לשחק עם המשחק / יובל שטיינברג

בפרק המיתולוגי של סדרת הטלוויזיה סאות׳פארק, "Make love, not warcraft" החבורה יוצאת למסע ברחבי העולם של משחק הרשת מרובה המשתתפים World Of Warcraft. הם מסתובבים ברחבי המשחק במטרה להרוג את השחקן שמבלה את כל היום במשחק, הורג את השחקנים האחרים[1] ולא מאפשר להם לשחק. היוצרים השתמשו בממשק המקורי של המשחק לWorld Of Warcraft, ולא יצרו גרסא משלהם לצורך הפרק, כך שהוא צולם בתוך המשחק עצמו. הפרק זכה למעמד קאלט בקרב מעריצי הסדרה ואף זיכה את היוצרים בפרס האמי.

מתוך הפרק ״make love, not warcraft"

תיעוד עולמות וירטואליים

סרטי מאשינימה (Machinima) הוא השם שניתן לסרטים שמצולמים בתוך משחקי מחשב ועולמות וירטואליים קיימים. ״מאשינימה״ היא הכלאה של המילים מכונה (Machine) וקולנוע (Cinema). השימוש במשחקי מחשב קיימים ליצירת סרטים החל אי שם בניינטיז. בתחילת הדרך היו סרטי המאשינימה מערכונים קצרים בהם אנשים תיעדו את עצמם משחקים ודיבבו את הדמויות השונות. מאז, הז׳אנר התפתח לסדרות, תוכניות אירוח, סרטים עלילתיים באורך מלא, ואף סרטים דוקומנטרים, כאשר אתר הצילומים שלהם הוא משחק מחשב קיים. 

בשנת 2024 יצא סרט בשם ״Grand Theft Hamlet"[2] המתעד את הנסיון של קבוצת אנשים להעלות את המחזה "המלט" על במת לוס סאנטוס –עיר פיקטיבית דמוית לוס אנג׳לס – בה מתקיים  המשחק הפופולרי GTA.[3] הסרט, שצולם בתקפות הקורונה, מלווה את תהליך החזרות והאודישנים עד למופע המלא, תוך ניסיון של היוצרים להימנע מאלימות ומהרג. דבר שקשה לבצע במשחק גנגסטרים. סרטי המאשינימה שמעניינים אותי, ובהם אתמקד בטקסט הזה, הם אלה שמצליחים לחרוג מכוונת התאגיד שיצר את המשחק: לסרב לשחק אותו כפי שתוכנן, ולהשתמש באותו עולם וירטואלי כדי לחשוף סיפור אחר.

(לירות או לא לירות. מתוך Grand Theft Hamlet)

כשהשימוש בטכניקה של לכידת וידאו (video capture) עומד כבסיס ליצירתם, סרטי המאשינימה מכילים בתוכם אלמנטים דוקומנטריים. באמצעות לכידת המסך הם מהווים תיעוד היסטורי של העולמות הוירטואלים בהם אנו חיים.[4] סרטי מאשינימה הם סרטים ״טפיליים״ במהותם – סוג מיוחד של סרטי Found Footage[5], שחומרי הגלם שלהם יובאו מתוך סביבה שלא יועדה לשימוש קולנועי מלכתחילה.[6] 

מסרבים לשחק את המשחק

הסרטים של הקולקטיב האוסטרי Total Refusal הם מהמעניינים ביותר שראיתי בז׳אנר. בעזרת קריינות וטקסט כתוב, זונח הקולקטיב את ״מטרת המשחק״ של היצרנים, והופך את עולם המשחק ל"שלהם". הם מסרבים לשחק את המשחק, ובוחרים לשחק עם המשחק. בכך, הם מוציאים עקרונות או פעולות מהקשרם המקורי ומייצרים שיבושים במשחק.

בסרטם[7] ״Operation Jane Walk" הדמויות/שחקנים מנסים להימנע מעימותים, ובמקביל מקיימים סיור אדריכלי ברחובות העיר ניו יורק.[8] בתוך משחק יריות המתרחש במעין סימולציה ריאליסטית של העיר. לשוטט ברחבי העיר בזמן שמנסים לחסל אותם. להימנע מאלימות במרחב שמנסה לדחוף אותם להחזיר, ופשוט להתבונן. בין מטרת המשחק לפעולה שמבצעים בו היוצרים נפתח מרחב פואטי, אירוני, וחתרני.

(רואים בניינים, מתוך ״operation jane walk״)

(מסתכלים מקרוב. מתוך ״operation jane walk״) 

כפי שכבר ציינתי, לסרטי המאשינימה ערך היסטורי של תיעוד עולמות וירטואליים.[9] לכן, ראוי שנכיר את התרבויות השונות המאכלסות עולמות אלו. סרט נוסף של הקולקטיב, ״Hardly Working״, עושה בדיוק את זה.[10] זהו סרט אתנוגרפי אודות "הניצבים" בעולם המשחק – דמויות הNPC – כאשר עלילת הסרט עוקבת אחר אותן הדמויות הנמצאות בשולי משחק[11] היריות Red Dead Redemption 2. [2] בסרט אנו צופים בדמויות NPC בזמן שהן מבצעות לכאורה את מטלות היומיום שלהן, בזמן שקול-על סמכותי מתווך לך את עולם המשחק ומסביר לך על חיי היום יום של השוכנים בו. כמעין פארודיה על סרטי ״נאשינל גאוגרפיק״.  

תפקידן של דמויות הNPC בעבור השחקן האנושי, הוא לאפשר לבמת התמונה, שעל גביה מתרחש עולם המשחק, להיות מרחב שנעים לשחק בו – כלומר שהיא לא תרגיש מוזר, או במילותיו של קריין הסרט:

״They bring a bit of bustle into a lifeless world, and thus, simulates normality״

(שגרת היומיום של דמויות ה-NPC. מתוך "Hardly Working")

כ״קולקטיב פסבדו-מרקסיסטי״[13], המשותף בין סרטיהם השונים של Total Refusal הוא כניסה לתוך משחקים גדולים המיוצרים על ידי תאגידי ענק. באמצעות טכניקות של חשיפת המנגנון והתנגדות למטרת המשחק, הם מבקרים את האופן שבו הקפיטליזם מכונן סובייקטים דרך המשחקים עצמם. בסרטם Hardly Working, הם שואלים: ״מה קורה ברגעים שבהם דמויות הNPC מפסיקות לעבוד?״. רגעי בהייה אלה הם כמעין גליץ׳ בעולם המשחק. מכניקת המשחק נועדה כדי שישחקו בה. הבהייה והשהייה מהווים עבור היוצרים מטאפורה ליכולת שלנו להפסיק להיות מכונות של עבודה יצרנית, ובאמצעות עצירה זאת ליצור גליץ׳ גם בחיינו בעולם האמיתי תחת הקפיטליזם. 

באמצעות ההתעלמות ממכניקת המשחק, יוצרי מאשינימה יכולים לא רק לספר סיפורים בתוך עולמות המשחק, אלא לספר סיפורים על עולמות המשחק, ודרכם להציע דרכי התבוננות חדשות על היחסים בין העולמות הוירטואלים לבין העולמות המטריאלים שבהם אנו חיים. 

(מנוחה מהעבודה, מתוך ״Hardly Working")

גיימינג והאסתטיקה של הטרור

בשנים האחרונות חל שינוי מהותי באופן שבו אירועי טרור מופיעים בעולם. מהספקטקל הקולנועי של ה־11.9 אל הספקטקל המשחקי (gamified) של אסתטיקת הגו־פרו ומצלמות הנייד של ה־7.10: מעבר מאסתטיקה של מבט־על לאסתטיקה של מבט־מבפנים. מהאקסטרים לונג־שוט (ELS) אל ה־POV, נקודת המבט של הדמות[14]; מהשוט המכונן (establishing shot) המרוחק אל האפשרות לגלם את האירוע בעצמך, לראות אותו כאילו היית הדמות הראשית. נקודת המבט של צילומי הגו־פרו של החמאס אינה רק מתעדת את האירוע, אלא מאמצת את הפרדיגמה הוויזואלית של שחקן במשחק מחשב[15] – ממזגת בין הצופה לבין הפעולה.

ב2022, יצא המשחק Fursan al-Aqsa: The Knights of the Al-Aqsa Mosque  – משחק יריות שנוצר על ידי מפתח יחיד, ברזילאי-פלסטיני בשם נידל ניג׳ם. השחקן מגלם לוחם פלסטיני שיוצא למסע נקמה, דרך שלל משימות הממוקמות בהדמיות של בסיסי צה׳׳ל, מפקדת המוסד, העיר העתיקה ועוד.[16] את רוב המשימות במשחק אפשר לסכם ב״להרוג כמה שיותר חיילים ציוניים״.  אפשר לומר כי אין חפים מפשע ב"לוחמי אל אקצה": אין דמויות NPC, אין דמויות שאינן אויב, המרחב שומם ומוזר.  

המשחק של ניג׳ם מורכב כמעט כולו מתפאורה: עיר או בסיס. המבנים עצמם ריקים, המפה קטנה ולא מאפשרת כמעט מרחב תנועה. השיטוט במרחבים שיצר ניג׳ם מלווים בתחושה אלביתית; מאחורי התפאורה המוכרת מתגלה פאסאדה של מציאות – עולם ריק שאינו מייצר שום אשליה או סימולציה של נורמליות. 

(המבנים ריקים. אין ניצבים, אין תפאורה. יש רק דמויות אויב. מתוך ״לוחמי אל אקצה״)

(אחת המשימות במשחק היא שחזור של הפלישה למחנה רעים ב7.10. מתוך ״לוחמי אל אקצה״)

למשחקים יש מטרה.[17] מטרת המשחק מוגדרת דרך המכניקה שלו: מכניקת משחק (game mechanics) שהיא סט של חוקים ופעולות אפשריות שמייצרים את עולם המשחק. במקרה של משחקי יריות המטרה בדרך כלל היא לצבור הריגות ולהימנע מלהיהרג. רק התפאורה משתנה בין המשחקים השונים: מלחמת עולם מדומיינת בעתיד דיסטופי כזה או אחר, פלישת חייזרים, זומבים, או במקרה של ״לוחמי אל אקצה״ – להרוג חיילים ישראלים. במובן הזה, ״לוחמי אל אקצה״ מתיישב בתוך אותה תבנית מוכרת של משחקי יריות: אותה המכניקה, אותה מטרה, ורק הייצוג הגרפי של האויב משתנה.

(מרגיש כמו משחק אפוקליפסת זומבים, מתוך ״לוחמי אל אקצה״).

ישנו הבדל גדול בין המשחקים שבהם פועל קולקטיב Total Refusal לבין המשחק ״לוחמי אל אקצה״. Total Refusal מצלמים את הסרטים שלהם בתוך משחקים שיוצרו על ידי תאגידי ענק. אבל כיצד יש להתייחס למשחק שפותח על ידי מפתח בודד – משחק שנוצר לא על ידי יצרן אלא על ידי יוצר, ורואה בעצמו ״משחק של התנגדות״? משחק שמציג את עצמו כחלק מתנועת התנגדות לכוח, לקפיטליזם האמריקאי ולשלוחתו הציונית.​

ניג׳ם, לעומת Total Refusal, מנסה להתנגד לכוח באמצעות אותו כוח עצמו – ״הקם להורגך, השכם להורגו״. המשחק שלו משכפל את המכניקות והאסתטיקה של משחקי היריות של התאגידים האמריקאים, ורק מחליף את הצדדים. לכאורה זה משחק של התנגדות; בפועל הוא משתף פעולה עם אותה מערכת חוקים שהוא מבקש לערער. ניג׳ם מניח שבאמצעות החלפת התפקידים – הצבת הלוחם הפלסטיני בעמדת הגיבור והחייל הישראלי כאויב – הוא מייצר התנגדות, אך למעשה הוא רק מאשרר את עוצמתה של מכניקת המשחק האמריקאית ואת אי־היכולת לדמיין מכניקת משחק אחרת.[18] התפאורה משתנה, אבל המשחק הוא אותו משחק, המכניקה אותה מכניקה.

בנוסף, המשחק של ניג׳ם הופק באמצעות מנועי משחק אמריקאים, ומופץ באמצעות שרות הסטרימינג האמריקאי הגדול ביותר בעולם. כך שגם הדמויות וה-assets[19] של ניג׳ם הם רק שכפול דל תקציב של המשחקים האמריקאים. ההתנגדות של ניג׳ם היא התנגדות למראית עין. האסתטיקה הדלה של לוחמי אל אקצה לא מהווה התנגדות ל או פארודיה על המשחקים האמריקאים, אלא מנסה להתחקות אחריהם באמצעים העומדים לרשותה. 

איזה שימושים יצירתיים אפשר לעשות במשחק של ניג׳ם? מה חושף שימוש ״שגוי״ במשחק שלו? על אודות מי? מה מסתתר מאחורי הבחירה לשכפל את המכניקה של משחקי היריות האמריקאים? מאחורי הראייה הבינארית של גיבור-אויב, סימולציית הסנאף והפרופגנדה? 

בעודי משחק במשחק של ניג׳ם, גיליתי, שלא משנה כמה ניסיתי, את דגל ישראל (כמו את דגל פלסטין), לא ניתן להרוס:

(מבזבז מחסניות לשווא על דגל ישראל. מתוך ״לוחמי אל אקצה״)

במשחקים האמריקאים דגל אמריקה הוא אובייקט שאינו ניתן להריסה. וכך גם במשחק של ניג׳ם – דגל פלסטין, אך באופן משונה גם דגל ישראל, אינם ניתנים להריסה. משהו בעניין הזה תפס אותי. האם מאחורי המשחק של ניג׳ם מסתתר מסר ציוני? אבל לא לשם אני חותר. 

ניתן להסתכל על הפעולה של ניג׳ם משתי זוויות: אחת, כמעין פעולת ״טרור מדיה", סוג של הטרלה. באמצעות התחקות אחר האסתטיקה האמריקאית, הצליח ניג׳ם להשתחל אל חנות המשחקים האמריקאית למרות שהמשחק שלו כביכול יוצא נגד האויב הציוני בעל הנשק האמריקאי. המשחק של ניג׳ם עורר סערה בתקשורת הישראלית, שחוותה אותו כאנטי ישראלי ואנטישמי. ההתנגדות הגדולה שיצר המשחק אכן חושף צביעות מסוימת של תעשיית הגיימינג המערבית. כשבמשחקי המיינסטרים חיילים אמריקאים מוצגים כגיבורים והורגים חיילים רוסים, סינים או ערבים זה לא מפריע לאף אחד. המשחק של ניג׳ם הצליח להשתחל למערכת עד כדי כך, שהוא מתמודד על הפרס השנתי של חנות המשחקים הפופולרית בקטגוריית ״מלאכה של אהבה״. ואפשר לראות את זה כהישג. 

זווית נוספת דרכה אפשר להסתכל על המשחק של ניג׳ם היא דרך מכניקת המשחק. בסופו של דבר, מכניקת המשחק היא המשחק – או כמאמרו המפורסם של מרשל מקלוהן, המדיום הוא המסר: המכניקה היא העניין, ולא רק השינוי בייצוג. מבחינת המכניקה, ״לוחמי אל אקצה״ הוא פשוט עוד משחק בשיטה האמריקאית. יש שיגידו שעצם היפוך הייצוגים הוא העיקר: מתן ייצוג לקבוצה שלא הייתה לה נוכחות כגיבור בעולם משחקי המחשב. לוחם החירות הפלסטיני מתואר כגיבור, ממש כמו חייל העלית האמריקאי. זו אסטרטגיה מוכרת של פוליטיקת ייצוגים: לקחת את אותו סיפור, להחליף את צבע הדגל או הדמות, ולהשאיר את חוקי העולם כשהיו. זה אותו מודל שנטפליקס מאמצת שוב ושוב – קאסט אחר, אותו מבנה נרטיבי, אותה שפה קולנועית.

(המשחק של ניג׳ם מתחרה בתחרות ״מלאכה של אהבה״ של תאגיד הגיימינג האמריקאי Steam.)

בעקבות מכניקה של התנגדות

בראיון ליוטיובר אמריקאי ניג׳ם אומר שגם לפלסטינים מגיע את גיבור העל שלהם. אך נשאלת השאלה, האם גיבור העל שאינו מערבי/אמריקאי צריך לנהוג בדיוק כפי שנוהג האמריקאי? מה בדיוק מבדל אותו מהגיבור האמריקאי? צבע הדגל שהוא לובש כגלימה?

מעניין להסתכל איך עושה זאת יוצר פלסטיני אחר. במקום לשכפל את אותה לוגיקת כוח, סרטיו של איליה סלימאן מנסים לייצר שפה אחרת של התנגדות. בשניים מסרטיו: ״התערבות שמיימית״[20] ו״זה מוכרח להיות גן עדן״[21] גיבור העל הפלסטיני הוא בכלל גיבורה, ובמקום לחסל את האויב היא מהתלת בו: משתמשת בכוחו נגדו, רוקדת, ומרקידה אותו. 

גיבורת העל של סלימאן מגחיכה את האופן בו האלימות מופיעה בעולם – המזוהה אצלו עם הגבריות ומשטרים שונים – במקום לשכפל אותה כאותה גברת בשינוי אדרת, כמו במשחק של ניג׳ם. דרך הצגת האבסורד שבבסיס המיליטנטיות, וגם דרך השפה הקולנועית האיטית והשקטה שלו[22], סרטיו של סלימאן מציעים אלטרנטיבה למפעל הגיבורים המערבי-אמריקאי של סרטי מארוול, הקולנוע ההוליוודי ותעשיית משחקי המחשב. 

מהתלת באויב. גיבורת העל הפלסטינית, מתוך ״התערבות שמיימית״.

מרקידה את השוטרים בסנטרל פארק. מתוך ״זה מוכרח להיות גן עדן״.

אמנם השתמשתי במשחק שרואה עצמו כפלסטיני, אך את העיקר אפשר להמיר גם לצד הישראלי. לאורך השנים יצאו משחקים ישראליים שעושים פעולה דומה[23], המשתמשים במכניקות משחק מוכרות ממשחקים אמריקאים ומלבישים אותן על הנרטיב הישראלי. גיבורת העל של סלימאן לא תחסל את השוטרים או האויב הציוני, היא לא תזכה בשום פרס שימדד על כמות ההריגות שלה.

איך אפשר לעשות במשחק מחשב את מה שסלימאן עושה בקולנוע? באיזה מכניקת משחק אפשר לבחור כדי לצאת מהלופ של משחקי היריות האמריקאים, ואולי יחד איתו ממכניקת החיים של טוב ורע, גיבור ואויב? כדי ליצור ״משחק של התנגדות״ באמת, נדרש ללכת אל מכניקת משחק שהיא מעבר לטוב ולרוע. שתי מכניקות קיימות עולות בי כשאני מנסה לחשוב על מכניקה כזאת: סימולציית הליכה (Walking Simulator)[24] או ארגז חול (Sandbox). אלו מכניקות של משחקים ללא מטרה סופית, בעלי עולם פתוח. מכניקה שלא מקיימת ניצחון או הפסד מוחלט. אולי המכניקה הזאת עדיין לא בנמצא.

כך או כך, בעידן שבו עולמות וירטואליים הופכים להיות חלק בלתי נפרד מחיינו, הצורך בכלים לבחינת עולמות אלה הופך להיות קריטי. סרטי המאשינימה מציעים אפשרות להתבונן בעולמות דיגיטליים לא רק כמרחבים של בידור וצריכה, אלא כמרחבים פוליטיים, כלכליים ורגשיים שמעצבים אותנו. סרטי מאשינימה מאפשרים לנו לא רק לשחק במשחקים, אלא לשחק עם המשחקים: לתעד, להפריע, לשבש את המכניקות שלהם ולחשוב דרכם על המציאות ההיברידית שבה אנחנו חיים.

בדומה לאופן שבו הקולנוע התיעודי תיעד וחשב את המאה ה־20, מאשינימה יכולה לשמש ככלי לתיעוד ולמחשבה של המאה ה־21 – עידן שבו הגבול בין הפיזי לוירטואלי, בין האמיתי לסימולטיבי, הולך ומטשטש. אולי מתוך המבט שמציעים סרטי המאשינימה גם יצמחו בעתיד מכניקות משחק חדשות, שייצרו אפשרויות משחק והתנגדות שאנחנו עוד לא יכולים לדמיין.


  1.  השחקן הזה, שמבלה את כל היום בעולם המשחק, מכונה על ידי הדמויות בשם: ״He who has no life".
  2.  Grand Theft Hamlet. Directed by Sam Crane and Pinny Grylls, 2024.
  3. Grand Theft Auto V. Rockstar North, Rockstar Games, 2013.
  4. Lowood, Henry, and Michael Nitsche. The Machinima Reader. 1st ed. Cambridge, Mass: MIT Press, 2011. https://doi.org/10.7551/mitpress/9780262015332.001.0001. page 3-4
  5.  Brown, William, and Matthew Holtmeier. “Machinima: Cinema in a Minor or Multitudinous Key?” In Understanding Machinima, edited by Jenna Ng, 1st ed., 3–22. New York: Bloomsbury Publishing (US), 2013.
  6.  אף על פי שבעקבות הצלחת הסוגה, מפתחי משחקים שונים ייצרו מנועי מאשינימה ייעודיים עבור יוצרים הרוצים לפתח סרטים בעולמות המשחק שלהם. דוגמה לכך היא חברת Valve, יצרנית המשחק Half Life, שהיה פופולארי מאוד בתחילת טרנד המאשינימה, שפיתחה מנוע מאשינימה משלה.
  7.  למעשה זהו פרפורמנס לייב מתועד שהם הפכו לסרט.
  8. Operation Jane Walk. Directed by Total Refusal, 2018.
  9.  Lowood, Henry. “Perfect Capture: Three Takes on Replay, Machinima and the History of Virtual Worlds.” Journal of Visual Culture 10, no. 1 (2011): 113–114.
  10.  Hardly Working. Directed by Total Refusal, 2022.
  11.  NPC הוא קיצור של Non-Player Character, דמות שאינה נשלטת על ידי שחקן.
  12.  Red Dead Redemption 2. Rockstar Studios, Rockstar Games, 2018.
  13.  ככה הם מכנים את עצמם.
  14.  Point of View.
  15.  משחקי היריות הנקראים FPS (First Person Shooter) הינם משחקים בהם השחקן מגלם את הדמות מנקודת מבטה. הוא אינו רואה את האווטאר של הדמות אותה הוא משחק, אלא רק את מה שהדמות רואה. 
  16.   Fursan al-Aqsa: The Knights of the Al-Aqsa Mosque. Nidal Nijm, 2022.
  17.  יש יוצאים מין הכלל כמובן. כל מני משחקי Sandbox כאלה ואחרים. אך גם למשחקי הSandbox יש מכניקות משחק ברורות. 
  18. כמאמר המפורסם: It's easier to imagine the end of the world than the end of capitalism.
  19.  הארט של עולם המשחק. אובייקטים תלת מימדיים מוכנים: מבנים, עצים, הדמויות עצמם, הרובים. המקבילה של stock footage של עולם התלת מימד. ניג׳ם מפתח משחקים, אך ניכר שאין לו רקע בעיצוב ושהאלמנטים המרכיבים את המשחק הם מין המוכן (ready made). 
  20.  Divine Intervention. Suleiman, Elia. 2002.
  21.  It Must Be Heaven. Suleiman, Elia. 2019.
  22.  ניג׳ם לעומת זאת, באותו ראיון ליוטיובר האמריקאי, אמר שהוא רצה לעשות ״משחק מהיר וכיפי״.
  23. שמות חלק מהמשחקים: Bomb Gaza, Gaza Assault: Code Red ו Whack the Hamas.
  24.    ז׳אנר של משחקי מחשב שקיבל את שמו מתוך כינוי גנאי של ״גיימרים אמיתיים״ שטענו שאלו משחקים ללא מכניקת משחק אמיתית. משחקים בהם כל מה שהשחקן עושה הוא להסתובב בעולמות הוירטואליים. ועל כן, סימולציות הליכה. ז׳אנר פופולרי בקרב משחקי אינדי ו״ארט האוס״ עצמאיים.