח לבין השחזור הוירטואלי מטשטש את ההבחנה בין האירוע לבין הפיכתו לספקטקל עוצמתי.

חיילות ישראליות במהלך שירותן הצבאי, לאחר צפייה בסרטון על מתקפות ה־7 באוקטובר, בקיבוץ רעים (ישראל), 11 בספטמבר 2024. לוסיאן לונג / Riva Press עבור "לה מונד".

ובינתיים, דיסטופיית הטק של ספרטא צוברת תאוצה חסרת תקדים. חזון ה-human machine team מתגשם, ופרקטיקת ההשמדה העיוורת של מערכת ״לבנדר״ ו״איפה אבא״ מותירה לבני האדם תפקיד פקידותי בלבד בקביעת מטרות ההריגה.

בחודשים הראשונים שלאחר ה-7 באוקטובר התרחש הגל המאסיבי ביותר של השמדת המשפחות הפלסטיניות במלואן על ידי מערך התקיפה הישראלי, שנע בין משלוחי הפצצות של חיל האוויר שקיבלו את הוראותיהם מהחיילים, לעתים הזוטרים, שישבו בחמ״ל ותפעלו את מערכת ״לבנדר״.

העדויות האלה נחשפו לראשונה בתחקירו של יובל אברהם במגזין 972+, וממנו לקוחים הציטוטים כאן. מאז הן התרחבו לסרט "נז"א" של יובל אברהם ורחל שור, שבו עשרים וארבעה חיילים מתארים את מכונת המטרות מבפנים. בשניהם מתוארת המערכת שסורקת צילומי מעקב ורשתות חברתיות כדי לזהות עזתים שעשויים להיות קשורים לארגונים חמושים. היא מנתחת מידע שנאסף בקנה מידה המוני, כמעט על כל 2.3 מיליון התושבים בעזה, מדרגת את האוכלוסייה מ-1 עד 100 ומעריכה מהי הסבירות שאדם מסוים פעיל בזרוע הצבאית של חמאס או הג'יהאד האסלאמי.

החיילים התבקשו להסתמך על תוצאות המערכת כמעט ללא בדיקה, אף שהיה ידוע שהיא טועה בכ-10% מהמקרים. המערכת יצרה רשימת חיסול של 37,000 פעילי חמאס וחשודים, רבים מהם זוטרים. ההרג נעשה בהטלת פצצות טיפשות (בעלות נזק אגבי רחב) או מדויקות (בעלות נזק אגבי מצומצם), תלוי בדרגה.

"נגיד שאתה עושה איש חמאס + עשר. בדרך כלל העשרה האלו יהיו נשים וילדים. אז באופן אבסורדי, יוצא שרוב מי שהרגת אלו נשים וילדים"

"אתה מכניס למערכת מאות יעדים, ומחכה לראות את מי יהיה אפשר להרוג. זה נקרא ציד רחב"

יובל אברהם, "לבנדר: מערכת הבינה המלאכותית שמכוונת את מסע ההפצצות של ישראל בעזה", מגזין +3 ,972 באפריל 2024.

קופסה שחורה ללא טייס

צה״ל משתמש במכוון בבינה מלאכותית באופן שמעביר את האחריות למרחב שאינו מוגדר מבחינה בירוקרטית — וכך נוצרת מציאות שבה לכאורה, אין גורם ברור להעמיד לדין. בני האדם תפקדו כגורם פורמלי בלבד בתהליך קבלת ההחלטות. יש אמנם אדם שמעורב בתהליך ההריגה, אך בפועל הוא משמש כחותמת גומי להמלצות המערכת. אין לו באמת סוכנות או יכולת לבדוק לעומק או לאמת את המידע הנדרש לפני קבלת ההחלטה.

״אם האדם הוא רק חותמת גומי הוא לא באמת נתפס כאחראי להחלטות […] כאשר נוצרת כמות עצומה של מטרות בזמן קצר — למשל 20,000 מטרות בארבעה ימים — התוצאה בפועל היא הרג רחב היקף עם נזק אגבי משמעותי […] את מי מעמידים לדין? את המפתח? את המערכת? את המנכ״ל של ה-AI? את החייל שקבע את המטרה? את הטייס? […] ההחלטות ממודרות כך שלא ניתן להצביע על אדם אחד כאחראי. נוצר מצב של רצח המוני, ולמערכת אין לכאורה את מי להאשים״

ד"ר סבסטיאן בן דניאל, "עזה נראית ככה בגלל הבינה המלאכותית. אפילו הטייסים מתחילים להבין", השבוע – פודקאסט הארץ, בהנחיית ליאור קודנר, 2025.

טיפול

כפי שהראה הארון פרוקי, לסימולטורים יש כפילות מסוימת: אלה שמאמנים חיילים ושוטרים לקרב הם בדיוק אלו שמטפלים בטראומה שנגרמת בעקבותיו. סימולטורים טכנולוגיים שאמורים להכין לקרב ולמנוע טראומה, אבל גם לחזור אליה ולעבד אותה.

אי אפשר להתעלם מהקשר בין כלים ללמידה צבאית לבין נרטיב קולנועי. פיקשן ופנטזיה משתלבים בתוך ההכשרה דרך ביטויים שונים של ה־Military Entertainment Complex, ומביאים לידי ביטוי תת מודע קולקטיבי. הם משקפים את האידיאולוגיה שבמסגרתה הם פועלים ואת הפנטזיות שהיא מולידה, תוך כדי הצגת תרחישים שמספקים חוויית שליטה.

שמתי לב שישראל משקיעה בהם באובססיביות. כדי לטפל בכל מי שזקוק לזה, אבל גם כדי לייצר כשירות ועמידות – להחזיר כוח אדם לתפקוד לטובת מאמץ הלחימה והכלכלה. טיפול סימולטיבי הופך למנגנון תחזוקה של מלחמה אינסופית. ניסיון השימור הזה אינו רק טכנולוגי: הוא מוצא גם שטף של טיפולים פסיכדליים של ריוויזיטינג טראומה שצוברים פופולריות – למעשה טיפול ב"פציעה מוסרית", כפי שהיא נקראת בז'רגון המקצועי, או מה שרעיה מורג מכנה "טראומת המעוול". במסגרת הטיפולית הזו, אם ביצעת פשע מלחמה, אתה הולך להזדכות מאשמה ולקבל את מעשיך, כדי שתוכל לשרוד את מה שעברת ולחזור לחיק הנורמטיבי של החברה. נבנה מנגנון שלם לטיפול שהופך באותה נשימה מנגנון לטיטוא, וסוכן של אבל מהונדס: אבל שלא מאפשר לעבד את האובדן (working through), אלא רק לחזור אליו שוב ושוב (acting out), ותמיד בהתאם לרעיון המדיני. כך מתבסס נרטיב של עם יהודי שתמיד סובל מ-PTSD, באופן גורלי ודטרמיניסטי, ומוכשרת הקרקע לאירוע האלים הבא. אף אחד לא עוצר כדי להעלות על הדעת הלחימה אינה מצב דטרמיניסטי – במקום תפנית אידאולוגית, פוליטית, כל האנרגיה מושקעת במנגנונים שתומכים בהמשך הלחימה ומטפלים בהשלכותיה.

מיכל דוברובינסקי, "הבריין סיסטר", "מה קורה לפוסט טראומה צבאית בטיפול עם חומר משנה תודעה? — עם רונן סידי", 2025.

רונן סידי הוא פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בפוסט טראומה צבאית ובמחקר פסיכדלי. הוא עוסק באבחון וטיפול בפוסט טראומה עבור משרד הביטחון. במחקריו הוא מתמקד בהשפעת MDMA על מערכת העצבים בטיפול. הוא גם קב״ן במילואים של כוחות מתמרנים. הוא עוסק בטיפול ב״פציעה מוסרית״ — מצב שבו הפוסט טראומה של החייל נובעת מכך שביצע מעשים שנוגדים את התפיסה האתית שלו, בעקבות השתתפותו בפעולה אלימה, ירי בשוגג או פשע מלחמה.

דרך הרשמים של רונן סידי אנחנו רואים שגם כשמגיעים לנקודות של זיכוך טיפולי, כשפוגשים את הטראומה ואת האירוע, מגיעים לזיכוך מסוים עם עצמך. אבל אומר בהכללה ששינוי רעיוני, אידיאולוגי רחב יותר, לא מתרחש. סט הערכים המדיני נותר על כנו. זה מה שמטריד אותי: גם אם אתה "נפגש" עם האירוע, אך נראה שזה לא בהכרח מוביל להכרה בעוול פוליטי רחב יותר.

ד״ר איתמר כהן, פסיכולוג קליני וחוקר פסיכדליה טיפולית על חווית הריגה מרחוק במסגרת שירותו במודיעין:

״זה כמו הנקודה שאין לה מילים. להרוג מישהו מרחוק זו חוויה גבולית. מבנים מתפרקים, אתה עובר דרך שערים, אתה במקום אחר. בין לראות את החיים כמו שהם בין משהו מטורף לחלוטין – עם פחדים מהעבר, בין מחשבות רוחניות אפילו של מה המהות של כל העסק הזה. ממש ערעור של מה היא המציאות, מה משמעותי בחיים – הרגע שהגופה רוטטת ומפרכסת על הרצפה ואתה רואה את זה – הכל מרוכז ומקופסל לחוויה של כמה שעות של אימה אמיתית."

LSD, טיפול טרנספורמטיבי

אם חוזרים אחורה לעדות על הטיפולים של ק. צטניק, שפורסמה בספר שמתעד סדרת טיפולים פסיכדליים בליידן, דווקא שם יש הצעה פוליטית מעניינת: אני הוא איש ה-SS, כלומר אני הוא הנאצי, והוא יכול היה להיות במקומי. אושוויץ היא מעשה ידי אדם ולא פלנטה אחרת. על האדם לבחור איך הוא פועל עם הטכנולוגיה – גרעין או הרג המוני. וכמו שאני הקורבן, יכולתי להיות המעוול, וגם להיפך.

ק. צטניק, סופר וניצול שואה, בראיון נדיר על הטיפול שעבר באמצעות LSD, בניסיון להתמודד עם הטראומה מאושוויץ. מתוך התוכנית "זה הזמן", בהנחיית רם עברון, 1988.

הארץ המובטחת. בימוי: סוזן סונטג, .1974

היפרנורמליזציה ודמיון פוליטי

הטכנוקרטים של תקופת גורבצ׳וב התחילו להעמיד פנים שהכול עדיין מתנהל לפי התוכנית בברית המועצות. כולם ידעו שמה שהמנהיגים שלהם אומרים אינו אמיתי, משום שהם יכלו לראות במו עיניהם שהכלכלה מתפרקת. אבל כולם היו חייבים לשתף פעולה עם העמדת הפנים משום שאיש לא היה מסוגל לדמיין אפשרות אחרת. הסופר הסובייטי אלכסיי יורצ'ק כינה זאת "היפרנורמליזציה". היית כל כך משולב בתוך המערכת, עד שהיה בלתי אפשרי לראות מעבר לה. הזיוף עצמו הפך לנורמלי באופן היפר־מוגבר.

דווקא מתוך המצב הפנטזמטי של הסימולטורים, משהו אחר עשוי להפתח. האם הם יכולים לחרוג מהתפקידים שאליהם הם מגויסים? דרך הטיה ופרפראזה יצירתית ניתן לאפשר אבל אותנטי שחורג ממסגרת השליטה והייצוג? לערער את ההיגיון של הסימולטור, ולהפנות אותו כנגד עצמו? האפשרות להמציא את הכללים מחדש, להכניס לתוכם אפשרויות אחרות – כאלו שלא מנסות לשלוט, לרפא או להכשיר לקרב. אלא סימולטור בעל דמיון אוטונומי שפותח מרחב לדמיון. במקום כוח מגויס הם יכולים להפוך לכלים של חלימה, פנטזיה נגדית ושחרור הדמיון שמנסה למצוא דרך רפלקסיבית להתמודד עם הפער בין השאיפה ללחימה סטרילית ונשלטת לבין ערימות הגופות שדמם מותר בלחימה הטכנולוגית.

ביום אוגוסט חם, גבול עזה – נחל עוז עמוס בזבובים. הם נדבקים אליי ולא מרפים. נשמעים כטב״מים מכיוון מערב. נוכחות שקטה ורציפה. אמיליה קבקוב אומרת שהזבובים הם מרגלים מציויליזציה אחרת. עדים תמידיים של ההיסטוריה שחולפת. הם ניזונים מפסולת, התקלות, כל מה שאנחנו דוחים. ועדיין הם יכולים להגיע לכל מקום ולזכור מה שראו.

הקלטת שדה, אוגוסט 2026.

עפיפון תבערה ממחאות 2018 בגבול עזה, מופל על ידי כטב״ם FPV ישראלי.